זרים לכדורגל

כבר מזמן לא היה לי בוקר משעשע. קודם כל, הובא לידיעתי שארקדי גיידמק לימד את ארווידאס סאבוניס לשחק כדורסל, קנה את בית"ר ירושלים ברבע שעה ואיחד את כל עמי המגרב תחת קורת גג אחת. אבל אם גיידמק, האיש והראיונות, הפך לסוג של ז'אנר בפני עצמו בעולם הספורטיבי ואף אחד לא מתרגש כבר יותר מדי, הרי שמרד המאמנים נגד מינויים של טון קאנן ופרננדז העביר את מצב השפתיים מגיחוך צנוע לצחוק פרוע במיוחד.

קחו את שייע פייגנבוים, למשל. לפי החשבון שלו הוא מאמן ארבעים שנה. בחשבון שלנו זה יוצא מ-1965. לא משנה שרק ב-1966 הוא עלה כשחקן לבוגרים, נניח שהתכוון לכך שארבעים שנה הוא במשחק. אף אחד לא קרא לו עד היום מיסטר שייע, זה מה שמפריע לו בכל הסיפור. טוב, אולי גם מכיוון שאיש לא כינה את קאנן "מיסטר טון". הבנה בסיסית בכללי הנימוס הייתה מלמדת את המוטיבטור האנרגטי, שאך השבוע פוטר ממשרת האימון הבכירה בהפועל ירושלים מתחתית הלאומית, שכשמכנים מישהו כ"מיסטר", מצמידים לו את שם המשפחה. או שייע או מיסטר פייגנבוים. אין כזה דבר "מיסטר שייע".

בעוד שלמיסטר שייע (זה הוא התחיל) מפריע חוסר הריספקט, הבעיה של מוטי איוניר ברורה. איוניר מאחל לכל מאמן זר שייכשל ומסביר את אשר על נפשו: "לא בטוח שהייתי מגיע להישגים פחות טובים מקאנן". ואל לנו לחשוב, חלילה, שאי אלו מניעים נסתרים עומדים מאחורי איוניר. מה פתאום? הוא דואג למקצוע, לא לעובדה שכבר הריח את החלום בלאמן את מכבי ת"א ונשאר בנצרת עילית.

מעניין מה היה קורה לו איוניר היה קורא בעיתון שעוז ברנדוויין, אחד משחקניו המוכשרים, מקונן על כך שההתקדמות שלו נבלמת בגלל מכסת הזרים. מיכה פיטאמץ', סיימון סשלר ודארקו ג'וקיץ', 60 אחוז מהיבוא הקיצי של איוניר מאירופה, שוחררו רק לאחרונה מהקבוצה. שבועות רבים טייל המאמן, כמו רוב מאמני ליגת העל, ברחבי העולם ומצא שחקנים, רק כדי לזרוק אותם אחרי קצת יותר משליש ליגה. העיקר שאפשר להחליף זרים כמו גרביים, ברנדוויין ממילא ימשיך לייבש את הספסל. שוויון הזדמנויות לשחקנים כחול-לבן.

איוניר ושייע לא לבד. ניר לוין, שכלל לא קיבל הזדמנויות בשנים האחרונות להוכיח את עצמו וכל הקדנציות שלו היו מפוארת במיוחד, מנסה להחיל תקנות נגד מינויים של מאמנים זרים. אין לו שום בעיה להחליף את שלמה שרף ואת רפי כהן באמצע העונה, אבל פתאום הוא דואג לגורלו של המאמן הישראלי. אלי אוחנה מבקר את האיש שהחליף אותו בבית"ר ועוד פוסק "להביא אחד כזה למכבי זה לא רציני". מעניין לאן תגיע מכבי ת"א כשאוחנה יאמן אותה. יוסי מזרחי, שכישרונות כמו משה אוחיון, עידן שריקי ויניב עזרן מתייבשים אצלו על הספסל בשביל ז'אן דיקה דיקה וארנסט אטצ'י, המועמדים לסילוק, קורא לכל הסיטואציה "בולשיט". ורק גיורא שפיגל מסתכל מהצד ואומר: "מזל שאני לא בעסק הזה יותר".

יש באמת טעם לפגם בכל הסיפור של טון קאנן, מטאוריט לא ברור בשמי הכדורגל שלנו. אבל זהו עסקן של שתי קבוצות פרטיות – בית"ר ירושלים שהעלתה אותו לגדולה ובמחי יד פיטרה אותו ומכבי ת"א שקלטה אותו משיקוליה שלה (או מאלה של דידי הררי). אם איוניר מריר, אוחנה מחפש עבודה בבלגיה ומזרחי מתוסכל מכישלונותיו באשדוד, אל להם לתלות את האשם בפוליטיקאי הולנדי שעשה להם בית ספר ביחסי ציבור באמצעות חולצה מכופתרת ועניבה מגוהצת, אלא בקבוצות שמעסיקות אותו.

כאן חשבתי לסיים, אבל אז נזכרתי בפאנץ' האמיתי של כל ההשתפכות הארוכה הזו של טובי מאמנינו. נאום המחץ של משה סיני. נא לשים לב למשפטים של עוזר המאמן הלאומי, כפי שצוטט ב"הארץ":

"מגיעים לכאן מאמנים ללא רקורד (לך היה הרבה מאוד כשהתחלת לאמן בהפועל ת"א), ומהר מאוד מוצאים את עצמם בקבוצות בכירות (כמובן. רק ההצלחה שלך בהפועל הביאה אותך למשרת אימון בנבחרת). אני לא רואה מצב שמאמן בכיר מישראל יגיע לאייאקס (אייאקס? מרבית המאמנים הבכירים בישראל לא מגיעים למשרה מספר 2 בכדורגל הישראלי, אתה כן), אבל כאן בארץ זה קורה (די, לא נכון! עכשיו הפתעת אותנו). למה ואיך, אני לא יודע (גם אנחנו ממש לא מבינים). לא ברורה לי צורת החשיבה ודרך קבלת ההחלטות (וואלה, כשחושבים על זה – אתה ממש, אבל ממש, צודק)".