זה קרה לפני לא מעט שנים, עוד בימי הילדות החולוניים שלי, במשחק כדורגל בגן הציבורי. הכדור עף ופגע באליקו, ערס קטן וקטלני ששלט ללא עוררין בילדי השכונה, בעוד הם השתמשו בשמו בפומבי בידיעה שזה ירתיע תוקפנים למיניהם ויגן עליהם מפני כל פגע אחר בשכונה. אליקו התקרב אלינו ונדמה היה שהוא הולך וגדל עם כל צעד. לא יכולנו לנשום והלבבות שלנו דפקו כמעט אל מחוץ לבית החזה שלנו. ואז הוא שאל: "מי בעט?"
רון ארטסט הוא בריון. נקודה. הוא לא עוקץ ומעצבן את יריביו כמו ברוס בואן, וגם לא הופך את משאת חייו לצבירת חסימות כמו דיקמבה מוטומבו, הענק הרגיש, שהיה מנופף באצבעו כמורה נעימת מזג לאחר שליחת עוד חסימה אל מחוץ לקווים. ארטסט פשוט מטיל מורא על הבאים מולו. הכוח המתפרץ שלו, האגרסיות שלא נחות לרגע. הוא כל כך קשוח על המגרש, שהוא גורם לחברים לקבוצה לחוש קשוחים יותר מעצם נוכחותו. הוא הלב של קבוצת ההגנה שנבנתה באינדיאנה, ובלעדיו הפייסרס אולי יהיו קבוצה טובה, אבל בטח לא המפלצת ההגנתית שהייתה כאן עד היום. למרות הכעס האינסטינקטיבי שעולה כשחושבים על הבגידה שלו בקבוצה שעמדה מאחוריו בימים קשים, השאלה שצריך לשאול היא "מי בעט?".
התשובה עשויה להיות אולי לארי בירד, שלא עשה טרייד מיידי על ארטסט עם היוודעות הקלון, כי האמין בו, ואולי בעצם רק רצה להעלות את ערכו בשוק. לאחר שארטסט הרס את עונת הפרישה של רג'י, עכשיו כל ג'נרל מנג'ר חושב טוב טוב אם הוא מוכן לשים את עתיד הקבוצה שלו על קרן הצבי, שהיא במקרה הזה העצבים הרעועים של מיסטר ארטסט. זה רלוונטי במיוחד לגבי קבוצות צעירות ומוכשרות, שהפורוורד עלול להרעיל מבפנים בנקל, כשחקן בכיר ומנוסה שמגיע עם קבלות כביכול.
"אין משחק!"
יום אחד אליקו נכנס למשחק ואמר שהוא משחק. ולמרות שפחדנו פחד מוות לתקל או לעצור את הבעיטות שלו, עדיין היינו צריכים לגרום לו לחשוב שאנחנו משחקים ברצינות. אחרי שהובקע כנגדו גול (בטעות) והמעז נשאר בחיים, התחלנו להשתחרר. אני ,שהייתי איתו בקבוצה, הפסקתי למסור לו כל כדור, ובמקום לפחד ממנו התחלתי להרגיש חזק כי הוא בקבוצה שלי. הכל היה טוב עד שאליקו תוקל, במהלך שנראה דמיוני לגמרי רק חצי שעה קודם לכן. הוא קם, ההליכה שלו נהייתה מהירה יותר ויותר, ואז הוא הוריד למתקל כאפה שהשאירה לו סימן של כף יד אדומה על הפרצוף. האמון נשבר בו במקום. למחרת רק שניים הגיעו למשחק, ואחרי זה התפזרנו לגמרי.
להיות עם ארטסט בקבוצה זה כמו במשל על הצב והעקרב, שרוצים לעבור נהר סוער, והעקרב מפציר בצב שיסחוב אותו ומבטיח שלא יפגע בו. הוא מדבר אליו בהגיון ומסביר שאם יפגע בו, שניהם יטבעו בנהר. הצב משתכנע ונעתר, והם מתחילים לחצות את הנהר הגועש. באמצע הדרך העקרב עוקץ את הצב, ובעודם שוקעים שואל הצב "למה עשית את זה? עכשיו שנינו נטבע!", והעקרב עונה לו "זה בטבע שלי".
ארטסט הוא נהדר כשהכל טוב ויפה, אבל במוקדם או במאוחר אותו רון שהצהיר שהוא "תמיד היה גטו, ותמיד יישאר גטו" יפנה כנגד קבוצתו שלו ויחריב אותה כליל. זה לא יצר הרס עצמי, זה נובע מכך שארטסט הוא שחקן נדיר מסוגו, שצריך מגבלות מאד ספציפיות סביבו, בהן הוא פורח.
המנהיגות השקטה של לארי בירד ורג'י מילר כמעט הצליחה לאזן אותו, אבל כעת נשרפו כל הגשרים בדרך חזרה לאינדיאנה, ועכשיו עליו למצוא קבוצה בה תנאים דומים מתקיימים, אחרת ימשיך להתבזבז.
היעד: מיאמי
יום אחד גונבה לאוזניי שמועה: אליקו קיבל מכות. כעבור כמה ימים, כשישבנו על הברזלים ראינו אותו עובר, והיה לו פנס בעין שמאל, וחתך על השפה. הוא השפיל את מבטו כשעבר, וזהות הגיבור האלמוני, אותו אחד שהפך אותו לצל, נותרה לא ידועה לי עד היום, אבל בחלומות בהקיץ רבים מספור אותו גיבור הוא אני.
ארטסט עורר בכל קבוצה בליגה חשבון נפש: מאמנים וותיקים זוכרים את הצרות שעשו להם כוכבים בעייתיים בעבר, ומאמנים צעירים מפחדים שיאבדו שליטה על הקבוצה. רק יחידי סגולה יכולים בכלל לנסות להתמודד עם אתגר אילוף החיה. כדי שניסוי ארטסט יחזיק מעמד לפחות עונת שוות אליפות אחת, ארטסט זקוק למישהו שישמור עליו מקרוב ואחד אחר שיפקח מרחוק.
אותו מפקח צריך להיות בעל מילה מברזל ומעמד קונזנסואלי, מישהו שארטסט יקשיב לו. השומר הקרוב צריך להיות כוכב עתיר כריזמה, המנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה. הזיווג הטוב ביותר עבור ארטסט הוא מיאמי, שם ריילי ושאק יכולים למלא את התפקידים הנ"ל.
ארטסט הוא הסיכוי הטוב יותר של ההיט לאליפות. העונה. בעונה הבאה המתחים עלולים להחריב הכל, אבל מה אוהד ספורט אמיתי מבקש יותר מעונה מופלאה אחת, מיום אחד שנחקק בזיכרון, מבט, סל מכריע, והכל נגמר.