המאמן אשם, לא האוהדים

"בנפול אויבך לא תשמח", אומר משפט עתיק, שהופך נכון במיוחד לאור העובדה שניר קלינגר הוא לא אויב של מכבי ת"א. מדובר במאמן שקיבל את המשרה גם בגלל ההערכה לז זכה בזכות היותו בורג מרכזי בקבוצה הגדולה של שנות ה-90. קלינגר תמיד נתן את הלב, על המגרש ומחוצה לו. הוא היה אמוציונלי בצורה קיצונית, עד שהפך דמות שנואה בעיני כל מי שלא אהד את מכבי ת"א. הוא היה נותן גולים עם איבר שלא הרבה שחקנים כובשים איתו – הלב. הוא חידד את המושג "מכביזם" שכל כך הרבה אנשים מחוץ לשער 11 אלרגיים אליו. מהסיבה הזו קשה לסלוח לכל אותם אוהדים שמוסיפים לקריאות "תתפטר" עלבונות אישיים ומכוערים. ומהסיבה הזאת קשה להאמין שמישהו מאוהדי מכבי ת"א, לפחות המבוגרים שביניהם, באמת שמח ביום שני שמחה טהורה.

העזיבה של קלינגר את קריית שלום היא מאורע היסטורי כמעט כמו הפרידה מאברהם גרנט, שלא מש מכיסאו בקדנציה שנייה שלילית וכוחנית, וגם כמעט כמו ההעפלה לליגת האלופות, שבאה בלב ליבו של תהליך הפיכת שחקני ההרכב לקבלני עפר, שמנהלים מלחמות חפירות. אבל היא לא גורמת לאופוריה אמיתית כמו האליפות של 1994/5 למשל, או כמו ה-0:4 בדרבי של 91'. אי אפשר לשמוח באמת כשהמועדון שלך הפך לבדיחה, שצחוקה נשמע מתגלגל בפרוזדורי קריית אליעזר. ואי אפשר לשמוח כשסמל, חולצה מספר 9, נמחק מהמועדון, כמו ההוא, מספר 11 מבית"ר ירושלים, שכהונתו כמאמן השכיחה את התרומה שלו כאחד מגדולי השחקנים בישראל אי פעם.

שגיא כהן היפנה ב"חדשות הספורט" אצבע מאשימה לאוהדים: "הקהל של מכבי ת"א שונא אותה כבר עשר שנים". כהן צודק בתוכן הדברים, אבל לוקח אותם למחוזות לא נכונים. אגב כך הוא עושה הנחה גדולה לקלינגר. הקהל של מכבי ת"א באמת שונא אותה. הוא לא אוהב את לוני, הוא תיעב את ההצהרות של המאמן אחרי כל משחק, הוא בז להתנהלות של דריקס אבל יותר מהכל הוא פשוט לא יכול לסבול את הכדורגל שהיא משחקת. הקהל של מכבי ת"א לא ראה כדורגל נורמלי באופן עקבי מאז 1996.

שנאה היא אחד המושגים היותר שליליים שקיימים. אלא שהגבול בין אהבה לשנאה הוא לפעמים דק מאוד. כשחושבים על מכבי ת"א ואוהדיה במושגים של זוגיות, מסתכלים על צמד שבעשר השנים האחרונות הלך יותר מפעם אחת ליועץ נישואים. הם הבטיחו שהכל יסתדר, מדי פעם התפייסו ואז שוב עפו חפצים ונשברו צלחות במטבח. רק שאסור לשכוח: אישה אפשר להחליף, קבוצת כדורגל לא. הקהל של מכבי ת"א לעולם לא יתגרש ממנה, כפי שהקבוצה לא תוכל אף פעם להגיד לו שלום ולשחק בבלומפילד ריק מקהל. בתנאים האלה, הנאמנים משלמים כסף ודורשים לראות כדורגל. כשאין כדורגל, הם פונים למחאה, שלהוציא קריאות הגנאי המכוערות, הייתה מהלגיטימיות ומהמוצדקות שנראו כאן. כהן יכול לקרוא לזה אשמה, אבל מותר ורצוי לכנות את זה בשם "יכולת השפעה".

אלי דריקס טוען שלא הרחוב הכריע במכבי ת"א. ראשית, כולם יודעים שזה לא נכון. שנית, אין בהשפעת הרחוב שום פסול. מכבי ת"א אמנם לא נסחרת בבורסה, אבל היא חברה ציבורית לכל דבר. בלי עשרת אלפים מנויים, היא לא מכסה את ההבאה של ברקוביץ' ורוסו. מדובר במאגר לקוחות מהעצומים במחוזות הספורט שלנו. נכון שלוני קובע ובעל המאה וכו', אבל גם הוא הבין העונה שאי אפשר להתעלם מהאוהדים אחרי שהם החלו להתעלם ממנו. בתוך חצי שנה השלימו האוהדים שני מהפכים, החזרת נמני והדחת קלינגר, שלו היו מתרחשים בו זמנית במהלך הקיץ, ייתכן מאוד שהיינו רואים קרב אליפות אמיתי.

רק דבר אחד צריך להדאיג עתה את אוהדי מכבי: הקבוצה עלולה להסתבך הרפתקאות וקרבות תחתית מהסוג של העונה שעברה. הסלמה במצב עלולה להביא את לוני לבצע מחטף, לבחור מאמן במקום דריקס כבר בשבועות הקרובים ולהחתימו על חוזה ארוך טווח. ולוני, אנחנו יודעים, לא אוהב לפטר, מאמנים מחזיקים אצלו עד סוף הקדנציה בלי קשר לתוצאות. חשוב, אם כך, שההחלטה על המאמן הבא תיפול בזמן הנכון – בין מאי ליולי.

אשר לקלינגר, הוא מצא סוף סוף את האחריות שלו. לא בהתפטרות המתבקשת, כי אם בנוסח ההודעה. לראשונה מזה שנים הוא השתמש במושגים כמו "הציפיות לא עמדו ביעדים שהצבתי" ו"האחריות נופלת על שכמי". הוא סיכם ב"השחקנים נפלאים". זו הודעה שונה בתכלית מאותן הצהרות שהוציאו את שלוות הנפש של הסובבים אחרי משחקים. פעם השופט דפק אותנו, פעם השחקנים לא התאמצו, היה להם חם או שלא ישנו טוב בלילה ופעם זו גערה פומבית באבו סיאם או בתמיר כהן. גם כשהיה אומר "האחריות היא שלי", היה מוסיף "אבל" מלווה בתיפוף דרבוקות מהסוג של חלי מ"ארץ נהדרת".

מהתכונה הזו, של השלכת האחריות על אחרים, נמאס יותר מהכל. סביר להניח שיהיה מי שינסה (ואולי יצליח) להוציא מקלינגר בבוא היום ראיון סנסציוני שכולל השמצות ולכלוכים על ההנהלה, הכוכבים ובכלל המערכת הקרויה מכבי ת"א, אבל לפחות בפרידה שלו המאמן זקף ראש אצילי וחזר לתכונה שאפיינה בגאון את ניר קלינגר השחקן: גאווה וכבוד עצמי.

הקהל של מכבי תל אביב הוכיח בחודשים האחרונים עד כמה חשוב כוחו של אוהד. כבר לקראת סיום העונה שעברה דרשו ביציעי האולטראס את ראשו של ניר קלינגר, לאחר שהמאמן העקשן החליט לשמור על הטקטיקה ההגנתית שלו. הכינוי "בונקר קלינגר" דבק במי שהצעיד את מכבי להישגים גדולים ואף היסטוריים, בעיקר בשל התעקשותו על משחק מבוקר מדי לא רק מול אריות הכדורגל מאירופה, אלא גם מול נמושות ליגת העל. כמו כל מי שאוהב את המשחק הזה, גם בשער 10-11 יודעים שאפשר לשלב זכייה בתארים עם סגנון אטרקטיבי. בסך הכל ביקשו ליהנות שם מכדורגל טוב. עכשיו מפנים רבים אצבע מאשימה לעבר הקהל הזה, בטענה שהוא אחראי למצבה של הקבוצה. אבל האמת רחוקה מכך.

ראשי חוגי האוהדים, שמאסו בקלינגר אחרי שתי עונות של כדורגל רע (למרות ההישגים), החליטו לתת לו זמן אחרי שראו את הקבוצה שהורכבה בקיץ. הם ביקשו וקיבלו בחזרה את אבי נמני, הם רצו עוד כוכבים לצידו וקיבלו גם אותם. בנוסף לכך, הם גם תרמו לשיחרורו של ברוך דגו. אחר כך הם גם עמדו במילתם וסחפו את הקהל לרכוש כמות שיא של מנויים. כמו דייויד פדרמן, שבסך הכל ניסה לעזור למועדון שלו וכמו לוני הרציקוביץ', שבסך הכל רצה לראות את בלומפילד שוב צהוב, גם להם יש חלק בכישלון קונספציית הגלאקטיקוס. ובכל זאת, האשם העיקרי במצב הנוכחי הוא קלינגר. למי ששכח, המאמן הבטיח עוד בסוף העונה שעברה שמרבית השחקנים יעזבו את המועדון. הוא הבטיח כדורגל אטרקטיבי יותר ואף רמז על שינוי השיטה עם הגעתו של איל ברקוביץ' למכבי. בקיץ הוא קיבל את כל הכלים שביקש ובכל זאת שמר על השיטה הגנתית - זו שהרחיקה מהיציעים את הקהל.

האוהדים מצידם, מילאו את חלקם בעסקה. הם שרו ועודדו גם אחרי ההדחה מאירופה. הם היו שם גם אחרי התבוסה בדרבי בגביע הטוטו ואפילו אחרי הפנצ'ר בכפר סבא. מיד לאחר ההפסד האחרון לבית"ר ירושלים וגם לפניו, נראה היה כאילו קלינגר מצליח להסיט את תשומת הלב הציבורית ממנו אל הקהל, כאילו הוא האשם בהפסד, משום שהחל לקלל את המאמן במצב של 1:2 למכבי. אלא שתגובת האוהדים לא נולדה בחלל ריק. הם בסך הכל הגיבו לחילוף בו הכניס קלינגר את תמיר כהן במקום איל ברקוביץ' כבר בדקה ה-61. עד אז הקהל שר ועודד את מכבי, אבל לאחר מכן, גם האוהדים ראו בעיני רוחם את התסריט הכל כך מוכר, בו מזמינה קבוצתם את לחץ היריבה בשל חילוף הגנתי מדי בשלב מוקדם מדי (רוני לוי של ימי רוזנבורג יכול לכתוב על זה דוקטורט). במקום לגמור את המשחק עם השער השלישי, מכבי נלחצה עד המוות הכל כך צפוי. בסופו של דבר הפסידה מכבי לקבוצה בינונית ביום בינוני, למרות שעלתה עליה במרבית שלבי המשחק.

ניר קלינגר נכשל בכל מה שנגע בו בשנה האחרונה, אבל האכזבה הגדולה ביותר ממנו טמונה בהתעקשות על ה-4:5:1 המשמים, שיטה בה דבק מימי פוסט-נמני ועד יומו האחרון בקבוצה. ארבעה שחקני הגנה, שני קשרים אחוריים (ולעתים גם שלושה), קשר מרכזי, שני שחקני כנף וחלוץ בודד. מערך פופולרי באירופה עד לפני שנים אחדות, אבל גם כזה שנשכח בכדורגל המודרני. הסגל, סדרת התוצאות הלא-מחמיאות ודרישת הקהל וההנהלה, חייבו את קלינגר לנסות להיות יצירתי יותר. רק לפני חודשיים ניצב רפא בניטז, מאמן ליברפול, במצב דומה. המנג'ר הספרדי התעקש על מערך דומה וכשל לא מעט פעמים בפתיחת העונה, אלא שמאז הוא כבר הספיק להתאים את השיטה לסגל שלו ועבר לשחק עם שני חלוצים. ומה אתם יודעים, ליברפול רצה לשישה ניצחונות ליגה רצופים ללא ספיגה. אם קלינגר היה מתעשת ומשנה שיטה ל-3:5:2 או 4:4:2, אולי הוא לא היה יוצא מקרית שלום בחסות החשיכה ביום שלישי.

ומה יהיה עכשיו? מכבי תל אביב נמצאת בבעיה עמוקה. מעבר לעונה הנוכחית, שנת ה-100 של המועדון, נראה כי לקבוצה אין בסיס שחקנים עמוק מספיק לעתיד הרחוק וגם לא לזה הקרוב. ובכל זאת, למרות ממוצע הגילאים המבוגר, לסגל השחקנים הנוצץ של מכבי יש פוטנציאל גבוה בהרבה מזה שראינו עד עתה, ומכבי צריכה לתפוס את אחד הכרטיסים לאירופה. שחקני בית צעירים כמו אבי סטרול, לירן ותמיר כהן צריכים לקבל יותר דקות. השחקנים הזרים, שיש להם עוד כמה שנים טובות לתת, כמו איוג'ן טריקה, בלסינג קאקו וז'וזה דוארטה, חייבים להגיע לעמדת הנהגה. אבל זה לא יספיק: שחקנים עם עתיד מזהיר כמו איתי שכטר, זאב חימוביץ', יניב עזרן וטוטו תמוז חייבים להגיע לקרית שלום במהירות האפשרית, לפני שארקדי גיידמק או יעקב שחר יחטפו אותם.

במקביל, נראה כי לצוות המקצועי יצטרף בעונה הבאה גם אבי נמני כעוזר מאמן. חובבי תיאוריות הקונספירציה בודאי כבר החלו למצוא קשר בין אירועי אוגוסט 2003 להתפטרות של קלינגר. גם אם התיאוריות הללו מופרכות, איש לא ירים גבה אם הקפטן יעבור בהדרגה לעמוד על הקווים החל מהקיץ הבא. גם הגעתם של אוליגרכים חדשים ובעקבותיהם גם של מאמנים בעלי שם, לא אמורה לשנות את העובדה הזו. למה? כי כנראה שלקהל הכי מאורגן בארץ תמיד תהיה מילה במה שקורה במכבי תל אביב.