כך נהרס משחק העונה

אחד הפרקים הקלאסיים ב"אזור הדמדומים", הסדרה המיתולוגית של רוד סרלינג, נקרא "בעין המתבונן". הוא מספר על בחורה צעירה שפרצופה מכוסה בתחבושות. היא עברה ניתוח פלסטי בפניה, על מנת להפוך את כיעורה הנורא והבלתי נישא למשהו שעין האדם תוכל לסבול. דמויות הרופאים המנתחים והאחיות מוצללות לאורך כל הפרק. הניתוח כשל והרופאים ממשיכים להיבהל ממראה המזוויע. הפאנץ' ליין: כשהתחבושות מוסרות מפניה, מתברר שהיא בעצם יפת תואר, וכל השאר הם חייזרים מכוערים עד כלות. אלא שבעולמם שלהם היא המכוערת, היוצאת דופן, והם מגלים אותה לאי בו תפגוש אנשים "חריגים" כמוה.

המשחק בין הפועל ירושלים למכבי ת"א ביום שני הוא העתק כמעט מדויק של הפרק הזה. רגע אחרי שהסתיימה קלאסיקת כדורסל שלא נראתה כאן שנים, כבר התפנו הצדדים לחילופי האשמות, לגידופים, להצהרות בומבסטיות וללכלוכים שאנחנו רגילים אליהם במציאות הספורט המפויחת שלנו. בישראל, כך מתברר, אי אפשר לקבל ספורט טהור בלי לשפוך עליו ערימות של זבל. זה היופי בעיני המתבונן כאן, איכות המשחק רק משנית בחשיבותה לגועל נפש שאפשר לייצר מחוצה לו. ממש כשם שאותה גיבורה אומללה מצאה עצמה שוב באותה מציאות אפורה וחסרת רחמים כשעיני כל נתונות במראה המוזר, כך לא יכלו גם ראשי מכבי ת"א והפועל ירושלים לשאת את קיומו של דבר מה יפה ומשובח בליגה כל כך רעה ומשעממת בענף דועך.

ארז אדלשטיין, למשל, היה כביכול ממלכתי אחרי המשחק. הוא "לא רוצה לדבר על השיפוט. הכדורסל הישראלי ניצח (אבל אני לא רוצה לדבר על השיפוט). אני מרגיש כאילו שאנחנו ניצחנו (ושוב – אני לא רוצה לדבר על השיפוט)". רק שמרוב שאדלשטיין לא רצה לדבר על השיפוט, הוא הזכיר אותו בערך שש פעמים באותו משפט וגרם לכך שראשי הקבוצה יעלו טענות קשות נגד השופטים ויתלוננו באיגוד. בכלל, אדלשטיין דאג להכריז גם אחרי הניצחון על לה מאן שהכדורסל הישראלי חי וקיים ונתן לעצמו ולקבוצתו קרדיט. אם ככה, מדוע הוא משתמש בשיפוט כמנוף להשמעת קולו? ומרוב הרצון התבוסתני משהו של מאמן ירושלים להכריז על היותו מנצח, פיני גרשון הרגיש מחויב לזרוק לו הערה צינית על צלחות אליפות והחיל על הבירה ריבונות מוסלמית. בירושלים ראו כי טוב, ופתחו פה חזרה, דני קליין סיפר על הטיות של שופטים, יעקב סנדלר איים לסנדל את קליין, שמיהר להאשים את גל"צ ואפי בירנבוים אמר... רגע, מה בדיוק אפי בירנבוים עושה פה?

והנה נולדה לה עוד פסקה שקשורה לסיאוב שאפף את אירוע השיא הזה ולא להתרכזות טהורה באירוע עצמו. חמישה ימים אנחנו דשים ולשים הצהרות וחצאי אמירות עגמומיות במקום להתעסק במשחק כדורסל מהטובים ומהמעניינים שנראו פה. באנגליה זה לא פחות גרוטסקי. המריבות של ונגר עם פרגוסון, ונגר עם מוריניו ומוריניו עם כולם לפני, אחרי ובמהלך משחקים נראות לנו כמו גן ילדים. ההבדל בינינו לבין האנגלים הוא שיותר מפעם אחת בעונה תמצאו באי הבריטי משחק שאפשר לספר עליו לנכדים, תצוגת כדורגל עצבנית שתגרום לצופים להתרווח בכסא בסיפוק, בלי שדמעות התנין של המאמנים יטרדו את מנוחתם. פה אין הרבה הזדמנויות לקבל אירוע כזה. וכשאנחנו מקבלים – הם עדיין בוכים.

אני לא זוכר מתי לאחרונה ראיתי משחק בליגת העל בכדורסל. מודה, בליגה בה יש אלופה אחת כל שנה אני לא מוצא שום עניין. אבל פה הייתה הרגשה אחרת. זה לא היה סתם עניין של לפתוח את הטלוויזיה ולראות, זו הייתה ציפייה של ממש, כאילו היה זה משחק בין ברצלונה לצ'לסי בליגת האלופות. היו לו את כל הנתונים להצליח, עם טונות הפוטנציאל שטמונות בחמישיות. מה שכל כך עצוב בסיפור היא העובדה שהוא לא רק עמד בציפיות, הוא אפילו עקף אותן. כל כך הרבה גיבורים היו לסיפור הזה: ג'נקינס ומייסון עם מטווח השלשות המטורף בפתיחה, וויצ'י'ץ' עם חצי רגל בלי טיפת אוויר עושה קאמבק עבור מכבי, המאבקים של קוז'יקרו מתחת לסלים, הקלאץ' הרגיל של דרק שארפ - ושרון ששון.

תחשבו רגע על ששון, כמה מקופח הבן אדם צריך להרגיש. גרשון הכניס אותו כמעט בלית ברירה והוא קבר את ירושלים עם שתי שלשות ענקיות והרבה נוכחות. וויצ'י'ץ' תרם לניצחון של מכבי הכי הרבה, אבל הוא לא היה משיג אותו בלי השלשות האלה. אבל ששון לא יצליח לצבור מומנטום מהמשחק הזה, הגם שהיה יותר מראוי לכך, כי כולם ספרו את דני קליין ואת פיני במקום אותו. אמנם טענות "התקשורת אשמה" החבוטות חוזרות כאן, אבל אשמתה של זו מסתכמת בדבר אחד עיקרי: היא יודעת את החולשות של האושיות המתעסקות בתחום, והן מצידן בולעות את הפיתיון ותורמות אפילו כמה אקסטרות של מנות נפט למדורה.

הרעה החולה בספורט הישראלי היא התככים, המזימות והקומבינות שבו. כשהרמה גרועה עוד אפשר להבין את זה כאקט של חיפוי, אבל אחרי משחק כזה יכלו בירושלים ובמכבי לדבר לעניין ולאתגר את התקשורת בניתוח טהור של המשחק ובניצול ההייפ שסביב הכדורסל הטהור כדי להרים קצת ליגה מתה. במקום זה כרו לעצמם את הבור, נפלו לתוכו ונתנו לנו לשכוח שמעבר לתגרות הרחוב המילוליות שיחקו כאן ביום שני גם כדורסל. וכדורסל גדול.