תגיד, איך המזג-אוויר שם למעלה?

ליגת ה-NBA עומדת בפני השבועיים שיעצבו את מראה העונה הבאה. השבועיים הכי חשובים, להוציא אולי את סדרת גמר הפלייאוף. הראשון ביולי הוא היום הראשון בו קבוצות הליגה יכולות לפתוח במשא ומתן עם כל שחקן חופשי שלא חתום על חוזה, ה- 18 בחודש הוא היום הראשון בו יכולים המנג'רים לשלוף את פנקס הצ'קים, להוציא את העט מהחליפה ולהחתים את הכוכבים הבאים שלהם על חוזה מחייב. שבועיים וחצי של טירוף באוויר, שבועיים בהם קבוצות קמות ונופלות.

הטירוף התחיל עוד בשבוע שעבר, כשארבעת השחקנים הראשונים בדראפט בקושי סיימו את בחינות הבגרות שלהם והגיעו ישר מהתיכון לנסות ולעצור את שאקיל אוניל. זה לא סוד שאין סנטרים בליגה, הדור הישן הולך ונעלם (רובינסון אוטוטו גומר ויואינג כבר מזמן צל של לא ברור מה), והאליפויות של הלייקרס אינן מקריות.

כשהקבוצות בליגה חיפשו ביג מן במכללות הן גילו שאין שם שום דבר לכתוב עליו הביתה. כך נפתחה הדלת עבור קוואמי בראון וחבריו, הישר ממסיבות כיתה ומחשבות על אוניברסיטאות, אל צמרת הדראפט, לשחק עם הילדים הגדולים. בשבועיים הקרובים כולם יסתכלו על החבר'ה הגבוהים, יחזיקו אצבעות לדיל טוב - וימשיכו להחזיק אותן בזמן ששאק ינפץ להם פעם נוספת את חלום האליפות ויזמין טבעת שלישית בשבילו ועוד אחת לפיל ג'קסון (עשר כבר יש לו, עכשיו הגיע הזמן לאצבעות הרגליים).

ילך או יישאר? יחתום או יתעכב? הקיץ של כריס וובר עומד להיות לא פחות מתיש מהעונה הארוכה שעברה עליו. ובניגוד לסקרמנטו, שם נפל כל העומס על האיש הגדול, שם כל העיניים הופנו אליו, יהיו לו חברים שיעזרו לו לעבור את הקיץ בשלום. ג'ון סטוקטון, גארי פייטון, דיוויד רובינסון, דיקמבה מוטומבו, אלן יוסטון ומייקל פינלי, הם רק חלק מהחברים של וובר.

כריס וובר הוא אולי השם המרכזי, ביג מן כמו שביג מן צריך להיות, פאואר פורוורד עם כוח פראי שקשה מאוד לרסן. חוץ ממנו ימשכו הסנטרים את מרבית תשומת הלב בעונת המלפפונים המקוצרת של אמריקה. דיקמבה מוטומבו, דיוויד רובינסון, ארווידאס סאבוניס ואנטוניו דייויס הם ארבעת הסנטרים הלגיטימיים היחידים בליגה, אם אנחנו לא סופרים את שאק (ואת מורנינג שחוזר אחרי שנת שבתון). כל הארבעה הם שחקנים חופשיים, כולם יעשו הרבה מאוד רעש.

גם שון "האטריה" בראדלי, ומארק ג'קסון של גולדן סטייט, הרוקי הענק (שיהיה העסקה הטובה ביותר בשוק, לכל קבוצה שתחתים אותו), הם שני אנשים גדולים שיוצאים לחפש בית חדש. טארלץ' היוגוסלבי וג'ו סמית שעוזב את דטרויט, סוגרים את הרשימה הקצרה.

לא מעט שמות גדולים יישארו בעוד שבועיים ללא קבוצה. לא מעט סופרסטארים ירגישו בפעם הראשונה את הליגה מקיאה אותם החוצה. חוק הג'ונגל – מי שחזק, שורד.

את רשימת הדינוזאורים מוביל בגאון פטריק יואינג, שאחרי הצורה המבישה בה ניו יורק שלחה אותו לסיאטל (ולא ממש קיבלה תמורה), נתן עונה רעה מאוד, הברכיים שוב בוגדות בו והענק מג'אמייקה יכול להתחיל לארוז.

דינוזאור אחר הבהב העונה בין חדר הניתוח לספסל. פעם קראו לו "החלום", היום אולג'ואן, והוא יגיד יפה תודה אם יוסטון ייתנו לו לפרוש בשקט. לצד השניים הגדולים (ובאמת נוצר הרושם שחוץ משאק כל סנטר בליגה עובר קבוצה), גם שחקנים ככריסטיאן לייטנר (בעיות אופי), דטלף שרמפף (שחזר כבר מפרישה), טים הארדוויי (שוב הברכיים) וצ'רוקי פארקס (האיש בעל השם השני הכי מגניב בליגה – אחרי גוד שמגוד) יכולים להתחיל לסכם את הקריירה.

חלק מהקבוצות סגרו כבר את הסגל לעונה הבאה, לאחרות עדיין אין חמישייה פותחת. פט ריילי מתחיל לבנות קבוצה חדשה, אחרי שמיאמי נכשלה בפעם האחרונה שלה. אף אחד לא יודע עוד איך ניו יורק תיראה, ורק בעיר המלאכים ימשיכו קובי ושאק לקדנציה נוספת.

הכל מתחיל ונגמר בוובר. קבוצה שתרצה להחתים אותו תהיה חייבת לעשות ויתורים רציניים (ביי ביי אלן יוסטון). וובר יקבל את סכום הכסף המקסימלי לפי תקנון הליגה, הוא יקבל חוזה לכמה עונות שהוא רק רוצה, והוא יחתום בקבוצה עם סיכוי מעשי לאליפות, כשהמועמדות הראשיות הן ניו יורק, מיאמי ואינדיאנה, שלאף אחת מהן אין מקום מתחת לתקרת השכר וכל אחת מהן תצטרך לוותר על שחקנים משמעותיים.

הלילה שבין ה-18 וה-19 ביולי יהיה לילה עמוס פעילות. סוכני שחקנים יעשו את הפרמיות השנתיות שלהם בשעתיים של עבודה, והליגה עשויה לשנות פנים מקצה אל קצה. כמו המלפפון האמריקאי הגדול, שנראה לעיתים כמו שישה מלפפונים שעושים אורגיה, גם עונת המלפפונים שונה בתכלית. מי צריך חודשיים של שמועות ורכילות, כשאפשר להכניס את הכל לשבועיים. ועוד להקפיץ את הרייטינג תוך כדי.