"אני חולם על גביע אירופי"

את הביקור של ארקדי גיידמק בביתו שבמלחה ד"ר ולדימיר שקלאר מתקשה לשכוח. השניים הכירו פורמלית רק לפני חודשיים, כשהטייקון קנה את קבוצות הספורט העירוניות ושקלאר, כראש מינהלת הספורט העירונית, התייצב לפגישת היכרות מנומסת, אבל מאז הם צמודים. כבר אז נוצרה ביניהם כימיה מיוחדת, ולשניים התברר שהם משדרים על אותו גל. באותם ימים, כשהסיכוי ששקלאר ישתלב בפאזל החדש והנוצץ של גיידמק עוד נראה כמו ספקולציה דמיונית, הצמד-חמד המשיך לתקשר ולרקום קשרי ידידות. בזמן מסיבת העיתונאים שבה הוצג לואיס פרננדז בפני התקשורת, שקלאר שהה באילת, רחוק מהעניינים. גדעון מרינובסקי נראה אז כפייבוריט של הבוס לנחות על כיסא היו"ר, אבל למציאות היו תוכניות אחרות. "יום אחד לפני משהו כמו שבועיים הזמנתי את ארקדי אלי הביתה", משחזר שקלאר. "ישבנו, שוחחנו, ואז הוא הציע לי את התפקיד. זה נסגר די מהר, אפילו לא דיברנו על חוזה. באותו הרגע ארקדי קם ולחץ לי את היד לחיצה כזאת חזקה. הרגשתי כאילו הוא מעביר חלק מהכוח שלו ממנו אלי".

כששקלאר מדבר על כוח שעבר אליו הוא לא מדבר רק על הקטע הפיזי ועל שריריו המפותחים של גיידמק. הוא מדבר גם על רמת התכלס. בכל זאת, המינוי הופך אותו לאיש הכי חזק בבית"ר ירושלים. "אני מעדיף לא להיכנס להגדרות פרטניות", הוא מתנצל, "אבל אני יכול לומר שאהיה זה שיעמוד בראש המערכת ויקבל את ההחלטות. כל האנשים האחרים בקבוצה, כולל כולם, יעבדו תחתי. תבינו, אנשי המקצוע שלנו בקבוצה יכולים להמליץ, לתת חוות דעת, אבל מי שבסופו של דבר יחתוך עניינים זה אני".

גיידמק נותן לך גב רחב.

"זה נכון שאני והוא מכירים רק תקופה קצרה, אבל מיד זיהיתי שארקדי הוא בן-אדם עם חושים חדים, כריזמה וכישרון ברמות בלתי רגילות. אחד שיודע לבחור את האנשים הנכונים ולקחת החלטות מהירות. תענוג לעבוד עם איש כזה. אם לפני שלוש-ארבע שנים או שנה אם היו מציעים לי את התפקיד, לא הייתי מעוניין לקבל אותו, אבל עם הצוות החדש שיש בבית"ר, עם התוכניות והתמיכה שיש מסביב, אני שמח להיות בראש המערכת. אני חייב להוסיף שמאז שלקחתי את התפקיד אני נמצא אמנם פחות זמן בבית עם המשפחה, אבל אשתי אמרה שכבר עכשיו היא מרגישה אצלי שינוי. לדעתה אני
משוחרר, נינוח ומחייך הרבה יותר".

ספר על התרשמותך מהמנג'ר המקצועי?

"בפעם הראשונה שיצא לי לדבר עם פרננדז ישבנו במסעדה בהרצליה יותר מחמש שעות ודיברנו רק על כדורגל. מסביב במסעדה כבר כולם הלכו, לא נשאר אף אחד. זה מאוד החמיא לי שהוא ראה בי איש ספורט, וזה המכנה המשותף בינינו. כמו עם ארקדי, גם פה מיד היה לי ברור שיש לנו שפה משותפת. גם ארקדי שם לב לחיבור בינינו, ומשם הכל זרם. עבורי פרננדז הוא פרופסור לכדורגל. מאז נפגשנו עוד כמה פעמים, והתלהבתי מהראייה הכוללת, מהתוכניות ומהחזון שלו לגבי המועדון. הוא יודע בדיוק מה צריך לעשות - ממחלקת הנוער, דרך הצוות הרפואי ועד סוג הדשא. מאוד הרשימה אותי העובדה שהאיש מסתכל קדימה ונחוש להגיע להישגים וכך גם אני. שנינו רוצים לעשות בבית"ר שינויים מהר וגם לטווח הרחוק. בעירייה הובלתי הכנת מודל מקיף, מפורט ומסודר, לתוכנית עבודה רב-שנתית, וזה בדיוק מה שאעשה בבית"ר".

איך המעבר מהאפרוריות של העירייה ואיגוד הסיף לאור הזרקורים של בית"ר?

"זה קצת מוזר, אבל אני לא מפחד. בהתחלה אולי זה היה קצת מלחיץ, אבל אחרי השיחות עם גיידמק ופרננדז אני באמת חושב שיש בבית"ר צוות מנצח. בעירייה קשה להזיז דברים, כל החלטה מתעכבת בגלל כל ההליך הבירוקרטי. בבית"ר אפשר לראות תוצאות בשטח במהירות".

התחלת תהליך בעירייה, לא חבל לעזוב באמצע?

"סבתא של אשתי ואמא שלי, שלא מבינות בכדורגל ולא יודעת מה זה בית"ר, שאלו אותי למה אני מוותר על אחריות של כל ענפי הספורט לטובת ענף אחד בלבד. זה נראה להם מוזר שאני מוותר על כל העוגה בשביל פרוסה קטנה, אבל הסברתי להם שמדובר באתגר ענק. בית"ר זה לא סתם קבוצה, אלא קבוצה מיוחדת. זה הסמל של ירושלים ואעשה הכל שהמועדון הזה יהפוך למועדון ספורט אירופי, על כל המשתמע מכך".

כלומר?

"אני לא רוצה רק להשתלב במפעלים האירופים, אלא גם להצליח שם. המטרה היא לא סתם להגיע ליבשת, אלא לנצח. מהניסיון שלי כיו"ר איגוד הסיף אני יודע שכשספורטאי שלי מדבר על להגיע לאליפות, או להגיע לחצי גמר לפני תחרות חשובה, זה מאכזב אותי, כי אז הוא לא יגיע לכלום. ספורטאים גדולים שואפים למקום ראשון, וזה מה שאני רוצה להעביר גם לשחקנים של בית"ר".

עם כל הכבוד לאופטימיות שלך, צריך להיות ריאלים.

"שלא תבינו לא נכון, אני לא פנטזיונר, אלא אחד שמעמיד יעדים ברי השגה. אני מסכים שתהליך לוקח זמן, צריך לעבור ולטפס שלבים בדרך, אבל השאיפה היא למקסימום, הכי גבוה שניתן. בשום אופן אני לא מוכן לדשדש בבינוניות".

מה המקסימום?

"עוד שלוש, ארבע או חמש שנים לעמוד על במה מיוחדת בכיכר ספרא ולהניף גביע אירופי".

אתה בטח צוחק.

"ממש לא. כאיש סיף הקמתי בירושלים מועדון ממש מכלום, מאפס. לא היה פה שום דבר. הבת שלי אלכסנדרה עשתה פה את צעדיה הראשונים בענף והגיעה עד למקום שלישי בעולם. לכן אני מאמין שלהגיע לטופ זה בהחלט אפשרי".

אפשר בכלל להשוות תחום אינדיבידואלי כמו סיף לענף קבוצתי כמו כדורגל?

"תקשיבו טוב, גם סיף וגם כדורגל הם בסופו של דבר חלק מתחום אחד - ספורט. יש אמנם שוני, אבל בגדול אפשר לדחוף קדימה את הכדורגל כמו שקרה בסיף. מה שצריך הוא שכל הפרמטרים שמרכיבים את המכלול יעבדו בצורה מקצועית ובהרמוניה, ואז אפשר גם לצאת לדרך חדשה. בבית"ר יהיו בעלי מקצוע ברמות הכי גבוהות, שאמורים בשיתוף פעולה ופרגון הדדי לקחת את הקבוצה לגבהים".

אתה בכלל אוהב כדורגל? אוהד את בית"ר?

"בשנים הראשונות בישראל לא הלכתי הרבה לכדורגל ולא עקבתי במיוחד. כשהחלטתי בשבת אחת להגיע לטדי אפילו אשתי לא ממש הבינה מה קרה לי. זה היה לפני שלוש שנים ומאז נשביתי בקסם של הקבוצה. קשה לי לשכוח את הרגע שנכנסתי לאיצטדיון, ראיתי את המון האוהדים בצהוב וחש

"בתחילת השבוע הקרוב, אחרי חפיפה קצרה ולימוד המערכת, שקלאר מתכוון להיכנס במרץ לעניינים ולהתחיל לעבוד. כמו גיידמק, גם הוא יודע שהמהפכה נמצאת רק בשלב ראשוני, ושבפני הקבוצה עומדת שורה ארוכה של אתגרים. בבית"ר אמנם מדברים בגלוי על סטנדרטים חדשים, אבל הסוויץ' בחשיבה בדרך לכיבוש היבשת עדיין לא קל לעיקול. "הדברים ידועים, ובקרוב יתוקנו כל הליקויים", מבטיח שקלאר כשהוא נשאל לגבי הכשלים בטדי. "המגרש שלנו הוא אחד היפים בארץ, אבל עדיין יש הרבה מה לשפר".

ומה בתכנון?

"תוך חצי שנה תראו את הטרקטור הראשון ביציע הדרומי. התהליך הביורוקרטי כבר החל ורוב האישורים התקבלו. יש תוכניות ברורות ואני מצפה שבקרוב מאוד יתחילו גם העבודות בשטח. ביציע החדש, שבנייתו אמורה לקחת שנה, מתוכננים גם תאי צפייה פרטיים. גם בנושא הזה כבר יש אישורים מוכנים, והאיצטדיון בירושלים יהיה הראשון בישראל להכניס סטנדרטים כאלה. נוסף לכך, הגשתי בקשה לשערים אלקטרונים שיקלו על האוהדים ויגבירו את הבטיחות. גם ביציעי העיתונאים והכבוד מתוכננים שיפורים. חשוב לי לומר שכל השינויים האלו הם לא תוכניות מגירה, אלא אמורים לצאת לדרך כבר בזמן הקרוב.

חוץ מזה, מר גיידמק כבר הספיק לדבר איתי על הקמת מועדון אוהדים לקבוצה. יש כבר מקום מוכן במתחם האיצטדיון שבו הקהל שלנו יוכל להתכנס לקראת המשחק, להכין אביזרי עידוד ולקיים מפגשים ודיונים. אנחנו מאמינים שצעדים כאלה יגבירו את הקשר בין המועדון והאוהדים ויעזרו להפחית את האלימות".

ומה עם מתקן אימונים? במאי אתם צריכים לפנות את השטח בבית-וגן.

"מאי זה עוד הרבה זמן, וגם בתקופה הקצרה שאנחנו עוד בבית-וגן, אני מבטיח לשפץ ולהשקיע לתקן וללטש את מתקן האימונים. כבר דאגתי להביא חשמלאים אדריכלים ואגרונומים כדי לשפר את איכות המקום באופן מיידי. אני זוכר שפגשתי את פרננדז בפעם הראשונה בבית~וגן. הוא שאל אותי אם הייתי שולח את הבן שלי להתאמן בתנאים כאלה. האמת? עניתי לו שבמגרש כזה בשום פנים אופן לא. אם רוצים להביא שחקנים עם שם עולמי חייבים לשפץ כבר עכשיו, למרות שלא נשאר כאן עוד הרבה זמן".

אתה כבר יודע לאן הקבוצה מיועדת לעבור?

"עדיין לא ברור איפה יקום הקומפלקס החדש, אבל אני מתחייב שלא תהיה דקה שלבית"ר לא יהיה מגרש אימונים. כולם יודעים שהמתקן החדש אמור להיות ברמה אחרת, ולנו יש כל מיני אופציות, אבל עד שדברים לא ייסגרו סופית אני מעדיף לא להרחיב".

אתה מתכנן לקבוצה תוכנית עבודה לשנים ארוכות. אתה מתחייב לא לעזוב באמצע?

"ארקדי הגיע לבית"ר לטווח ארוך, ואני איתו באותה סירה. הוא נתן לי קרדיט ומינה אותי ליו"ר הקבוצה, וזה כבוד גדול עבורי. מדובר בג'וב ענק ובאתגר, אני רק מקווה לא לאכזב".

מסביב לקבוצה יש פחד גדול שבית"ר תאבד את הזהות הירושלמית ואת האותנטיות שלה.

"אמנם עליתי ארצה לפני 15 שנה, אבל קודם כל אני ירושלמי, ומרגיש כאילו חייתי פה כל הזמן. אני בהחלט מודע לרחשי האוהדים ויודע שבית"ר היא אחד הסמלים הגדולים של העיר. מצד שני, חייבים לזכור שאנחנו מדברים על ספורט הישגי, לא על קבוצת חברים".

יש עדיין מקום לסמלים של האגודה במערכת?

"כן, אבל זה קודם כל יישקל מקצועית. בגדול יש לנו מחשבות בכיוון".

מי למשל?

"אני לא רוצה להיכנס לשמות".

מה עם טרטיאק?

"אני מוכן לגלות לכם שיש לנו תוכניות לגבי סרגיי, שהוא לדעתי גדול השחקנים הזרים ששיחקו אי-פעם בבית"ר. אני לא רוצה לפרט יותר מדי, אבל אפשר לומר שהשם שלו כבר מוכר ללואיס פרננדז. בקיצור, יש כבר תוכניות לגביו".

ולדימר שקלאר נשוי פלוס 2, נולד לפני 46 שנה בעיירה קטנה ליד קייב, אוקראינה. אביו, סגן אלוף בצבא הסובייטי, בנה את עצמו מתחום הרפואה, מה שלא מנע מהיורש להתחבר דווקא לספורט. את צעדיו הראשונים עשה הילד הצנום בענף ההתעמלות, אבל תוך זמן קצר החליט על הסבה מקצועית לסיף. עם דרגת סיוף בכירה (אחת לפני הגבוהה ביותר), נחשב שקלאר לאחד הכשרונות הבולטים באוקראינה, אבל בשל יהדותו השלטונות הערימו על הקריירה לא מעט קשיים. את לימודיו האקדמיים, למשל, נאלץ שקלאר לעשות דווקא בסיביר, ועם נפילת הקומוניזם הוא עלה מיד לישראל.

אף שלא ממש תיכנן זאת מראש, הגיע שקלאר בסופו של דבר לירושלים. "הקשר היהודי אצלנו מאוד חזק", הוא מפרט על החיים בברית-המועצות. "סבתא שלי, למשל, הקפידה לבקר אצל השוחט, למרות שלהיות יהודי באותם ימים היה מסוכן. לפני זמן קצר ביקרתי באוקראינה ופקדתי את קברה. לפתע שמתי לב שעל המצבה שלה יש כתובת בעברית. זה תמיד היה שם, אבל פעם לא ידעתי מלה בעברית. עכשיו אני יכול לקרוא ולהבין כל מה שכתוב, וזה צימרר אותי".

כשבירושלים מדברים על שקלאר, שתי מלים בולטות יותר מאחרות: ספורט ופוליטיקה. האמת שבמציאות הישראלית הן הולכות יד ביד. לצד הרזומה בתחום הסיף כספורטאי (התמחות בדקר, אם ממש רציתם לדעת), מאמן ויו"ר האיגוד ומוניטין בניהול הספורט העירוני, השם שלו עולה גם בהקשרים פוליטיים. שקלאר הוא חבר מרכז הליכוד ופעיל בולט בסניף הירושלמי של המפלגה. בבחירות האחרונות, ב-2002, הוא אפילו רץ לפריימריס (הפסיד לח"כ מיכאל גורולובסקי) במשבצת המשוריינת לנציג העולים. בעיר הקודש הוא נחשב מקורב לאהוד אולמרט. בעבר ריכז שקלאר את מטה העולים של אולמרט והיה יועצו לענייני עלייה וקליטה. אולמרט גם היה זה שהכניס אותו לעירייה. הרקורד הספורטיבי, ההתמחות בניהול והמהפכה שיזם ביחס לספורט הירושלמי, אלו התשובות שהוא מספק לכל מי שמפקפק בכישוריו. שקלאר אמנם עדיין מחזיק בחברים טובים בצמרת הפוליטית, אבל הוא דואג לציין שאף אחד מהם לא היה מעורב במינוי לראש המערכת הבית"רית.

"אהוד הוא באמת חבר טוב, אבל לא היה לו שום קשר לעניין", מבהיר שקלאר. "רק ארקדי ואני היינו בסוד העניינים, אף אחד אחר לא היה קשור לעניין".

הציניקנים טוענים שתפקיד היו"ר עבורך הוא רק מקפצה לקריירה פוליטית.

"תפקיד כמו יו"ר מועדון כזה גדול באמת יכול לעזור בתחום המפלגתי והפוליטי. ברור שבית"ר עם התקשורת והחשיפה שמסביב, והקרבה למנגנון המפלגתי של הליכוד יכולה לשמש פלטפורמה לפוליטיקה, אבל לי אין שום כוונה לתפוס טרמפ על העגלה ולנצל את התפקיד כדי להיכנס לשם. יותר מזה, אני מוכן לגלות שכחבר מרכז ליכוד ופעיל בסניף הירושלמי חשבתי ברצינות על התמודדות ברשימה הקרובה לכנסת, ולפי תוצאות סקרים אפילו היה לי סיכוי גדול להיבחר כנציג העולים, אבל כשהגיעה ההצעה מארקדי שמתי הכל בצד. אני בבית"ר כאיש ספורט נטו".

חברי ליכוד, אנשי עירייה ולא מעט פונקציונרים כבר בטח מציפים אותך בבקשות.

"אני מודה שהרבה יותר אנשים התקשרו לברך אותי על הכניסה לתפקיד יו"ר בית"ר מאשר שהתקשרו כשנכנסתי לרשות הספורט העירונית. אפילו ראש הממשלה אריאל שרון איחל לי בהצלחה. נכון שהטלפון לא מפסיק לצלצל, אבל תאמינו לי שאני יודע איך להתמודד עם הבקשות. אצלנו לא רומזים אלא אומרים ומבקשים בבירור, אבל אנשים מבינים שאני לא יכול לענות בחיוב לכל בקשה. כל מנהל חדש מכניס אנשים שלו, אבל לא יהיה כאן שוק. האנשים שלי יגיעו רק על רקע מקצועי".

בכל זאת, יש לך כבר שמות של מצטרפים חדשים למערכת?

"לא, אבל יהיו כמה. קודם כל אשב עם כל האנשים בבית"ר, אכיר אותם, אכנס לעניינים יותר לעומק, ואז אקבל החלטות".

מה עם אברם לוי?

"עוד לא ישבתי איתו. אני מכיר אותו ואת דדש עוד משנים עברו ועבדתי מולם. הוא יישאר, אבל עוד לא דברנו".

לתודעה הספורטיבית עלה שקלאר די במקרה. הרוח הפטריוטיות שגילה כיו"ר איגוד הסיף אמורה לשדרג לו את המניות גם באיצטדיון טדי. הכל קרה במהלך תחרות גביע העולם לסיף בירדן, כששקלאר גילה שישראל היא המדינה היחידה מבין המשתתפות שדגלה לא הונף בכיכר בעקבה. "זה מאוד הרגיז אותי", נזכר שקלאר.

"נלחמנו בשיניים כדי להגיע לתחרות, ולא התאים לי שיתעלמו מאיתנו בצורה כל-כך מופגנת. פניתי לוועדה המארגנת, אבל הירדנים אמרו שאין סיכוי שמישהו מהם יניף את הדגל, אז החלטתי לעשות מעשה. מאבטחי השב"כ סירבו לקחת אחריות, אבל לא היה לי אכפת. עמדתי בכיכר יחד עם הסייף תומר אור, והנפנו יחד את הדגל, כשמסביב עומדים חמישים ירדנים ומסתכלים בפליאה. המעשה הזה זכה לפרסום בכל העולם, והדואר האלקטרוני שלי הוצף בעשרות תגובות גם שבועות אחרי המקרה. כשהגעתי עם משלחת סיוף לתחרות במצרים, המארגנים כבר היו בכוננות שמא גם בקהיר אניף את הדגל".

אתה וסיף הולכים יחד כבר הרבה שנים, אבל כשהגעת לישראל היית על סף פרישה.

"זה נכון. מיד כשעליתי ארצה קישרו אותי עם איגוד הסיף ושלחו אותי לכפר-סבא להתרשמות במחנה אימונים של נבחרת ישראל. בהתחלה, משום שלא הייתי פעיל כמעט עשר שנים, כל מתחרה שהתמודד מולי קרע אותי. ילדים בני עשרים לא עשו לי חשבון. זו היתה פדיחה לא קטנה, הרגשתי לא בנוח, אבל גם כשהפסדתי קרב אחר קרב קלטתי שעם כל הכבוד למתחרים שלי אני עדיין יותר חזק מהם, ואם אני אכנס לכושר גופני יש לי צ'אנס לא רע בכלל. תוך זמן קצר התחלתי לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי להתאמן. עבדתי לבד כמו משוגע, ממש כמו בסרט "רוקי". שלושה חודשים מאוחר יותר התייצבתי לגמר גביע המדינה וזכיתי. משכתי עוד קצת, אבל שנה מאוחר כבר לא היה לי כח יותר ופרשתי. ברגע שפרשתי לצד השלמת הדוקטורט, הקמתי מועדון סייף בירושלים. היום המועדון הירושלמי, הוא אחד הגדולים והמפוארים בארץ, עם גביעים ומדליות בישראל ובאירופה".

שתי הקדנציות שלך בראש איגוד הסיף ייזכרו כקדנציות מהיותר סוערות שעברו על הענף.

"לפני שאני עונה חשוב לי לתת קצת רקע. לפני חמש שנים התמניתי ליו"ר איגוד הסיף. קיבלתי איגוד מרוסק, עם גירעון של מיליון שקל וחקירות משטרה. אפילו ביקשו ממני לסגור את הבסטה, אבל החלטתי לשקם את הענף. בניתי מודל, גייסתי כסף, פרסתי חובות, ואפשר לראות שבשנים האחרונות יש יופי של הישגים בסיף. ברור שתמיד יהיו קנאים, וכאלה שלא הצליחו תמיד יחכו בפינה".

אומרים עליך שאיבדת עניין בסיף.

"קודם כל אני מציע להסתכל על מבחן התוצאה. אפשר להגיד מה שרוצים, אבל בשורה החתונה יש הצלחות. באליפות אירופה האחרונה זכינו בשלוש מדליות. כשעליתי ארצה דיברו איתי על לידיה חתואל, שהגיעה עד מקום 16 בעולם. היום, כשאנחנו מגיעים לגמרים בתחרויות הכי חשובות, מיקום כזה נתפש אצלנו ככישלון. אני מודה שברגע שנכנסתי לתפקיד במינהל רשות הספורט בירושלים היה לי פחות זמן להשקיע באיגוד, אבל מפה ועד דיבורים על הזנחה המרחק גדול".

עכשיו עם התפקיד החדש בבית"ר, אתה מתכוון להישאר באיגוד הסיף?

"אני לוקח לי עוד כמה ימים למחשבה, אבל סביר להניח שאני לא אשאר בסיף ואתמקד רק בבית"ר. יש לי שם עוד הרבה דברים לעשות. בעצם אתה כבר יכול לכתוב שאני אפרוש מהאיגוד. אני רואה מולי רק את העבודה ואת ההצלחה של בית"ר".