וול סטריט

כריס פול (ניו אורלינס/אוקלהומה):

לצרעות אולי אין בית, אבל כבר יש להם בעל בית. הרוקי, שנבחר רק במקום הרביעי בדראפט האחרון, הגיע מוכן ל-NBA ומעבר למספרים המאוד מרשימים הוא מביא להורנטס מנהיגות, ווינריות ומוטיבציה לנצח בכל משחק. המספרים המרשימים הם 16.7 נקודות, 5.9 ריבאונדים, 7 אסיסטים ו-2.2 חטיפות למשחק, ולא פחות חשוב 10 ניצחונות, ואנחנו רק ברבע עונה. נמושת הליגה לפי כל תחזית הפכה לקבוצה לגיטימית במערב, ורוב הרקדיט מגיע לפול. מדובר בלי ספק בפוינט גארד הקלאסי המוכשר ביותר שהגיע לליגה בשנים האחרונות.

וולי שצ'רביאק (מינסוטה):

בזמן שהמהפכה ההגנתית של דווין קייסי במינסוטה עובדת מהר מהצפוי, שצ'רביאק הוא זה שדואג שגם ההתקפה תעבוד. ב-8 משחקים בדצמבר (5 נצחונות ו-3 הפסדים, כולם בהפרש נקודה או שתיים) וולי קלע 24.1 נקודות באחוזים מעולים (58 מהשדה) והוביל את קלעי הקבוצה בשישה מהמשחקים. היד של קווין גארנט לא תמיד מאופסת השנה, לכן הנקודות של וולי הופכות לחשובות במיוחד. הקרדיט בהגנה מגיע קודם כל לטרנטון האסל, שהמניות שלו בתור אחד מהשומרים האישיים הטובים בליגה נמצאות בעלייה חדה.

ג'ייסון ריצ'רדסון (גולדן סטייט):

הבארון הגיע לגולדן סטייט והביא איתו פילוסופיית משחק מורכבת - לרוץ (למתפרצות), לקפוץ (לאליהופס) ולהפציץ (משלוש) כמה שיותר. הלוחמים מבצעים 25 הפגזות למשחק מאחורי הקשת וקולעים בערך 8. בינתיים זה עובד, אבל רוב הנצחונות היו נגד הנמושות. מי שמרגיש נוח במיוחד ליד דיוויס הוא ג'יי-ריץ', שקולע 24.8 למשחק ב-10 משחקים האחרונים (שבהם הווריירס קלעו 106.6 נקודות בממוצע, וניצחו שבעה) בדרך לעונה הטובה ביותר שלו בקריירה. ג'יי-ריץ' גם עושה את זה באחוזים סבירים (לעומת הבארון) ומוסיף 6.4 ריבאונדים למשחק.

ראשיד וואלאס (דטרויט):

מהשולחן לחמישה של הפיסטונס הנפלאים, ראשיד הוא הלוהט ביותר. הוא בכושר הטוב ביותר שלו בשנים האחרונות ואם ימשיך כך לדטרויט כמעט לא יישארו חסרונות (ספסל? יש מיליצ'יץ'). ב-11 משחקים האחרונים הוא מספק 17.2 נקודות, 2.5 שלשות למשחק ב-54 אחוזים, 7.4 קרשים, 2.8 מסירות לסל, 1.5 גניבות ו-1.5 בלוקים - מספרים שמזכירים את שיא הקריירה שלו מהימים העליזים בפורטלנד. ראשיד בדטרויט הוא ההוכחה שבסביבה נכונה אפשר לחנך כמעט כל משוגע, לידיעת הקורא רון ארטסט.

ברווין נייט (שארלוט):

בדיוק בשביל שחקנים כמוהו טוב שיש קבוצות אקספנשן מדי פעם. נייט, 1.78 מטר של זריזות ואנרגיה, היה הרכז השלישי של מילווקי לפני ששארלוט לקחה אותו. בעונה שעברה הוא היה שני רק לנאש באסיסטים, ובכל זאת הבובקאטס בחרו בדראפט את הרכז ריימונד פלטון ונתנו לנייט להבין שגם הם לא בונים עליו. אז בינתיים פלטון צופה מהספסל ביכולת המדהימה של הגמד של אנרג'ייזר - ב-8 המשחקים שלפני המפגש מול הפיסטונס (שצריך להוציא אותם מהטוטו, ויפה שעה אחת קודם) הוא נתן 17.4 נקודות, 9.6 אסיסטים ו-2.9 סטילים (!). ליותר מדי נצחונות זה לא מספיק, בעיקר בגלל שאף אחד אחר בשארלוט לא מתפקד בזמן האחרון, ובגלל שג'ראלד וואלאס פצוע. אבל לפני ששמים את הז'יטונים על נייט כדאי לזכור שמדובר בפצוע כרוני שמשחק פחות מ-60 משחקים בממוצע לעונה.

רון ארטסט (אינדיאנה, בינתיים):

ריק קרלייל יכול להיות רגוע. ארטסט אולי הורס לו את העונה שנה שנייה ברציפות, אבל לפחות הוא מעריך אותו בתור בן אדם. הפעם אין תירוצים ואין בכלל טעם להבין מה הוא רוצה. אף אחד לא היה מאשים את הפייסרס אם הם היו זורקים את ארטסט לכל הרוחות בשנה שעברה, אבל הם האמינו בו. מי יאמין בו עכשיו? ארטסט הפך את עצמו משחקן ענק לפרויקט שיקומי, אבל איכשהו תמיד תהיה מי שתאמין שהיא היא יכולה לסדר לו את הברגים בשורה (ע"ע ראשיד וואלאס). ואם זה לא היה מספיק, פתאום הוא מצהיר שהיה רוצה להישאר בפייסרס, מה שבכלל מקטלג אותו כמקרה קיצוני.

ג'ייסון קיד (ניו ג'רזי):

המניה של קיד בן ה-32 נמצאת בשחיקה קבועה בשנתיים האחרונות. איפה השחקן שלקח את הנטס לגמר לפני שנתיים וחצי כמעט לבד ואיפה קיד של היום, עוד רכז של עוד קבוצה בינונית שפעם בשבועיים מתעלה למשחק בודד (כמו נגד דנבר לפני כמה ימים). בשבועות האחרונים הנסיגה של קיד הופכת לנפילה של ממש - 12.4, 7.4 אסיסטים ו-5 הפסדים ב-8 המשחקים שלפני דנבר, כולל הפסדי בית מביכים לטורונטו ושארלוט וכולל הצגה של ברווין נייט על חשבונו. הנטס לא רצים למתפרצות, והקיד לא מנהל בכלל את המשחק. וזה מבלי להזכיר את האין הגנה. מישהו עדיין מעדיף אותו על פני סטיב נאש? לא חשבתי.

אמקה אוקפור (שארלוט):

רוקי השנה שעברה היה אמור להפוך לשחקן פנים דומיננטי במיוחד השנה, בינתיים הוא צל חיוור של עצמו. מ-15 ו-11 כרוקי הוא ירד ל-13 ו-10 העונה, מ-45 אחוזים מהשדה הוא ירד ל-40. שארלוט צריכה מנהיג וכוכב, ואוקפור מתקשה לספק לה את זה השנה. בהתקפה הוא מופיע יום כן יומיים לא, בהגנה הוא דווקא כן עומד בציפיות (3 גגות למשחק ב-8 משחקים האחרונים ושמירה אישית מצוינת רוב הזמן), ואם יתברר שהוא לא פרנצ'ייז פלייר הוא תמיד יוכל להיות סוג של בן וואלאס.

סטרומייל סוויפט (יוסטון):

סטרומייל מוכשר, המון פוטנציאל, פעם הוא יצליח אם ירצה הגורל? או שאולי לפעמים שחקן של 10 ו-5 הוא רק שחקן של 10 ו-5? ביוסטון אמור היה להתחיל שלב המימוש בקריירה של סוויפט, אבל עד עכשיו הוא לא הראה משהו שלא ראינו ממנו בממפיס. הרוקטס הימרו עליו בעיקר כדי שהאתלטיות וההגנה שלו יעזרו ליאו מינג הכבד, אבל בינתיים הם קיבלו שחקן שחוץ מלקפוץ גבוה לא עושה הרבה ולא מצליח להוציא אפילו את ג'וואן הווארד הדועך מהחמישייה.

ג'יילן רוז (טורונטו):

פעם היה שחקן הנושא את השם הזה, אפילו שחקן די טוב. בשנה שעברה הוא עוד קלע 18.5 נקודות למשחק בטורונטו החלשה. בחודש האחרון צריך לחטט עמוק בספסל של הראפטורס כדי למצוא אותו, כי ב-13 המשחקים האחרונים הוא קולע רק 6.3 בממוצע, ובשלושת האחרונים זה הגיע לשפל חדש: 4 נקודות בסך הכל ב-31 דקות. ולא בגלל שטורונטו הפכה למעצמת כדורסל בזמן האחרון, אלה שמוריס פיטרסון וחוזה קלדרון משחקים במקומו, ועושים זאת היטב. בשנים האחרונות רוז זוכה למעט מאוד הערכה גם כשהוא קולע, עכשיו נשאר ממנו בעיקר חוש ההומור הנפלא. אולי במקום אחר הוא יתרום יותר, השאלה היא אם יש מי שמוכנה לקחת אותו (ואני לא מתכוון לתוכנית "Best Damn Sports Show").