בית"ר הוקמה כתנועת נוער פוליטית ב-1923 על ידי בני נוער ציונים שהזדהו עם העמדות הרוויזיוניסטיות של זאב ז'בוטינסקי. קבוצת בית"ר ירושלים נוסדה ב-1936 על ידי דוד הורן, מפקדם של קני בית"ר בירושלים. אוהדי הקבוצה ושחקניה היו אנשי האצ"ל ותנועת החירות, והאופי של הקבוצה היה באופן מובהק לאומני וצבאי. השנים חלפו, וכל מה שייצגו ז'בוטינסקי והורן נמכר לגאידמק. ספק אם ג'ף טוטואנה שמע על הרוויזיוניסטים.
מנגד, הפועל הוקמה על ידי ההסתדרות הכללית של העובדים כתנועה ספורטיבית לתרבות הגוף, על מנת לשמור על בריאותו של הפועל העברי החילוני, והאופי של המועדון היה סוציאליסטי-מפא"יניקי. 80 שנה חלפו. איזביטו אוגבונה אינו נחשב לפועל עברי, ובמשכורת של שמעון גרשון אין שום מרכיב סוציאליסטי. בסופו של דבר גם סמל הסוציאליזם החילוני נמכר, ועוד לאדם דתי.
פעם היו כאן ערכים שאינם נמדדים בכסף. הפועל ת"א ובית"ר ירושלים ביטאו זרמים שונים ומנוגדים בחברה הישראלית, והמפגשים ביניהן היה קרב בין אידיאולוגיות. האדום של הפועל סימל את ההסתדרות הסוציאליסטית, מול הצהוב של בית"ר שסימל את תנועת החירות. ירושלים ייצגה מזרחיות מסורתית-לאומנית, ות"א ייצגה אליטה אשכנזית-שמאלנית. הפועל הייתה נציגת השלטון המפא"יניקי המושחת, בית"ר הייתה הנציגה של האופוזיציה הליכודניקית המקופחת. הקבוצות ייצגו אג'נדות שונות, והמפגשים בין שתי הישויות האידיאולגיות יצרו יריבות היסטורית קלאסית.
ההיסטוריון חיים קאופמן מתאר: "בהתחלה בית"ר ת"א הייתה קבוצת הדגל של תנועת בית"ר, אבל עם השנים בית"ר ירושלים הפכה לקבוצה הבכירה של התנועה. שתי הקבוצות הפכו לנושאות הדגל של התנועות היריבות, הייתה שנאה אמיתית ביניהן, וכל משחק של הפועל עם בית"ר היה מעורב בעוצמות רגשיות ובמטען אידיאולוגי".
מה נותר מהיריבות המפורסמת? נדמה שהכל התהפך. כיום הליכוד בשלטון והשמאל הוא אופוזיציה, שתי הקבוצות הפכו לארגונים קפיטליסטיים הממומנים על ידי הון רוסי, הציבור המזרחי מהווה רוב מכריע גם ביציע המזרחי בטדי וגם בשער 5 בבלומפילד, וגם בית"ר וגם הפועל הפכו לקבוצות בורגניות המקורבות לשלטון.
איפה הסופר קלסיקו ואיפה הם
ברחבי העולם קיימות דוגמאות רבות למועדונים שנוצרה ביניהם יריבות על רקע אידיאולוגי, שחורגת מעבר לטינה הספורטיבית הרגילה. ריאל מדריד וברצלונה מייצגות מחוזות שונים בספרד, והשנאה בין הקטאלונים למדרידים היא תהומית ובלתי ניתנת לגישור. הדרבי בין סלטיק לגלאזגו ריינג'רס נחשב לאחד החמים באירופה כיוון ששתי הקבוצות מייצגות פלגים דתיים שונים בנצרות קתולים מול פרוטסטנטים. כל קשר בין גורמים בקבוצות היריבות ייחשב לחטא, ומעבר של שחקנים בין המועדונים נתפש בעיני האוהדים כבגידה בלתי נסלחת. אלא שספק אם אוהדי הפועל ת"א ישליכו ביום ראשון ראש חזיר לעבר שחקנם לשעבר עמרי אפק, בניגוד לקבלת הפנים לה זכה לואיס פיגו בקמפ נואו במשחקו הראשון שם במדים הלבנים של ריאל מדריד.
נדמה כיום נותרה רק יריבות קלסית אחת הספורט הישראלי - זו שבין הפועל ירושלים למכבי ת"א בכדורסל. כמו במקרים שהוזכרו קודם, השנאה היא לא רק בין האוהדים, אלא גם בין ההנהלות והשחקנים. האיבה אינה מוסתרת, והתחרותיות בין הצדדים גולשת לא פעם לגילויי אלימות. הפועל ירושלים מחשיבה עצמה כאלטרנטיבה למכבי, ויוצאת בפומבי נגד כל מה שקבוצתו של שמעון מזרחי מייצגת.
אך כל האלמנטים הללו לא מתקיימים במקרה של הפועל ת"א ובית"ר ירושלים. נדמה שבין הצדדים יש כיום יותר שיתוף פעולה מאשר יריבות. מושיק תאומים, לשעבר יו"ר הפועל, הוא יועץ התקשורת של ארקדי גאידמק. חברת אפריקה ישראל, בבעלות לב לבייב, היא הספונסר של בית"ר. ללבייב ולגאידמק עסקים משותפים. יו"ר ההסתדרות לשעבר (חיים רמון, יו"ר הפועל ת"א רק לפני שנה) הוא הוגה המפץ הגדול בפוליטיקה הישראלית. כיום רמון חבר ב"קדימה", תחת ראש הממשלה הזמני, אהוד אולמרט, הפטרון של בית"ר ירושלים. האידיאולוגיה הופרטה והוקרבה על מזבח האינטרסים הכלכליים.
שונאים פשוט כי ככה זה
אחרי שהפער בין הקבוצות כמעט נעלם, ההיסטוריה הפכה לדלק שמניע את היריבות. המפגשים בין שתי הקבוצות מהווים חלק משמעותי מהקלאסיקה של הכדורגל הישראלי. מהעשורים האחרונים זכורים משחק הגביע ב-1984, שבסופו שרפו אוהדי בית"ר את הכיסאות בבלומפילד, ההצגה של משה סיני בימק"א, שלקחה מהירושלמים את האליפות, המפגשים הדרמטיים בגמר הגביע שהסתיימו בבעיטות הכרעה מ-11 מטר, וכמובן, משחק השרוכים המפורסם מול בית שאן, שלקח את האליפות מהפועל והעניק אותה במתנה לירושלמים מאיתן טייב. האיבה קיבלה אופי אחר והשתנתה עם השנים, כשהשנאה מתבססת יותר על יריבות ספורטיבית מאשר על ריחוק אידיאלוגי.
אחת הסיבות לכך היא השינוי במפה הפוליטית והחברתית בישראל, וההיטשטשות בין ימין לשמאל. חיים קאופמן: "כל הנושא הזה נשחק לחלוטין, וזה גרם למטען האידיאולוגי של שתי הקבוצות להתעמעם. יש שורשים היסטוריים לעוינות בין שני הצדדים, אך ספק אם כיום רוב האוהדים ביציעי הקבוצות מודעים אליהם. בניגוד לעבר, היום הבחירה בקבוצת ספורט היא שרירותית, אלא אם כן ספגת ערכים בבית שבו הוריך היו פעילים פוליטיים, שיצרו עבורך יריבים דמוניים. גם אם חלק מאוהדי בית"ר עדיין צועקים לעבר אוהדי הפועל 'יא קומוניסטים', אני מאמין שהם יודעים שלא כל אוהדי הפועל הם באמת קומוניסטים אדוקים. כיום מהעוינות נשארה רק המסורת. אתה ממשיך לשנוא אותם כי פשוט ככה זה, גם אם אתה לא מודע לסיבות שהביאו לשנאה".
משחק של דימויים
ואכן, הטשטוש הפוליטי בין ימין לשמאל בישראל לא טשטש את השנאה בין שני המחנות. מתברר שהאוהדים מתעקשים לשמור על המסורת. העורך דין והעיתונאי ארי שמאי, אוהד הפועל ותיק, טוען ש"מי שהשתנה זה שמעון פרס וחיים רמון, שמוכנים לוותר על האידיאולוגיה שלהם ולשבת עם צחי הנגבי. אנחנו לא שוכחים כל כך מהר. עדיין ישנם הבדלים מהותיים בין הקהל של הפועל לבין זה של בית"ר מבחינת דת, גזע והשכלה. מהפועל לא תשמע בחיים קריאות גזעניות או נהימות לעבר שחקנים שחורים, ובשער 7 בבלומפילד יש יותר סיכוי למפלגת העבודה מבכל יציע אחר בארץ. אוהדי בית"ר עדיין מרגישים מקופחים, וכנראה מפה מגיעה הנטייה שלהם לנפץ חלונות דווקא של מכוניות יוקרה".
העיתונאי אראל סג"ל, אוהד בית"ר, מסכים איתו: "יכול להיות שהמקור לשנאה התעמעם, אבל היא עדיין נשארה. העובדה שלשנאה יש מסורת ארוכה נותנת לה קסם מיוחד, גם אם היום התנאים השתנו. כשאני רואה אדום בעיניים אני שוכח מהשותפות בין לבייב לגאידמק, או את העובדה שהליכוד בשלטון ואנחנו כבר לא אופוזיציה מקופחת. אני רק רוצה לנצח את כל מה שהפועל זוהתה איתו במשך השנים. תאמין לי, אני מעדיף לנצח את הפועל מאשר את סכנין". סג"ל טוען שלקהל של שתי הקבוצות יש מוטיבציה לשמר את היריבות כדי ליצור עניין: "היריבויות האלה הן חלק מההנאה של הכדורגל, שנותנת למשחקים משהו מעבר לתחרותיות הרגילה. במשחקים נגד הפועל הקהל של בית"ר נכנס למין משחק תפקידים, והוא חוזר להיות קוף מזרחי מקופח שלוחם בשלטון האשכנזי המתנשא ובהסתדרות החילונית התל-אביבית. בסך הכל משחק הייצוגים והדימויים הוא מהנה, חבל לנו לוותר על היריבות הזאת. זה כל הכיף".