גאון או ביריון

מאחורי ההנחה כי ארקדי גיידמק יודע מה הוא עושה בבית"ר ירושלים, עומד עושרו האגדי. הרי לא ייתכן, כך מתעקש ההיגיון האנושי לטעון, כי אדם שהונו נאמד במיליארדים יקנה לעצמו קבוצת כדורגל בלי תוכנית מוקדמת. קשה להאמין שהוא יראה למאמנה הראשון של הקבוצה את הדרך החוצה באמצעות ראיון עיתונאי. לא סביר שימנה תחתיו מאמן הולנדי ויומיים אחר כך יצניח מעל ראשו שחקן עבר מפואר ומאמן בעל שם עולמי. לא מתקבל על הדעת שאותו מאמן הולנדי יצליח, יזכה לפופולריות בקרב השחקנים, הקהל והמדיה, אבל יחטוף בתגובה למקלחת צוננים פומבית מצד הבעלים, קללות מצד מאמן הכושר ולבסוף פיטורים ודאיים.

אלא שכל מה שתואר כאן קרה. למעשה, מדובר בפסיק קטן ממעלליו של גיידמק מאז פרץ לחיינו בסערה. היו גם גידי מרינובסקי ודוד צרלין ויוסי מילשטיין וולדימיר שקלאר והתרומה לסכנין והעלאת הרעיון של העברת עבאס סואן לבית"ר ירושלים וחקירת המשטרה ומפלגת בית"ר שקמה ולא ברור אם גוועה. דפוס הפעולה שמצטייר כאן ברור למדי: גיידמק הוא אדם שיש לו הכל, ולפיכך ביכולתו להרשות לעצמו לטעות, ולטעות ולטעות. כספו מבטיח את מרווח השגיאה העצום הזה. המסקנה השניה היא שאנשים הם בסך הכל כלי משחק בידיו של הטייקון. לרגשותיהם, הישגיהם ורצונותיהם אין כל משקל בקבלת ההחלטות שלו. הוא כאן רק כדי לספק את מאווייו ורצונותיו שלו. נכון לעכשיו האינטרס האישי הוא להפוך לדמות חשובה בציבוריות הישראלית, להעצים את זמן המסך שלו ככל האפשר ולהגדיל את מספר אזכוריו בתקשורת. בית"ר ירושלים היא בסך הכל אמצעי.

אלא שקאנן היה מקל בגלגליו של גיידמק. ראשית, הוא העז להיפגע ולהגיב באמוציונליות, כיוון שימים אחדים לאחר שהציג את עצמו כמאמן הקבוצה התברר לו שהוא סרח עודף לחבורה הצרפתית שכבשה את בית"ר – תגובה אנושית וסבירה. חטאו השני היה מראהו, הכריזמה שלו וגם הישגיו על המגרש. בניגוד לגיידמק, שאינו טורח ללמוד את התרבות הישראלית אלא מעדיף פשוט לרכוש אותה בכסף, קאנן גילה רגישות לניואנסים המקומיים והשתלב היטב במרחב. הוא קנה את לב האוהדים, דיבר לעיתונאים בשפה שכבשה אותם ואפילו ניצח ברוב חוצפתו בכמה משחקים על המגרש. זה כבר היה יותר מדי עבור גיידמק, שנאלץ לאבד חלקיקים מזמן המסך הבלתי נתפש שלו לטובת בחור נאה עם ג'ל. בתום מסיבת העיתונאים בשבת הוא זעם כשראה את תמונתו של קאנן על מסך המחשב של אחד הצלמים. כשעל הקווים יתייצב פרננדז, גירסה צרפתית של יוסי מזרחי, התקלה הזאת לא תישנה.

אמת, זכותו של גיידמק לעשות כרצונו בכספו, והרכישה של דמויות בעלות שם כז'רום לרואה ולואיס פרננדז היא מהלך מרשים וחסר תקדים בכדורגל הישראלי. ייתכן שתוכניתו של גיידמק להשתלט על הכדורגל הישראלי ולהעפיל לליגת האלופות תצלח. משום מה, ההנחה במקומותינו היא שמדובר בהתפתחות חיובית. מדוע בעצם? כל הסימנים מעידים שההתנהלות הביריונית של גיידמק מול פקודיו תהיה תקפה גם לשאר הכדורגל הישראלי. הוא ירכוש בכסף כל כישרון צעיר, יפאר את ספסל קבוצתו בשחקנים שיקבלו דמי שתיקה של מאות אלפי דולרים, ויבנה קבוצה צרפתית שתפעל במקרה באצטדיון טדי אשר בירושלים. למשך מספר שבועות, כשקאנן היה על הקווים, בית"ר היתה התופעה הכי מרעננת בספורט הישראלי, ובעיקר היתה מחוברת לעיר ולתרבות בה היא פועלת. בדרך למעלה, גיידמק הצליח לדרוס גם את זה.

אם אתם מתעקשים לקיים דיון מוסרי צדקני ולהניח בצד את השיקול הספורטיבי מקצועי, אז באמת אפשר לנגח את ארקדי גיידמק על הדרך בה הוא בחר להיפטר מטון קאנן. גם אם אתם סבורים כי מדובר במהלך מקצועי נכון, ויש מעטים כמוכם לאור המניפולציות המתוחכמות של המאמן ההולנדי, עדיין האופן הברברי והאלים בו בחר גיידמק לעשות זאת מעורר שאט נפש, אפילו בקרב אלו שלא נפלו בקסמו של אמן התקשורת הרהוט מהולנד. אבל עדיין, מאחר שמדובר במדור ספורט, ולא בביטאון מוסר ילדותי שנועד להפריד בין הטובים והרעים במערבון ששמו הכדורגל הישראלי, שווה רגע לשאול האם זאת לא האופציה היחידה להניע את המערכת המסורבלת של ארקדי גיידמק.

גם לפני ההתקפה משולחת הרסן של גיידמק, מדהים היה לגלות כיצד תקשורת הספורט נחלצה להציל את כבודו של קאנן ולשאול בכל אירוע זניח מה מעמדו ומה יהיה גורלו. גם כאשר הכדורגל הישראלי זכה לכבוד שלואיס פרננדס, אחת מאושיות הכדורגל הבכירות ביבשת, יהיה אחד ממאמניו, בחרו הנוכחים במסיבת העיתונאים להתעלם ממשק כנפי ההיסטוריה ועסקו שוב בכבודו הפגוע של ההולנדי. יש שתי סיבות לכך. הראשונה: הכבוד האישי, של המאמן, השחקן או היו"ר, הוא מזמן העיסוק העיקרי בספורט הישראלי. כך היה גם במקרה אלי אוחנה, שכולם בחרו לדון בכבודו האבוד, במקום לנהל דיון מקצועי רציני לגבי הישגיו כמאמן. מעניין מה היה לקאנן לומר, כאשר הוא הוצנח על גיא עזורי המצליח מעמדת היועץ השתקן לעמדת המאמן הראשי. לפחות עזורי נהג בלויאליות ולא חשב רק על עצמו, בזמן שארקדי הוציא את המהפכה שלו לדרך.

הסיבה השנייה להתגייסות סביב קאנן היא יכולת ההשתלבות שלו במרחב הישראלי. ההולנדי הקפדן, שדאג בהתחלה לסלק מהדשא בבית וגן את המקורבים שנהגו לבחוש בקדירה, הפך את עורו במהרה והפך ליקיר דעת הקהל. תחת כל עץ רענן ומיקרופון אפשרי, הקפיד ההולנדי להלל את עצמו ולגנוב את דעתם של האוהדים. אין מה לומר, עם לוק של קרויף ומחברת של ואן חאל, ההולנדי המתוחכם ידע לפרוט על הנימים הנכונים של הלבנטינים. אפשר היה לחוש זאת מצוין אחרי שער היתרון של בית"ר נגד נתניה. מאור מליקסון רץ לספסל, אך מיד נעצר על ידי קאנן, שזיהה את המצלמה שלידו ואנס אליו את הקשר, שמיד חמק ממנו כדי לומר תודה לאיש אליו באמת רץ: גיא עזורי. אפשר גם להזכיר את המקרים בהם גיידמק לא פחד לומר שהוא רוצה להביא שחקן ערבי לבית"ר, בעוד שקאנן התעקש לרצות את דעת הקהל, אבל היריעה קצרה. בכל מקרה, אפשר להבין מדוע ההולנדי הביא את הסעיף לבוס שלו.

נכון, ההישגים של קאנן (ועזורי) נאים למדי, אך לא יותר מזה. אם הפועל ת"א היתה פותחת עונה כמו שצריך, ומכבי פ"ת ומכבי ת"א היו מציגות יכולת סבירה, קאנן לא היה נמצא היום במקום השלישי. בית"ר תחת קאנן (ועזורי) משחקת אמנם קצת יותר מסודר וקבוצתי מאשר בימיו של אוחנה, אבל לא יותר מזה. רוב השערים עדיין מקריים, ההגנה עדיין לא יציבה, מליקסון הוא עדיין קשר מוכשר ולא יציב, מליחי הוא עדיין קשר אחורי לא מוכשר ולא יציב, אופיר עזו הוא עדיין שחקן ברמה של הפועל ירושלים וליאור אסולין הוא עדיין חלוץ מפוזר שתוקע את המשחק הקבוצתי. היחיד שהצית את בית"ר מחדש, היה ארקדי גיידמק, שהכניס בגוף הבינוני מחויבות ומצוינות בלתי מתפשרת. ולמרות זאת, מדהים לגלות כיצד בירושלים מוכנים להילחם עבור קאנן, כאילו היה אלי אוחנה, האיש שתרם לבית"ר יותר מכל אחד אחר.

בסיטואציה אחרת כדאי היה להשאיר את קאנן (עזורי יישאר בכל מקרה), אבל החתרן האמביציוזי הוא כמו עצם בגרון המערכת המבולבלת. כדי שהמערכת הזאת תוכל לנוע קדימה, אין אופציה אחרת מאשר להקריב את הקורבן המתבקש. קאנן ופרננדז לעולם לא יוכלו לעבוד ביחד, ועדיף לבית"ר ללכת עם מאמן מוכח, שזכה בגביע אירופי ורשם הישגים גם בליגה הספרדית, מאשר יועץ סתרים שאימן כמה חודשים באוקראינה ומי יודע מה הוא שווה. אמנם בישראל מיהרו להכתיר אותו ולעלות אותו על חמור לבן, אבל זה לא אומר כלום על האיש, מעבר להיותו אשף תקשורת מדופלם. לאוהדי בית"ר, שצריכים לספוג את שטיפת המוח הזאת השכם וערב, כדאי לזכור כמה פרטים חשובים: גם בעונת 92/3 (לופא קדוש) ועונת 97/8 (אלי כהן), בית"ר הקריבה מאמנים מצליחים, פעם אחת אחרי עליית ליגה, השניה אחרי אליפות, כדי לזכות בשירותיו של דרור קשטן. גם אז היו צעקות ורטינות, איך זה נגמר, כולם יודעים.