ראשונים, ובזכות מלאה

וינס יאנג וחבורת ארוכי הקרניים מטקסס לא שניים יותר לזוכי ההייזמן, מאט ליינארט ורג'י בוש.

בפעם הראשונה אי פעם נפגשו שתי קבוצות ההתקפה הכי טובות במדינה למשחק האליפות. היתה זו גם הפעם הראשונה ששתי קבוצות שמבקיעות מעל ל-50 נקודות למשחק נפגשות ברוז בול. הטרוג'אנס סיימו את העונה הסדירה עם טוטאל אופנס של 508 יארד למשחק וטקסס עם 580 יארד.

ההגנה של USC לא הגיעה למשחק. כתבנו לכם בפריוויו לפני המשחק מספר דברים. אחד מהם היה על הבעיה שנוצרה בהגנה שלהם עקב עזיבתם של שלושת השחקנים הכי טובים שלהם. ובכן, הם לא התאוששו מזה. ציפינו שלפיט קרול יהיו תשובות לוינס יאנג, והתבדינו. מה שכן ניחשנו נכונה (ולא זכינו בכרטיס טיסה לטנסי...) היה חלוקת הסנאפים של הרצים של דרום קליפורניה, ויכולת הריצה של וינס יאנג, שכאמור שמנו אותו גם בעמדת הרנינגבק וגם כקווטרבק.

וינס יאנג, הקווטרבק הנהדר של ארוכי הקרניים נבחר בצדק ובבהירות ל-MVP של המשחק, הוא נתן את אחד המשחקים הכי טובים אי פעם במשחק גמר כלשהו, אחרי שמסר 30 מ-40 בדרך ל-267 יארד (בלי טאצ'דאון) והוסיף לזה 200 יארד בריצה ושלושה טאצ'דאונים! וינס, אשר הופיע בשני משחקי הרוז בול האחרונים ובשניהם יצא כשידו על העליונה, הבקיע בהם 7 טאצ'דאונים בריצה. בשני המשחקים אגב, הוא נבחר לשחקן המצטיין. אין ספק שהמניות שלו נמצאות בשיאן. וינס הודיע לאחרונה שקיים סיכוי גדול שהוא ישאר לעוד שנה באוניברסיטה, אבל עכשיו קשה להאמין שדבר כזה יתרחש בפועל.

עבדכם הנאמן, אשר נכח במשחק, היה על סף התקף לב כאשר פיט קרול מאמן דרום קליפורניה החליט ללכת על נסיון רביעי ושני דאונס על קו ה-45 של טקסס כאשר על השעון נשארו 2:10 לסוף המשחק. הגיע הזמן להגיד את זה בקול רם (אפילו שהפסדנו): אני אוהד USC גאה, והיום אני לא אוהב את פיט קרול. אין ספק שההחלטה הזאת, בנוסף לניהול שעון גרוע וללקיחת שני פסקי זמן טיפשיים ברבע האחרון גמרה לטרוג'אנס את המשחק.

האוירה במשחק עצמו הייתה עוצרת נשימה. כבר בהגיעי לאיצטדיון החניתי את רכבי בצמוד ללימוזינה של קישון ג'ונסון, שחקן הדאלאס קאובויס בהווה ו-USC בעברו. לאחר שזרקתי לו "LETS GO TROJANS" והוא חייך ואף החליק לי כף, המשכתי לכיוון האיצטדיון. קרוב למאתיים אלף אנשים חיכו בחוץ, (רק 93,000 מאושרים הצליחו להיכנס) ניפנפו במנגלים ושתו בירות, והיו שם הרבה בירות, וכמות בלתי נתפסת של בשר. כשהתיישבתי (שעתיים לפני הפתיחה) כל המקומות לצידי היו תפוסים. לימיני ישב זוג זקנים, אולי בני 80. לדבריהם הם אוהדים את USC כבר משנת 1943. אחרי שראיתי אותם מחליקים כף אחד לשני (וגם לי) אחרי כל שער של USC, התחלתי להבין שהאהבה שלהם למשחק הפוטבול, ולאוניברסיטה בה הם למדו היא משהו טוטאלי, משהו שאי אפשר ללמד, או להסביר במילים. הזקן, עוד ניסה לנחם את אשתו בסוף המשחק ואמר לה "לא נורא, יהיה לנו עוד הזדמנויות". אופטימי מה?

ומה הם אמרו לאחר המשחק?

וינס יאנג- עם גביע הקריסטל בידו: "זה יפהפה, אתם לא חושבים שזה נהדר? זה מגיע כל הדרך לאוסטין".

פיט קרול (לא אוהב אותך היום, פיטי): "לא הצלחנו לעצור אותם, כאשר היינו צריכים". הקווטרבק שלהם רץ בכל המגרש".

מאט ליינארט: "עדיין אני חושב שאנחנו קבוצה יותר טובה."הם פשוט עשו מהלכים נכונים בסוף".