לאורך ההיסטוריה היהודים נודעו ביכולתם השכלית והמדעית (איינשטיין, פרויד אסימוב, שלמה המלך ואחרים) יותר מאשר ביכולתם הספורטיבית, בודדים היו כוכבי על יהודיים בשמי הספורט דוגמת מרק ספיץ (ולא, קרויף לא יהודי). בכלל, לאורך ההיסטוריה כולה נדמה שמאז מותו של יהודה המכבי ועד הקמת צה"ל, כשיש קטטה היהודי נמצא בצד שחוטף. בקיצור פיזיות אינה תכונה חזקה אצלנו. אך הפעם אני רוצה לספר לכם על חריג אחד לכלל: האיש שכונה מלך הקלים, הקוסם מהגטו, מי שלדעת רבים הוא המתאגרף במשקל קל הכי טוב בכל הזמנים: יהודי קטן וצנום בשם בני לאונרד.
בתקופת המשבר הכלכלי ותקופת היובש וגם לפניה ידע עולם "הברנשים" האמריקאי שלא מתעסקים עם היהודים עת ברנשים יהודים קשוחים כמו מאיר לנסקי באגסי סיגל וחברי רצח בע"מ ניהלו את העניינים, קצת לפניהם היה בני לאונרד.
בני לאונרד נולד בגטו היהודי העני של הלואר איסט סייד של ניו יורק ב- 7.4.1896. כילד יהודי ברחובותיה הלא קלים של עיר הגברים הזאת נאלץ בני להגן על חייו לא פעם. כבר בתור ילד החל להתאגרף בהופכו למקצוען בגיל 15 ונלחם בשביל דולרים ספורים ואף פעמים רבות בשביל ארוחה בלבד, באחת הפעמים סיפר על קרב בו ניצח וזכה בסכום האסטרונומי של 60 סנט ויכול היה לכבד את חבריו בגלידה.
אותה תקופה לוותה בעימותים חריפים בין האירים ליהודים בניו יורק שגלשו אף לעימותים אלימים. זירת האיגרוף הפכה לסמל כשכל מתאגרף מייצג את השכונה, ניצחון שווה שטח וזכויות שליטה. בימים ההם שלטו האירים בזירה ובני הצעיר "התחנך" ביניהם. קרבות לא חוקיים, קרבות רחוב כולם על בסיס יומי היוו את בית הספר, בני ספג אמנם שלושה הפסדים ומספר מסוים של אין החלטות אך גם את הערכה מקצועית לסגנון המהיר והססגוני שסיגל לעצמו, שמו החל זוהר בשמי התחום.
1916 היתה שנת הפריצה של לאונרד. המתיחות בין האירים ליהודים ברחובות ניו יורק היתה בשיאה. לאונרד עמד להתמודד בניו יורק מול מתאגרף אירי בשם פרנקי קונפירי אשר נחשב שווה כוחות ללאונרד בקרב על האליפות הלא רשמית של הלואר איסט סייד.
ארבעת הסיבובים הראשונים היו שקולים, אך בסיבוב החמישי אותות עייפות החלו לצוץ בקונפירי והוא נע בכבדות. בסיבוב השישי לאונרד החל עובד במלוא הקיטור, חובט ביריבו בקומבינציות המהירות וחומק ממנו בתנועה הזריזה אשר כה אפיינה אותו, מנגב עימו את הזירה ומאלץ את אחיו של קונפירי לזרוק את המגבת הלבנה פנימה, נותן אות למקהלת השיכורים האיריים להשליך את בקבוקי המשקה הריקים לעבר הזירה ולנסות לחבוט בכל מי שהפגין אות חיבה קל ללאונרד, מהומת עולמים פרצה באולם. אלו היו ימי האגרוף בניו יורק של אותם שנים.
דבר אחד היה ברור: לאונרד היה גדול על ניו יורק של התקופה.
8 לאוקטובר 1916: לאונרד פוגש במתאגרף שתרגום שמו לעברית הוא "הפטיש", ולא מדובר בבן דוד של דוד פיזנטי, כי אם במתאגרף אכזרי בשם אבר האמר, שכשמו נהג לדפוק מתאגרפים מסכנים שהתמודדו נגדו עמוק אל תוך הקנבס.
האמר כיבד את לאונרד בקבלת פנים חמה בדמות ימנית ישירה לפרצוף אשר פתחה לבני את השפה, בני לאונרד דימם, אירוע נדיר במיוחד לאורך הקריירה שלו. במשך שני סיבובים שלמים האמר חבט בלאונרד מכל הבא לכפפה, זה כל מה שיש לניו יורק להציע? תמה הפטיש. שמונה סיבובים נחבט לאונרד עד שעייף את האמר מלחבוט בו, המכות של האמר החלו להראות כבדות ולא מדוייקות ואילו בני לאונרד נראה היה קליל כמו הקרב רק התחיל.
לאונרד פתח בהפצצה מרוכזת אל תוך גופו של האמר. בסיבוב 10 לאונרד משגר טיל כפפה מפתח הלב שמפיל את האמר שנשאר תלוי חסר אונים על לאונרד, הפעמון שמצלצל שניה וחצי אח"כ מגדיר את המושג ניצל בידי הפעמון (נשמע הרבה יותר טוב באנגלית).
הסיבובים הבאים היו שייכים כולם לבני בום. הסיבוב ה-12 נכנס לפנתיאון. האמר, באקט של ייאוש מוחלט, נורה מהכיסא באגרופים שלופים דוחק את בני לאונרד אל החבלים. אך בני, איש אמונה שכמותו, החזיק מעמד וחמק מההתקפה הברוטאלית שנמשכה שלושים שניות. הוא פרץ קדימה, חבט קומבינציה שהטתה את פניו של האמר ימינה ואז חבט בו ימנית שיכלה להרוג סוס. האמר נפל לקרקע מחפש את אמא שלו, השופט החל לספור, בני החל לחגוג כשלמשמע הספרה תשע קיפץ לו האמר כג'ק מהקופסא ונעמד, לאונרד המופתע הביט בהאמר, הביט בשופט לא קיבל שום תגובה הפטיר "שויין" קצר וניגש לעבודה, אך בטרם עשה צעד קטן אל מרכז הזירה צנח לו ה-האמר כראש קטום של מסמר והפעם לא טרח לקום ללא עזרה.
השלב הבא: הקרב על התואר
28 למאי 1917 בניו יורק. בני לאונרד קיבל את ההזדמנות שלו לזכות בתואר. פרדי וולש שכונה (כה צפוי) הקוסם הוולשי היה האלוף מאז 1914. הוא ובני לאונרד התמודדו בעבר בשני קרבות בני עשרה סיבובים שלא על התוא ואשר הסתיימו ללא הכרעה, אך בעוד וולש היה בצד היורד של הגבעה לאונרד המריא. וולש היה מתאגרף הגנתי גאוני אשר גרם למתמודדים מולו להראות מגוחכים, בני לעומת זאת היה מתאגרף.
לאונרד הפגין בקרב זה באופן הבולט ביותר את התכונה שאפיינה אותו ביותר, שכל. שני המתחרים התאמנו חזק לקראת ההתמודדות בזוכרם את כאבי ההתמודדויות הקודמות, אך לאונרד גם הקפיד ללמוד טוב טוב את וולש. וולש הופל שלוש פעמים לספירה והקרב הופסק בסיבוב התשיעי. וולש במשך שנים לא הכיר בניצחונו של לאונרד, מכיוון שלטענתו לא היתה לשופט סמכות לעצור את הקרב. זה לא שינה, בני לאונרד היה האלוף.
לאונרד תמיד הקפיד על הופעתו והאתגר הגדול של יריביו לא היה הפלתו אלה הריסת התסרוקת שלו. המאפיין העיקרי שלו היה השכל (מה לעשות יהודי), הוא נחשב למתאגרף גאון.
26.6.1922 הגיע הרגע השנוי במחלוקת בקריירה שלו. בני התמודד נגד ג'ק בריטון, האלוף במשקל כבד יותר. לאונרד תפס אותו בסיבוב ה-13 בימנית שהפילה את בריטון לקרשים ואז ללא הסבר בעוד בריטון על הקרקע חבט בו בני לאונרד שוב פעם. לאונרד נפסל כמובן, ניחוח חריף של עסק לא כשר נידף מהקרב, הסבר אמיתי מעולם לא ניתן.
לאונרד פרש כאלוף העולם במשקל קל ב-1924, כשעד פרישתו הוא מגן על תוארו מידי שבוע. לאחר התמוטטות הבורסה ב-1929, לאונרד, שכל כספו התאדה, חזר לזירה. הוא התמודד במשקל כבד יותר ולמרות מספר נצחונות יפים בני לא היה אותו מתאגרף קליל מהעבר. אין ספק החיים הטובים לא עזרו לו כמתאגרף. ב- 7.10.1932 במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, בסיבוב השישי מול ג'ימי מקלארן, ספג לאונרד את האגרוף האחרון בקריירה שלו הופל ופרש, אך לא עזב את הזירה והפך לשופט.
18.4.1947 באולם סנט ניקולס, בעודו שופט קרב, התמוטט בני לאונרד על הזירה, קריין הרדיו עצר את השידור, משהו קרה הוא אמר, בני לאונרד התמוטט בזירה. הוא הורד באלונקה אל חדרי ההלבשה ועד שהגיע הצוות הרפואי נפטר הקוסם מהגטו מדום לב, בן 51 ו-11 יום.