הסיבה העיקרית שהניעה את ראשי מ.ס אשדוד להתעקש על בלסינג קאקו, היתה המנהיגות הקלושה שהם קיבלו מחבורת הצעירים המוכשרת שצמחה במועדון. אחרי שבשנה שעברה השילוב המנצח בין זרים מצוינים לטאלנטים מקומיים עבד מצוין והסתיים במקום שלישי סנסציוני, גילו קברניטי המועדון כי אף אחד מאותם ילדים לא מצליח להתמיד עונה שנייה ברציפות ולהפוך למנהיג את הקבוצה, או לפחות לכוכב הבולט שלה. וכך, אחת הקבוצות הכי ישראליות ומוכשרות בליגת העל, פנתה לעזרתו של קשר ניגרי, כדי שיחבר את הפאזל ויוביל אותו. אלון חזן מסביר: "רציתי שאחד הצעירים שלנו יקרין מנהיגות, אבל כנראה שאין להם את האישיות לכך. אי אפשר רק לצעוק יאללה חבר'ה, ולחשוב שלקחת אחריות. בכלל, לכל הצעירים המוכשרים שיש היום בארץ יש בעיה של אופי. אין להם כריזמה כדי להפוך לשחקנים גדולים באמת. קח אפילו את קטן. שחקן יוצא מהכלל, אבל נראה לך שיש לו תכונות להנהיג קבוצה? השחקן האחרון שבאמת עשה את זה היה יוסי בניון, שהנהיג בגיל 17 את הפועל באר שבע ואחר-כך את מכבי חיפה. לכן הבנו את קאקו, רצינו כריזמה, מישהו שינהיג, שימשוך את הקבוצה".
הדוגמה העצובה של אשדוד היא רק חוליה קטנה בתופעה הרבה יותר גדולה ומדאיגה. אם בעבר כשרונות ישראלים היו הופכים למנהיגים של קבוצות בגיל צעיר, יורשיהם בהווה מתקשים לשחזר זאת ומסתתרים שנים רבות תחת הסיסמה הבטחה, ולרוב הם מתאדים בסיום. מלמיליאן הוביל את בית"ר ירושלים לסגנות בגיל 18 וגביע בגיל 19, משה סיני סחף את הפועל ת"א לאליפות בגיל 20 ואבי נמני ואיציק זוהר עשו אותו דבר במכבי ת"א של עונת 91/2. קשה, לעומת זאת, למצוא תכונות דומות אצל מליקסון (1 שער, 3 בישולים), ארבייטמן (4 שערים, 1 בישולים), ורמוט (1 שער, 2 בישולים), שכטר (3 שערים, 0 בישולים), עומר גולן (6 שערים, 0 בישולים) וכל השאר. מעבר לנתונים הסטטיסטיים הבינוניים, קשה לזהות בהם משהו מהאופי של יוסי בניון, שנסע מדי יום בטרמפים מבאר שבע לדימונה רק כדי להתאמן, או שמץ מהנחישות של טל בן חיים, שהפכה אותו משחקן מושמץ במכבי ת"א לשם בולט במחברת של ז'וזה מוריניו.
אולי זהו סוג של פגם גנטי בדור החדש, שכמובן מושפע מהסביבה החדשה והשונה ממנה צמחו. גם שלום תקווה שותף לתחושה הזאת: "בליגה שלנו יש הרבה שחקנים מוכשרים, אבל קשה לזהות איזה שחקן צעיר שהוא מעל הליגה. פעם היו הרבה יותר שחקנים טובים כאלה, כמעט שלושה, ארבעה, בכל קבוצה. צריך באמת לבדוק למה אין יותר שחקנים כאלה".
הילד בן 30, יש לו חום גבוה
רבים מאותם כוכבי עבר טוענים כי המציאות החדשה יוצרת שחקן צעיר עם מנטליות שונה ממה שהורגלנו בעבר, מה שגורם לנערים להתחבא הרבה מאוד שנים תחת תווין הכשרון, להבליח לכמה משחקים ואז להיעלם. לדעתם, חלפו הימים בהם שחקן נוער שסומן ככוכב הבא כבר היה מכין את עצמו בגיל 16 להנהיג את הקבוצה הבוגרת. חלפו הימים בהם אחד כמו אייל ברקוביץ' יצהיר כבר באימון הראשון שלו בבוגרת כי הוא רוצה את המפתחות של מכבי חיפה. היום, כשרונות צעירים שנמצאים על התפר שבין בוגרים ונוער חושבים קודם כל איך להשתלב, לשרוד, במיוחד כאשר ראשי הקבוצות הגדולות לא מוכנים להמר עליהם כחיילים מובילים. התוצאה: התפתחות איטית, איטית מדי. אפשר לראות את השינוי הזה גם בחברה כולה. אם פעם אנשים, גם כדורגלנים, נהגו להתחתן בגיל מאוד צעיר, היום כבר נהוג למשוך את תהליך ההתבגרות לכיוון גיל 30.
"בעבר השחקנים הצעירים היו הרבה יותר רעבים להצלחות", אומר אבי נמני, שהוביל את מכבי ת"א לאליפות בגיל 19 אחרי שנתיים בבוגרים, עם 15 שערים. "חוץ מיכולת, הם צריכים גם אופי. לדעתי, היום הרבה יותר קל להצליח, כי מתייחסים לצעירים כמו שחקנים מהשורה, לא כמו בתקופתי, ויש להם את כל התנאים לפרוח. יש הרבה כשרונות, אבל אין להם את האופי להוביל קבוצה. הם לא בנויים לזה".
קחו לדוגמא את גילי ורמוט, אחד הכשרונות הגדולים בארץ בשנים האחרונות. אחרי שכבר נדמה היה שהנה הוא הופך לכוכב הבלתי מעורר של הפועל ת"א, ורמוט שוב חזר לחוסר היציבות, ומתקשה לבלוט במשחקים הגדולים באמת נגד בית"ר ירושלים ומכבי חיפה. שלא תטעו, ורמוט משחק כבר ארבע שנים בקבוצה בוגרת. אולי אם הוא היה נולד בשנות ה-70' וה-80' הוא היה מתנפל את תפקיד המנהיג במועדון, אבל תחת זאת זוכרים בקבוצתו הקודמת, הפועל חיפה, נער קצת ביישן, שבורח מאחריות. מאמנו לפני שנתיים, ברוך ממן, ניסה לפתור לא פעם את הבעיה. הוא היה מחייב את שאר שחקני הקבוצה להעביר את כל ההתקפות דרך הרגליים של ורמוט. לפעמים הוא גם דרש מהכשרון הצעיר שלו לגעת לפחות 20 פעם בכדור תוך כדי משחק, ממש כופה עליו מנהיגות, אבל נכון להיום ורמוט טרם נענה. חשוב לציין כי ורמוט הוא באמת שחקן כדורגל מיוחד, אינטליגנטי, שונה. כמה שחקנים שאתם מכירים היו מסרבים למכבי חיפה? אבל גם בהפועל ת"א של קשטן, אליה כיוון את עצמו, ורמוט טרם יצא מהבועה.
"הבעיה של שחקנים כמו ורמוט או מליקסון היא שהם ילדים טובים, חסרי מרפקים", אומר ממן, אחד שהיה מורגל במלחמות מול שחקני רכש במכבי חיפה ולבסוף הוביל אותה לשתי האליפויות הראשונות בתולדותיה. "אם הם לא יילחמו על ההצלחה שלהם, לא יעזור להם הכשרון. מי שלא ישחיז ציפורניים, ייעלם. ורמוט חייב לגעת 40 פעם בכדור תוך כדי משחק, ולא להתחבא בפינה ולחכות לאיזה דריבל פעם בשעה. הוא צריך להילחם באבוקסיס, במובן החיובי, לקחת ממנו את הדומיננטיות, אחרת אבוקסיס ייכנס לנישה של ורמוט. כשאני שיחקתי, כבר בגיל צעיר דרשתי להיות אוטוריטה, מאמן על המגרש, גם אם הייתי צריך לריב או לקלל בשביל זה. תראה, פעם היו שחקנים שלא היה להם כשרון, כמו קלינגר, אבל האופי הוביל אותם לגדולה. מתברר שבלי אופי אי אפשר להיות כוכב. אם ורמוט ימשיך ככה, קשטן יעלה אותו בקרוב ליציע".
ייתן כי ההבדל בין ברוך ממן וגיל ורמוט טמון גם ברקע ממנו צמחו. ממן, שגדל בואדי ניסנאס, היה חייב להצליח בכדורגל כדי לטפס בסולם החברתי, ורמוט, כמו מליקסון וכמו הרבה כשרונות אחרים בני דורם, הגיע מהמעמד הבינוני הנוח. כדורגל הוא לא האופציה היחידה בחייהם. כמובן שיש יוצאים מהכלל, כמו מוטי איוניר, שבא מבית מבוסס והפך למנהיג של מכבי ת"א. רק תשוו בין האמביציה של איוניר להוכיח לכולם, לזאת של מליקסון מיבנה. איציק זוהר, שלקח אליפות בגיל 20 והיום משמש כפרשן בערוץ הספורט, מסכים: "כשאני הגעתי לת"א, זה היה בשבילי כמו חו"ל. היום אין כמעט הבדל בין יבנה לת"א באיכות חיים, אין שאיפה להתקדם. קשה לרגש כשרונות צעירים. יש להם אופי בעייתי, הם לא יודעים להתמודד עם ההצלחה. התפישה שלהם את המשחק היא לא נכונה. כשאני שיחקתי איתם, הם דיברו על שליטה בכדור ודריבלים, ולא על גולים ותכלס. עד לפני כמה זמן מליקסון היה משחק קט רגל על מגרש גדול".
תקוה מוצא סיבה אחרת לדשדוש: "החשיפה הגדולה בתקשורת, הכסף הגדול, משגע אותם. הם נלחצים מהביקורת. בתקופתי בקושי כתבו על ספורט, פעם בכמה חודשים היית מקבל כותרת, וכדורגל ראו רק בתקצירים במוצ"ש. אין מה להשוות את הלחץ של אז, להיום. תראה מה קרה ליניב קטן בגלל הלחץ. לפני 20 שנה הוא היה מקבל שורה בעיתון. צריך אישיות חזקה כדי להתמודד עם זה. היום, לדעתי, השחקנים רוצים יותר להצליח, בגלל התהילה והכסף, אבל הלחצים הגדולים מפריעים להם".
שיחקת בעבר עם התינוקות של קשטן, שהביאו אליפות בגיל צעיר. למה הם לא התמידו?
"כל אחד הלך לדרכו. צריך אישיות חזקה, חוזק נפשי, כדי להתמודד עם ההצלחה. הם כנראה השיגו מהר מדי את המטרות שלהם".
קטן רצה לפרוש
כמובן שכל אחד יוכל למצוא סיבות אחרות לתופעה, אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות החדשה. שחקנים עם אופי כמו של נמני, ברקוביץ', זוהר, ואוחנה כבר לא קיימים במחוזותינו, ותחת זאת אנו מקבלים כשרונות עם מנטליות חלשה שפורצים רק בגיל 24, כמו במקרה יניב קטן, או אחרים שמתקשים לעמוד בלחץ ונעלמים. זאביק זלצר, האחראי על נבחרות הנוער, מתעקש להישאר אופטימי: "אתה נאחזים בנוסטלגיה, אבל גם ההתחלה של סיני ומלמיליאן היתה קשה. הכדורגל השתנה מאז. בגלל הזרים הצעירים מתקשים להתבלט, ולא רק אצלנו. פעם ג'ורגי בסט וראיין גיגס היו המנהיגים של יונייטד בגיל צעיר, היום כריסטיאנו רונאלדו לא מצליח לעשות זאת. פעם שחקן טוב שעלה לבוגרים קיבל במה, היו זה מלחמת קיום. הצעירים הם תמיד הקורבן. קח את ליאור רפאלוב, שהוא לא פחות מוכשר מברקוביץ' בזמנו, אבל צריך להיות סבלני איתו. פעם המאמנים הגיעו מתוך המועדון, והיה חשוב להם לקדם את הכשרונות המקומיים. מה, אני לא זוכר כמה שיחות היו לי עם יניב קטן, שרצה פעמיים כבר לפרוש מכדורגל בגלל הלחץ. הוא לא ידע להתמודד. אני בטוח שורמוט יצליח. יש לו מטרה, להיות כוכב על, והוא יעמוד בזה. רק אסור להגביל אותו, כי הוא ציפור דרור. מליקסון חייב להיות יותר רציני, לראות בכדורגל דרך חיים. הבעיה שהסביבה לוחצת אותם, הפכנו למיקרוגל, רוצים תוצאות מיידיות, וזה קשה".