מצעד הבוסים השלם

העונה, במיוחד לאור ההשתלטות של ארקדי גיידמק על חיינו והעובדה שליגת העל שוב הסתיימה לה אחרי סיבוב אחד, האנשים מאחורי הקלעים שוב תופסים את מרכז הבמה. האם לוני הרציקוביץ' ימכור את מכבי ת"א ומה חלקו בקריסת הגלקטיקוס? האם אשר אלון ימכור את מכבי נתניה והקבוצה תגיע סופסוף להישג משמעותי? האם לב לבייב ירכוש את הפועל ת"א ויכריח את אוהדיה הליברלים לשמור לשבת? האם רונן אלעד יצליח לנהל את הפועל פ"ת בשלט רחוק והאם אלי זינו יפטר עוד מאמן עד לסיום העונה? בכלל, גם בלי ארקדי ומפלגת בית"ר, העיסוק בבוסים הוא חשוב וגורלי, שהרי אופן הניהול שלהם קובע כיצד יראו פניו של הכדורגל הישראלי. לאור זאת, וואלה! ספורט בוחרת את הבוסים הטובים והגרועים ביותר בכדורגל הישראלי, מהאחרון לראשון.

12. אלי זינו

ותק:

8 שנים

הישגים:

שתי ירידות ליגה (1997/8, 2004/5), הפסד להפועל ר"ג בגמר הגביע (2003), פיטורי 17 מאמנים

איך הגעתי עד הלום:

כשאלי זינו רכש את הפועל ב"ש, הוא קיבל קבוצה שזה עתה זכתה בגביע. לרגע קצר, נדמה היה שהקבוצה שנתקעה עמוק בשנות השבעים, בהן זכתה בשתי אליפויות, עומדת בפני רנסנס: ניהול מודרני, ללא בחישות ומקורבים ורק על פי פרמטרים מקצועיים. כבר בסיום העונה הראשונה שלו, כשהפועל ב"ש ירדה ליגה, היה ברור שזינו הוא לא האיש שיוציא את הקבוצה מבירת הנגב מפח הזבל של ההיסטוריה. מדי עונה, הוא שבר שיאים שלילים וכרגע המאזן של השריף מהדרום עומד על 17 מאמנים מפוטרים. האוהדים מתעבים אותו, המאמנים חוששים ממנו, כולם מתחננים ממנו למכור את הקבוצה אבל הוא נאחז בכסא. למרות שאפשר למלא מגילות שלמות במעלליו, די במה שצוין עד עתה כדי לבחור בו לבוס הכי גרוע בכדורגל הישראלי.

נקודת אור: הקדנציה של לופא קדוש. אבל זינו היה חייב להרוס גם את זה.


11. אשר אלון

ותק:

6 שנים


הישגים:

ירידת ליגה (2003/4), גביע הטוטו לאומית (2004/5)

איך הגעתי עד הלום:

למרות שהוא לא נושא באשמה לבד וחולק את ניהול הקבוצה עם מאיר אוזן ודב לנד, איכשהו כל הפאשלות שמונעות ממכבי נתניה להתרומם קשורות באשר אלון: הסכסוך עם אורי מלמיליאן, הפיטורים של גילי לנדאו והיחס התמוה לראובן עטר בתחילת העונה, וזהו רק חלק קצר מהמשימה. למרות שלאלון היו מספר הזדמנויות לבנות משהו יפה בנתניה ולהחזיר עטרה ליושנה, לא ניתן היה להבחין אצלו בדרך מסודרת וקבועה. גם העונה הניהול בנתניה, אם אפשר לכנות כך את הדירקטוריון המגוחך שמנהל את הקבוצה, גובל בשערוריה ומסכן את מעמד הקבוצה בליגת העל. להגנתו של אלון יש לומר אין הוא איש אמיד דיו כדי לחפות על טעויותיו, אבל גם כך הוא יכול היה להוציא מנתניה הרבה יותר. אולי המשקיע הגרמני החדש יתקן את שגיאותיו.

נקודת אור: במהלך הקדנציה אלון התפטר. חבל רק שהצעד היה וירטואלי.

10. לוני הרציקוביץ'

ותק:

9 שנים

הישגים:

אליפות (2002/3), עלייה לליגת האלופות (2003/4), 3 גביעים (2000/1, 2001/2, 2004/5), גביע הטוטו (1998/9)

איך הגעתי עד הלום:

חלקכם תוהה בודאי מדוע לוני הרציקוביץ' לא נבחר לבוס הכי גרוע בליגת העל, במיוחד כאשר אתם עדיין תחת הרושם של נפילת הגלאקטיקוס. אבל בכל זאת, אם תציצו למעלה, תראו שבין שלל השערוריות והפאשלות של הרציקוביץ', הוא גם גרף בדרך הישגים לא רעים. הבעיה של הרציקוביץ' היא שביחס להיסטוריה המפוארת של מכבי ת"א, התארים שלו מתגמדים באופן משמעותי. הבוס של סוני קיבל לידיו מועדון משגשג, שזה עתה זכתה בדאבל עם דרור קשטן ולפני כן עוד לקח שתי אליפויות עם אברהם גרנט. אבל הרציקוביץ' החליט לפטר את קשטן והסקנדלים החלו לרדוף את המועדון. בארבע השנים הראשונות שלו, יחד עם גרנט, מכבי הגדולה הלכה ונעלמה, תוך שהיא מציגה כדורגל מחפיר, שגרם לאוהדיה להפנות גב למי שהביא להם אליפות ראשונה אחרי 13 שנים, ב-91/2.

הרציקוביץ' אמנם הצליח לזכות באליפות פעם אחת (באדיבות מכבי חיפה, שחזרה עייפה מליגת האלופות) ולבקר בצ'מפיונס ליג (באדיבות פאוק סלוניקי, ששיתפה שחקן שלא כחוק והפסידה טכנית במשחק הראשון), אבל החיוך לא חזר לאוהדים בבלומפילד, ש-99 אחוז מהם לא התחברו אליו והיו רוצים לראות אותו מחוץ למועדון. אפשר היה להמשיך למנות את רשימת הפדיחות הבלתי נגמרת, מפרשת האפדרין, דרך הגירוש של שלמה שרף ואבי נמני ועד להתעקשות שלו על ניר קלינגר, אבל די להציץ בטבלה העכשווית של ליגת העל, כדי להבין שלוני הפך את מכבי ת"א לקבוצה לא רלוונטית.

פלוס: הבוס הכי תרבותי בכדורגל הישראלי.

9. מאיר שמיר

ותק:

9 שנים

הישגים:

סגנות (1996/7), גביע הטוטו (2004/5)

איך הגעתי עד הלום:

אף פעם לא ברור מה בדיוק המעמד שלו בקבוצה, הוא לעולם לא מדבר עם התקשורת ויוצר תמיד את הרושם שיש לו מה להסתיר. אבל גם כשהוא מאחורי הקלעים, ברור לכל כי איש העסקים המצליח מאיר שמיר הוא כישלון מוחלט בהפועל פ"ת. הבוס לא הצליח להוביל את המועדון המפואר לשום מקום, והקפיד לרפד את מכבי חיפה בכל כוכב שהבשיל אצלו בקבוצה. לפעמים נוצר הרושם שהנה שמיר מקבל רעב להצלחות ופותח את הארנק. שחקני רכש לא רעים בכלל חתמו, מאמנים בכירים כמו גיורא שפיגל, אלי כהן ואלי גוטמן הגיעו, אבל שום פרח לא צמח בגינה שלו. הכישלון הכי גדול של שמיר, הוא איבוד ההגמוניה בעיר למכבי פ"ת, שהפכה להיות סוג של הפועל פ"ת: קבוצה קטנה, חכמה ויעילה, שעל-ידי ניהול נכון ואווירה טובה, הגיעה להישגים נדירים. לפרטים נא להמשיך לקבוצה במקום הראשון ברשימה.

פלוס: גיא שמיר משחק באשדוד.

8. איצ'ה מנחם

ותק:

כשנתיים וחצי

הישגים:
אין

איך הגעתי עד הלום:

למרות שמונה לתפקיד בשיטות בולשביקיות, היתה לנו תקוה שאיצ'ה החביב אולי יזרים דם חדש לגוף האנכרוניסטי שנקרא ההתאחדות לכדורגל. אחרי הכל, סופסוף שחקן עבר מתמנה לתפקיד. אבל איזה דם ואיזה נעליים. מהר מאוד גילינו שאיצ'ה הוא פקיד שמקפיד לא להתחדש, כמו כל הפקידים שניהלו את הכדורגל הישראלי. החשש שלו מהקדמה שתאפיל על חיוניותו הותירה אותנו ללא בשורה חדשה, ללא תוכנית לשיפור המצב, עם אותם מתקנים מחפירים, עם אותה אלימות מזעזעת, עם אותן תוצאות עלובות של נבחרת ישראל, עם אותה רמה ירודה במגרשים, עם אותן פאשלות של פקידות התאחדות ובלי שום חזון לעתיד טוב יותר.

פלוס: ניצח את אמן התקשורת גרנט בדו-קרב הספינים. שיחק אותה.

7. אלי טביב

ותק:

10 שנים

הישגים:

2 ירידות ליגה (1999/00, 2002/3)

איך הגעתי עד הלום:

גם אם נדמה לפעמים שהוא שופך יותר מזומנים מהרבה בוסים בליגת העל, הניהול של אלי טביב לא הצליח ליצור יציבות בהפועל כפ"ס, שלא הפסיקה לרדת ולעלות ליגה. לא ברור אם הוא מנהל את הקבוצה מהארץ או בשלט רחוק ממיאמי, וכשהוא קופץ לביקור הוא נוטה לקחת פיקוד על אימון הקבוצה. טביב הוא אחד הבוסים היחידים שמתעקש לשבת על הספסל, אולי גם כדי לקחת החלטות בזמן אמת. פרט לכך, הוא הפך את כפ"ס לתחנת רכבת של שחקני רכש שלא הפכו מזוהים עם הקבוצה. הוא לא השכיל ליצור שלד של שחקני בית כפר סבאים, כמו בימי הזוהר בתחילת שנות השמונים: התוצאה: קבוצה חסרת זהות, שמתקשה לתקוע יתד בליגה הראשונה.

נקודת אור: הפועל כפר סבא, אלופת הליגה הלאומית 2006/7.

6. מאזן גנאים:

ותק:

כשנתיים וחצי (רק בליגת העל)

הישגים:

גביע המדינה (2003/4)


איך הגעתי עד הלום:

עם כל הכבוד לעבאס סואן, בני סכנין קמה ונופלת על מאזן גנאים, הלב הפועם של הקבוצה. למרות שהקבוצה סובלת מאפליה, גנאים הצליח לגייס כספים ולנהל את הקבוצה בצורה מקצוענית. בתחילת דרכו בליגת העל, הוא הלך יד ביד עם אייל לחמן והפך את סכנין לדבר הכי רענן בכדורגל ישראלי, עם גביע בלתי נשכח. ייתכן שאם הרשימה הזאת היתה מתפרסמת באותם ימים, גנאים היה זוכה למקום גבוה יותר. אלא שמאז נראה שגנאים רצה עוד ועוד כוח, ניסה לסגל לעצמו תכונות של מאמן, פיטר את לחמן וסכנין איבדה את הדרך הייחודית שלה. בזמן האחרון יש תחושה שאולי סכנין מתחילה לעלות על דרך חדשה. לכן גנאים עדיין נמצא בחלק החיובי של טבלת הבוסים.

טעון שיפור: היחס לסואן. משתחרר או נשאר, בית"ר או חיפה? הגיע הזמן שגנאים יבהיר את כוונותיו ולא יותיר את הכוכב שלו חשוף בצריח.

5. אבשלום נוריאל

ותק:

כשנה וחצי (רק בליגת העל)

הישגים:

אין

איך הגעתי עד הלום:

השגרירה השנייה של הכדורגל הצפוני הצליחה להתבסס בליגת העל, תודות לשפיות ולניהול הנכון של הבוס מאל על. גם כשהקבוצה לא הצליחה והאוהדים ביקשו את ראשו של איוניר, נוריאל נתן לו גיבוי אמיתי ואיים לעזוב, אם הקהל ימשיך לנהוג בצורה לא תרבותית. היום ברור שהדרך של נוריאל ניצחה. בעונה הראשונה בליגת העל הוא סיים במקום החמישי והעונה הוא ממשיך באותו קו של הישגים, למרות שאיבד נכסים כמו ז'וזה דוארטה ויואב זיו.

טעון שיפור: בפעם הבאה שמכבי ת"א מגששת בנוגע לאיוניר, כדאי שנצרת עילית פשוט תגיד "לא", במקום לברך על הצעד בגלוי ולבקש דמי שחרור מאחורי הקלעים.

4. מוני הראל

ותק:

עונה אחת

הישגים:

אין

איך הגעתי עד הלום:

יכול להיות שעוד מוקדם מדי להכתיר את הראל, אבל קשה שלא להתפעל מהאדם שלקח קבוצה שבורה כלכלית, ניצלה ברגע האחרון מירידה והחזיר אותה במהרה לפסגת הכדורגל הישראלי. בספורט, בדרך כלל, אין ניסים כאלה, אבל השקט של הראל והחופש המקצועי שהוא נותן לקשטן החיו קבוצה גוססת. אפילו כשהקבוצה לא התחברה בתחילת הדרך, הראל לא הזיע, לא דיבר ונתן לאנשי המקצוע להשלים את מלאכתם. התוצאות העונה מדברות בעד עצמן.

טעון שיפור: זה נחמד שהראל נחבא על הכלים, אבל יהיה נחמד לשמוע ולראות אותו מפעם לפעם. המאמן שותק, השחקנים משעממים, אז מישהו בהפועל צריך לפתוח את הפה.

3. חזי מגן ומשה דמאיו

ותק:

כשנה וחצי

הישגיים:

אין

איך הגעתי עד הלום:

ההישג הכי גדול של השניים הוא שבני יהודה הפכה לקבוצה שפויה, בלי המאניה דיפרסיה של מאבקי התחתית, בלי אלימות, אלא עם כדורגל אסתטי ושמח וניהול מקצועני ומודרני. הקבוצה שינתה את תדמיתה באופן מוחלט, בין היתר בזכות המעבר לאצטדיון מודרני כמו בלומפילד והפכה לחברה לגיטימית בצמרת הכדורגל הישראלי. סופסוף, אחרי שנים בהן שלטה משפחת סולמי, בני יהודה מצאה בוס חדש.

טעון שיפור: האוטו של דמאי נשרף, משפחת מוסלי נקשרת בשמה של הקבוצה, אלון מזרחי הולך ובא. אם תסיר את הכתמים הללו, בני יהודה תדורג אפילו גבוה יותר.

2. יעקב שחר

ותק:

13 שנים

הישגים:

5 אליפויות (1993/4, 2000/1, 2001/2, 2003/4, 2004/5), 3 גביעים (1992/3, 1994/5, 1997/8), 2 גביעי טוטו (1993/4, 2002/3), ליגת האלופות (2002/3).

איך הגעתי עד הלום:

יעקב שחר הוא דוגמה מצוינת לחשיבותה של סבלנות בכדורגל. בתחילת דרכו, אחרי האליפות הנוצצת של 1994, שחר עשה רושם של בוס תובעני וכושל, שמבזבז את כספו הרב לחינם. שבע שנים הוא לא זכה באליפות, ועשה יותר שטויות מלוני הרציקוביץ'. אלא שבשנת 2000 הגיע למועדון אברהם גרנט, ומכבי חיפה עלתה על דרך המלך, עם ארבע אליפויות בחמש שנים. שחר סיגל לעצמו דרך ברורה, ייצב מערכת סופר מקצוענית והפך את מכבי חיפה לקבוצה הפופולארית בישראל. במקום שהתקשורת תשלוט במכבי חיפה ותחשוף מדי יום סנסציות, חיפה סיגלה לעצמה סגנון תקשורתי המזכיר את זה של מכבי ת"א כדורסל, ופתחה פער עצום מיריבותיה בת"א וירושלים. בעזרת רכישת השחקנים הישראלים הכי טובים בשוק, זרים נכונים ומאמן מעולים, שחר כבש את הכדורגל הישראלי, תוך שהוא מסכן היסטורית את המעמד של מכבי ת"א כקבוצה הגדולה מכולן.

טעון שיפור: אפשר להדביק לרוני לוי את הכשלונות בליגת האלופות, אבל שחר עומד בראש הפירמידה. לאור העובדה שהמיליארדים של גיידמק בפתח, ההעפלה לצ'מפיונס ליג בעונה הבאה לא רק חשובה, היא הכרחית.


1. אבי ועמוס לוזון

ותק:

15 שנים

הישגים:

סגנות (2004/5), 3 גביעי טוטו (1994/5, 1999/00, 2003/4), עלייה לגמר גביע (2000/1), עלייה לשלב הבתים בגביע אופ"א (2004/5)

איך הגעתי עד הלום:

נכון, התוצאות של הלוזונים אינן מתקרבות לאלה של יעקב שחר, אבל אם נזכור את התקציב הצנוע שלהם ובסיס האוהדים הבלתי קיים, נוכל להבין את ההישגים הכבירים שלהם. באמצעות ניהול משפחתי וחם וערכים של מצוינות, הלוזונים לקחו קבוצה עם 1,000 אוהדים, והפכו אותה לאלטרנטיבה למכבי חיפה. הקבוצה חסרת המסורת, שמתוחזקת על ידי כמה משוגעים לדבר, הביסה בחוץ את פרטיזן בלגרד המפוארת והיתה לקבוצה הישראלית הראשונה בשלב הבתים של גביע אופ"א. בתווך, הלוזונים גידלו מספר שחקנים נפלאים כמו גל אלברמן ועומר גולן. האנשים המושמצים ביותר בכדורגל הישראלי הוכיחו לכולם שהם מופת לניהול נכון, חכם ויעיל. הלוואי שאבי לוזון יביא עימו את הגישה הזאת גם לכס היו"ר של ההתאחדות לכדורגל.

טעון שיפור: היהירות, הזחיחות, הקללות, הצעקות על השופטים, ההתבטאויות הילדותיות סביב הדרבי של פתח תקוה ובעיקר רגשות הקיפוח. העולם רואה שאתם מצליחים. אפשר להירגע.

מאחר שגיידמק נמצא איתנו רק כמה חודשים (מי היה מאמין), מוקדם עדיין לשפוט אותו. מצד אחד, הוא מבטיח רבות (לואיס פרננדז, ג'רום לרואה) וגם מקיים, מנסה לבנות בבית"ר ירושלים השכונתית מערכת אירופית לכל דבר ומכניס בפנגי'לים לשעבר ערכים של הישגיות. אבל מצד שני הוא עושה יותר מדי טעויות, ממנה את טון קאנן ואחר-כך מפטר אותו, ממנה את צרלין ליו"ר ומחליף אותו בשקלאר. אף אחד עדיין לא מבין מה הוא רוצה באמת. אם כוונותיו רציניות ולתקשורת תהיה סבלנות לטעויות שלו, הליגה תוכל להרוויח בוס שיוכל לסכן את יעקב שחר. אם גיידמק מתכוון לנצל ולזרוק במהרה את בית"ר, הוא בהחלט יוכל לסכן את אלי זינו, במיוחד לאור תחלופת המאמנים אצלו.