העשירייה הפותחת

קבוצות: המינסוטה טימברוולבס, הניו ג'רזי נטס, הפיניקס סאנס והניו יורק ניקס. הישגים: נבחר פעמיים לאולסטאר

כעת הגענו לשחקן עם רשימת ההישגים המגוחכת ביותר ביחס למעמדו בליגה, ולפרנצ'ייז פלייר היחידי שלא הוכיח שיש איזושהי סיבה לסמוך עליו שהוא יכול להוביל קבוצה לניצחון. כבוד גדול זה לא. סטארבורי, מלבד להראות כשרון יוצא מגדר הרגיל, לעולם לא סיפק את הסחורה. כשהיה בניו ג'רזי הוא היה מלך הביצה, אבל הקבוצה לא הפסיקה להפסיד. לו זה לא שינה כי הוא היה ליד ההומיז שלו מניו יורק. בשנייה שנעלם - הקבוצה הפכה למועמדת לתואר. העונה הראשונה בפיניקס הייתה אסון, ואחרי שבעונה שאחריה הוא הראה ניצוצות, לא היסס הג'נרל מנג'ר ג'רי קולנג'לו לוותר דווקא עליו כדי לבנות עתיד טוב יותר סביב שון מאריון ואמארה סטודמאייר. והנה, שוב מגיע פוינט גארד מוביל לחורבות שהשאיר אחריו, סטיב נאש כמובן, ושוב קבוצתו לשעבר רצה להישגים מרשימים. חוץ מזה, סטפון עלה בכל מקום שבו שיחק על העצבים של חבריו לקבוצה, שרואים בו שחקן אנוכי, שחצן ומתנשא, למרות שהסטטיסטיקה שלו מראה לנו 8 אסיסטים למשחק. קשה למצוא שחקן אחד לרפואה שיאמר עליו מילה טובה, למרות שהבכי הכנה על אירועי קתרינה הראו צד חדש שעוד לא נחשפנו אליו. עכשיו, עונה אחרי שדירג את עצמו כפוינט גארד הכי טוב בליגה, לארי בראון מעביר אותו סדנאות חינוך מזוזרת ואיזיאה תומאס רומז שייתכן שיעביר אותו למקום אחר. אולי כדאי שלפני שנתייג את מארבורי כסופרסטאר, נראה אותו סוחב את קבוצתו למקום גבוה יותר מהשביעי.

ובכלל, הנה לכם אקסיומה: שחקן שמקעקע את שמו שלו על הזרוע ("מיסטר מארבורי") לא יכול להיות שחקן גדול באמת, בנאדם קטן כן.

קבוצות: השיקגו בולס, היוסטון רוקטס והפורטלנד טריילבלייזרס. הישגים: 6 אליפויות, 5 פעמים בחמישייה הראשונה של העונה, 7 פעמים בחמישיית ההגנה, אחד מ-50 השחקנים הטובים בהיסטוריה.

אתם לא מתבלבלים, פיפן ממוקם גם במקופחים וגם באלו שזכו מן ההפקר. אני לא סכיזופרן, רק מודע לסתירות הקטנות בחיים. והנה אחת מהן.

כבר כתבתי על כמה שפיפן לא זכה להערכה והיה בצלו של ג'ורדן המרושע וכו' וכו' וכו'. אז עכשיו כדאי שנדבר על איך הוא הפך לכוכב על וזומן לנבחרת החלומות של 1992, בעיקר בזכות גלישה על הגל הנכון שהזדמן לו – גל מספר 23. סקוטי הגיע למעמד של סופרסטאר הרבה לפני ששיחק כמו אחד כזה, זה בטוח. למטבע ישנו צד מקופח אבל גם צד אחר. בכלל לא בטוח שפיפן היה נחקק בדפי ההיסטוריה של הליגה הטובה בעולם אילו שיחק כל הקריירה בקבוצה אחרת (למשל, בסיאטל שבחרה בו בדראפט), ואולי ללא הצל הגדול של מייקל שיגונן עליו – הוא היה סתם עוד אולסטאר. הרי מאז שפיפן קיבל את החוזה לו ייחל, ומאז שעזב את הבולס לדרך חדשה, הוא לא בדיוק הראה יכולות של מישהו שנמנה עם 50 השחקנים הטובים אי פעם. וזאת בלשון המעטה.

ובל נשכח שאחד מתפקידיו של כוכב על הוא לשאת את הקבוצה שלך על הגב כשהיא זקוקה לכך, וכולנו יודעים שזו לא בדיוק מהתכונות החזקות של סקוטי החביב. מה לעשות. המיגרנה, הסירוב לעלות לשניות האחרונות נגד הניקס, ההיעלמויות במאני טיים, המהירות שבה התמקם לו בנוחות בכסא שליד הנהג מאחורי המנהיג הכל יכול – כל זה מוביל אותו אחר כבוד לרשימה זו. ואת מי שרוצה לדעת מה דעתי הסופית בנוגע אליו אפנה לשיקלול שני המאמרים – באחד הוא ממקום שני ובשני שישי. אינאף סד.

קבוצות: האטלנטה הוקס, הל.א. קליפרס, הבוסטון סלטיקס, הסן אנטוניו ספרס והאורלנדו מג'יק. הישגים: חמישיית העונה ומלך הסלים בעונת 1985/86, 9 פעמים אולסטאר

דומיניק היה מהדאנקרים הראשונים שעזרו לפתוח את עידן המקגריידים והקרטרים למיניהם. הוא בורך בניתור מופלא וידע לסיים בעוצמה רבה. אין מה להגיד, לבחור היה סטייל. הקרבות שלו עם Highflyer צעיר משיקגו הפכו לאגדיות זה מכבר, אבל כמו שכולנו ראינו, ג'ורדן די התקדם מאז, ונראה שווילקינס, אעפס, נתקע באיזה סרט. או אולי איזה סרטון היילייטס. ההטבעות היו משובחות, אין ספק בכך, אבל מה עם קצת קליעה מבחוץ? ואולי איזה מהלך הגנתי שמשנה מומנטום? או גמר מזרח אחד לרפואה? קצת רבגוניות? אסיסטים? אולי יותר ריבאונדים? משהו? יוק. נאדה. זילץ'. ממוצעי קריירה של 24.8 נקודות ו-6.7 כדורים חוזרים זה עניין נחמד, אבל כששני הרגעים הזכורים בקריירה שלך הם שתי תחרויות הטבעות בהן הפסדת (אחת למייקל ואחת לספאד ווב) וקרב איתנים מול לארי בירד במשחק מכריע בחצי גמר המזרח (בו גם הפסדת, אגב) - זה אומר דרשני.

ווילקינס נחשב בזמנו לסופרסטאר, אבל כשההייפ דעך, נראה היה שכולם התעשתו קצת והבינו מה מקומו בדפי ההיסטוריה. הראיה: כשהגיעה העת לבחור ב-50 השחקנים הגדולים בהיסטוריה – שמו נעדר מהרשימה לטובת סנטר צעיר בשם שאקיל אוניל. מכיוון שכבר לא תופסים ממנו כמו פעם, הוא ממוקם רק במקום השביעי ולא בשלישייה הראשונה.

קבוצות: הטורונטו ראפטורס והניו ג'רזי נטס. הישגים: שש פעמים אולסטאר, מדליית זהב בסידני.
קרטר כבש את הליגה בסערה בדיוק בצורה שבה הכי קל לעשות זאת: 10 המהלכים הטובים של היום, השבוע והשנה. כל שחקן שקופץ לשמיים מסומן מיד כג'ורדן הבא (מישהו יודע איפה נמצא כעת הארולד מיינר?), כאילו שזה כל מה שאפיין את הוד אוויריותו. אבל להבדיל מדומיניק ווילקינס, אייר קנדה כן יודע לקלוע מבחוץ ויש לו ארסנל מרשים ומגוון בהתקפה, אבל הרכרוכיות שלו היא זו שמסמלת אותו יותר מכל. פרשנים רבים כל כך כבר ניתחו מכל זווית אפשרית כמה שוינסניטי מעדיף לזרוק שלשה עם יד על הפנים, מאשר להיכנס לגוב האריות מתחת לסל; הררי מילים גם נכתבו, ועוד ייכתבו, על הליווי שוינס נוהג לתת לשחקנים עליהם הוא מופקד בהגנה; והוא עצמו הודה שלא התאמץ יותר מדי בתקופה שהיה בטורונטו. למשל, בזמן שקרטר היה ברשימת הפצועים לפני שתי עונות, הוא נראה מפזז בלהט בהופעה של הראפר נלי. אלו הם סדרי העדיפויות.

למרות כל זאת, משום מה, הוא עדיין נחשב לסופרסטאר, והאמריקאים מתעקשים לבחור דווקא בו לחמישייה הראשונה של האולסטאר. ואני שואל על שום מה ולמה?

נכון, הטאלנט יודע לקפוץ עד השמיים; נכון, כל הווייתו מלאה קלאסה; כמובן שהכשרון נוזל לו מהאוזניים. הכל נכון, אבל. פשוט אבל.