הודו לאלי הפוטבול, כי לעולם חסדם

הערה: אם לא ראיתם את המשחק בין אינדיאנפוליס לפיטסבורג, עזבו הכל, תפסיקו לקרוא את הכתבה הזו וכל כתבת פוטבול. אתם יודעים מה? צאו ממדור הספורט. אל תדברו עם חברים. יש שידור חוזר בערוץ ESPN בשעה 16:00. תלכו תראו בלי לדעת תוצאה. תקראו אחורי זה. אני רציני. תכבו את המחשב ותסתובבו עם שלט "אל תגלו לי את התוצאה של אינדי-פיטסבורג" עד שתגיע השעה לראות. תחזרו לפה אחרי שראיתם.

אתם מבינים? בשביל זה יש לא מעט חובבי פוטבול שרוצים לבטל בכלל את שערי השדה. איזו דרך מסריחה לסיים את מה שהיה, ללא כל ספק, אחד ממשחקי הפלייאוף הגדולים בהיסטוריה. ערב המשחק התחלתי להרגיש אולי אני קצת עייף מפוטבול, אולי לא אוהב את המשחק כמו פעם. המשחק הזה (וגם המשחק שבא אחריו, שהיה בנזונה של משחק בזכות עצמו), הוכיחו לי כמה טעיתי.

מדובר כאן, קרועים ותיקים ומתמכרים רכי נפש, לא במשחק פוטבול. מה שאנחנו ראינו אמש, בשידור ישיר מאינדיאנפוליס, היה אירוע שנתלש היישר מתוך קלחת היצרים, פיתולי העלילה וסבך עלילות המשנה של מיטב המיתולוגיה היוונית.

האינדיאנפוליס קולטס היו הקבוצה הכי טובה העונה. אחרי שתי עונות שבמהלכן הם קרובים אבל לא מספיק טובים כדי לעבור את ניו אינגלנד, השנה הכל התחבר. הם ניצחו 13 משחקים רצוף לפני שנתקלו במהמורה, והיו הכי קרובים זה שבע שנים לחלום הנכסף של עונה מושלמת.

ואז קרה האסון – הבן של המאמן הראשי, טוני דאנג'י, התאבד. אף אחד עדיין לא יודע מה בדיוק היה הרקע – אם הבחור היה כבר ידוע כמעורער, או שהיה אירוע ספציפי. בכל מקרה, אסון נורא. אבל דאנג'י והשחקנים מחכים כל חייהם להזדמנות הזו, אז אחרי שהוא נעדר מהקבוצה למשך מחזור אחד, הוא חוזר. זה היה בסוף דצמבר. הקולטס הפסידו עוד משחק, ואז ניצחו את האחרון בעונה וזכו כמובן בעלייה החופשית לסיבוב השני של הפלייאוף.

נריץ קדימה לאמש. או יותר, נכון לשלשום. ערב המשחק המשמעותי הראשון של הקבוצה זה חודש, מחליטה אשתו של ניק הארפר, שחקן המפתח של ההגנה האחורית באינדיאנפוליס, שזה בדיוק הרגע המתאים לדפוק לגבר שלה סכין בירך, ממש מעל הברך, ולעשות לו קישוט בעומק 2.5 ס"מ וברוחב 1.25. לא ממש ברור מה עבר עליה, אבל כן ברור שנכון לכתיבת שורות אלה, הגברת עדיין מתארחת אצל רשויות החוק.

מנגד, יש לנו אנדרדוג קלאסית, המדורגת שישית ואחרונה מבין העולות לפלייאוף בחטיבה. עם מאמן שכבר נמצא שם 14 שנה, עם מורשת מהמפוארות בליגה אבל לא בדור האחרון, עם שחקן גדול מאד שעומד לפני פרישה, וקווטרבק בעונתו השנייה שכבר אשתקד, בעונת הרוקי שלו, הביא את קבוצתו לגמר ה-AFC.

המשחק נערך באיצטדיון ה-RCA המקורה של אינדיאנפוליס. מקום ביתי מאד, עם רעש שבקלות מגיע לרמות של האנגר מטוסים. האיצטדיון הביתי שהפעם היה אמור להיות עבור אינדי ההבדל בין "כמעט" להגשמת הייעוד.

זה מה היה על פני האדמה. בשמים נערכו האלים לעימות מקביל. כל אחד משוכני האולימפוס בחר לו מועדפים ושנואים, בדק את הרקורד ההיסטורי והכין מענה אלוהי הולם.

השולחן ערוך? כל כלי הכסף מסודרים במקומותיהם? אז אפשר להתחיל להגיש את הסעודה.

האורחים זכו בהטלת המטבע ותקפו ראשונים. היתה זו התקפה מרשימה עד אין קץ, מפתיעה בגישתה ומהממת בחדותה, שהניבה טאצ'דאון. האנדרדוג הגיר דם ראשון.

הטוענים המובילים לכתר עלו להתקפה ראשונה שלהם - והושתקו. שלושה מהלכים והחוצה.

האורחים עולים לנסות להקיז עוד קצת דם. אבל שלושה מהלכים – וחטיפה! ההגנה המשופרת של אינדי מצדיקה את השם שיצא לה ונותנת לפייטון מאנינג וחבריו לשבירת שיאים עוד הזדמנות.

שלושה מהלכים והחוצה. בשלב זה מתחיל להסתמן שיש לאינדי בעיה בקו ההתקפה.

האורחים עולים שוב. הפעם התקפה קצת פחות מרשימה, אבל מהלך אחד גדול, עבירה טיפשית ופציעה (של ניק הארפר, שפתח במשחק למרות הדקירה) אפשרו להם לפלח שוב את הלב של אינדי – 0:14.

איך זה בתור רבע ראשון?

אחרי הט"ד השני החליפו שתי הקבוצות שתי התקפות סרק כל אחת, שבסוף האחרונה כלאו פיטסבורג את אינדי על קו ה-2 שלהם. וכאן המשחק התחיל להיות ממש מעניין. אינדי התחילו להיראות כמו עצמם, אדג' התחיל למצוא מקום לרוץ, זה נתן למאנינג את השנייה או שתיים שהיה צריך בשביל למצוא תופסים, והקבוצה הטובה בליגה תפרה התקפה מפוארת – 96 יארד ב-14 מהלכים.

אבל המהלך האחרון ההוא היה בדאון שלישי, והוא לא השיג טאצ'דאון. אז אינדי נאלצה בסוף כל זה להסתפק בשער שדה,

וכאן נבטו בעצם זרעי הפורענות, למרות שבמחצית, כפי שהגדיר זאת ידידי דני לרדו (שהיה אתי במסנג'ר לאורך המשחק), היתה הרגשה שפיטסבורג לא השכילה לסגור עניין כשהיתה לה ההזדמנות, ושהשמים עומדים ליפול לה על הראש.

אבל לא – אינדי תקפה ראשונה ברבע השלישי ונאלצה להרחיק את הכדור. ושוב. הדבר הטוב היחיד שקרה לה כל הרבע השלישי היה הפיצוץ שקיבל קוורטבק פיטסבורג, בן רות'ליסברגר, לזרוע הזורקת שלו. ביג בן איבד את התחושה ביד לכמה שניות ולא היה אפקטיבי כל הרבע. ואז, סמוך לסוף הרבע השלישי, אחרי שקיבלה את הכדור 30 יארד בלבד מקו המטרה, מצאה פיטסבורג את הדרך בריצות של ג'רום בטיס, ועלתה ליתרון 18 – 21:3. נגמר הסיפור, נכון?

הסיפור – והטירוף האמיתי – רק החלו. במגרש הפוטבול של מעלה, נערכו האלים למערכה האחרונה, ושלפו מהשקית את כל הטריקים הקוסמיים.

אינדי יצאו להתקפה שקצת נתקעה. במצב של דאון רביעי ושני יארד, על קו ה-36 שלהם, שלח מאמן אינדי, טוני דאנג'י, את חוליית בעיטות ההרחקה. פייטון מאנינג הוכיח שאולי הוא לא ווינר, אבל בטח שלא לוזר, והורה לשחקני החוליה, בתנועת יד תקיפה, להעיף את התחת שלהם חזרה מעבר לקווים. זה פה הפלייאוף, אמר פייטון, ופה שמים הכל על השולחן. דאון רביעי ושני יארד. יש! שני מהלכים אחרי זה גמלו לפייטון אלי הפוטבול, וסייעו לו למצוא את דאלאס קלארק ל-50 יארד. בום! רק 11 הפרש.

הסטילרס יצאו להתקפה משלהם, ובמהרה הגיעו גם הם למצב של דאון רביעי, קרוב לקו האמצע. מאמן פיטסבורג, ביל קאוהר, ידוע כשמרן, איש של פוטבול בסיסי. אבל הוא ידע שהוא חייב למצוא דרך להחזיר את אלי הפוטבול לצד שלו. הוא גם ידע שגם אם זה קרה באיחור, פייטון והחבר'ה מצאו את הגרוב שלהם, והוא לא יכול להחזיר להם את הכדור. אז הוא הלך על זה בדאון רביעי. יש! כעבור ארבעה מהלכים, עוד פעם דאון רביעי. לא ייתכן שהוא יילך על זה, נכון? ייתכן. זה פה הפלייאוף. ורוח אלי הפוטבול מרחפת מעל הדשא הסינטטי. עכשיו, בתכל'ס? לא היה דאון ראשון בניסיון הזה. אבל אלי הפוטבול הניעו את השופטים לתת מיקום נדיב ביותר, ואנשי הפלדה המשיכו לטחון את השעון.

באיצטדיון של מעלה גברו בשלב זה תומכי אינדי, ופיטסבורג נאלצה בשעה טובה להרחיק. פייטון יצא להתקפה – חטיפה!!! טרוי פלמאלו, שהולך ונהיה מפלצת ברמה שלא נראתה בעמדת הסייפטי זה 15 שנה ויותר, דפק זינוק של אתלט-על, תפס, התגלגל עם הכדור וניסה לקום. הכדור עף לו מהיד, והוא מיהר לזנק עליו. כל אוהד הגיוני אומר חטיפה, השמטה והשתלטות. משמע – כדור של פיטסבורג. אבל אינדי ערערו, ולאחר המתנה ממושכת קבעו השופטים שמכיוון שהברך של פולמאלו לא היתה על הקרקע לפני שהכדור עף לו מהיד, הרי שמדובר במסירה שלא הושלמה, ולא בחטיפה. ידידי מניו יורק, כריס ווימס, אומר שהוא מעולם לא שמע שפה כזו. ואני, מה אגיד? אגיד שראיתי כבר לא מעט מסירות שנראו בדיוק ככה והוכרזו כלא מושלמות, אז לא מופרך בעיניי שכך קרה גם כאן.

פייטון לא שמט את המתנה האדירה שנתנו לו אלי הפוטבול. מסירות של 9, 20 ו-24 יארד, ועוד ריצה קצרה של אדג'רין ג'יימס – 16:21. ביצוע מושלם להדהים של רג'י וויין בתפיסת ההמרה לשתי נקודות, ופתאום רק שער שדה מפריד בין אינדי לקאמבק של הלייף.

פיטסבורג נעצרו תוך ארבעה מהלכים, ופייטון קיבל את הכדור 2:31 דקות לסיום, על קו ה-18 שלו. אבל קו ההתקפה שלו לא עמד בעומס. הוא הופל פעמיים להפסד של 18 יארד. ההפלה האחרונה היתה בדאון רביעי, והסטילרס קיבלו את הכדור על קו ה-2 של אינדי. נגמר המשחק, נכון? הצחקתם את אלי הפוטבול.

ג'רום בטיס, האיש והאגדה, המדורג חמישי בכל הזמנים ביארדים על הקרקע, שהבקיע את הט"ד השלישי וסייע לטחון את השעון, כולל שתי הריצות לדאון ראשון בדאון רביעי – ג'רום בטיס שמט את הכדור. ומי אסף את ההשמטה הזו ורץ איתה 35 יארד, כמעט עד קו האמצע? ניק הארפר, עם החור בירך ועם הכל. ומי עצר אותו, לפני שהשתחרר סופית לטאצ'דאון מנצח? ביג בן רות'ליסברגר, עם היד החבולה.

אומרים שחתול יכול לקום לתחייה שמונה פעמים בטרם ימות סופית. כל שוכני האיצטדיון באינדי – וכל שוכני האיצטדיון של מעלה – ידעו שזו תקופת החיים התשיעית והאחרונה, דקה לסיום. פייטון מצא את רג'י וויין ל-22 יארד, שהביאו את אינדי אל סף המרחק הסביר לבעיטה. עוד שמונה יארד להאריסון, ואז שני מהלכים שלא הניבו דבר, והכל מוכן.

מייק ואנדרג'אט, בועט מוכשר מאד, עלה לבעיטה החשובה בחייו. ואנדרג'אט אמנם מוכשר, אבל בעיקר חוצפן. לפני כמה שנים הוא פיקפק במנהיגותו של פייטון מאנינג. אשתקד העז לזלזל בניו אינגלנד פטריוטס, שאז עוד היו האלופים בדרך לתואר שני. אלי הפוטבול לא אוהבים דברים כאלה. ואנדרג'אט נחנק בענק, לא היה בכלל קרוב למצב המנטלי המתאים ובעט את הכדור קילומטר ימינה מהקורה.

טוני דאנג'י, שלא ממש הסיק את המסקנות הנכונות לגבי השקעה במשפחה אחרי שבנו חש בודד ועזוב מספיק כדי להתאבד, הפגין ניהול משחק נורא ואיבד את הקבוצה שלו כשהקווטרבק שלו ביטל את החלטתו בדאון רביעי.

פייטון מאנינג ממש לא יצא לוזר, אבל בטח שלא ווינר, ובמקום להיפטר השנה מהקוף על הגב, הוא העמיס לעצמו עוד ספארי שלם.

מייק ואנדרג'אט שילם על התחצפויות קודמות, וספק אם יוכל להתאושש מהמהלומה.

מנגד, טרוי פולמאלו חיזק את מעמדו כמפלצת הגנתית ומועמד קבוע לתואר שחקן ההגנה של השנה.

ביל קאוהר התעלה, ניצח ללא עוררין בקרב המוחות שלפני המשחק, התגבר במהלך המשחק על שורשיו כארכי-שמרן, וקטף את הפירות.

בן רות'ליסברגר יצא ווינר הוכיח שאולי לא יהיו לו לעולם את המספרים של פייטון, אבל שאיש לא יתפלא אם תהיה לו טבעת לפניו.

אה כן - ולראשונה בהיסטוריה, ניצחה המדורגת שישית את המדורגת ראשונה, ועלתה לגמר החטיבה, צעד בודד מהסופרבול.

אלי הפוטבול הוכיחו כי חנונים ורחומים הם, כשהצילו את ג'רום בטיס מסיום הקריירה באקורד הכי צורם שיכול להיות, כי באמת לא מגיע לו. ובעיקר, הם הוכיחו שהם אוהבים אותנו, כשפינקו את כולנו בחוויה שלא מהעולם הזה. הודו לאלי הפוטבול, כי לעולם חסדם.