ניו יורק רוקדת

ניו יורק היא עיר קשוחה. כולם כאן ממהרים לאן שהוא: אל הרכבת התחתית או המונית, אל העבודה או אל הבר המקומי, לפתיחה של גלריה, או להופעה חדשה בברודווי. אין זמן לעצור, לחשוב, להפסיד. וכך מאבדת העיר את הסבלנות כלפי הניו יורק ניקס הצעירים. טרם חלף חודש מעונת הכדורסל הטריה, והתקשורת בניו יורק כבר סיפקה סיפורים לשנתיים הקרובות. הניקס החלו את העונה במאזן מאכזב אך צפוי של 0:5, ומיד עלו לכותרות סיפורים על שינויים, אי שביעות רצון במועדון, שמועות על טריידים אגדיים ומה לא. אף אחד לא ממש הבין מה לארי בראון חושב לעצמו כשהוא מחליף שחקנים על המגרש כמו גרביים. חמישה הפסדים זה סוף העולם עבור ניו יורק, ומשהו חייב להשתנות, ומיד. הנה רק כמה דוגמאות לטריידים שהוצעו על ידי התקשורת המקומית: ג'מאל קרופורד או מאליק רוז או מוריס טיילור עבור ארל ווטסון, רכז מסופסל מדנבר; צ'אנינג פריי ופני הארדווי עבור רובן פטרסון, או דריוס מיילס, או תיאו רטליף מפורטלנד; ויש האומרים כי סטפון מרבורי יהיה הראשון שיוחלף ב-15 בדצמבר, תאריך היעד לעסקאות בליגה.

הסיפור הבולט מכולם היה זה שבמרכזו מערכת היחסים בין מרבורי למאמנו: האם תתפתח סוף סוף המריבה שכולנו כה מחכים לה בין בראון הפרפקציוניסט לבין הרכז הסורר? הרי מרבורי כבר נשמע מבקר את הרוטציה המטורפת של לארי בראון, ובראון ביקר את מרבורי בחזרה על שאינו התקפי דיו בדקות הסיום. הנה שוב מתגלה מרבורי האנוכי, שלא רוצה להיות רכז ורק רוצה לקלוע כמה שיותר, והנה בראון מסרב לבקשתו לעבור לעמדת הקלע. איזה כיף, יש בלאגן בניקס.

רק שעכשיו, לאחר ארבעה נצחונות מתוך שבעת המשחקים האחרונים, פתאום נראה שלבראון בכל זאת יש תוכנית, ומרבורי נראה טוב יותר ממשחק למשחק. מה קורה כאן? האמת היא שמערכת היחסים בין השניים הרבה פחות מרגשת ממה שרוצה התקשורת לספר. אם נלך קצת אחורה, ניזכר שבראון כבר חשב על שינוי תפקידו של מרבורי לקלע עוד בטרם החלה העונה. המאמן הותיק מודע היטב ליכולת ההתקפית של מרבורי, וממש כמו שהפך את אייברסון מרכז לסקנד גארד, הוא היה רוצה לעשות אותו הדבר בניו יורק. אלא שכאן אין לו שחקן שיקח את המושכות במרכז. "בעונה הראשונה ניסינו לשחק עם אייברסון כרכז בשל הרכב הקבוצה, אבל במהלך העונה עשינו טרייד לבריאן שואו ואריק סנו, שניהם רכזים מצוינים, מה שאיפשר לאלן לשחק יותר ללא הכדור, כך התפתח התפקיד שלו." סיפר בראון במסיבת העתונאים שקדמה למשחק הביתי נגד פילדלפיה בסוף השבוע האחרון. "בעולם אידיאלי הייתי רוצה לשחק עם סטפן ללא הכדור ולתת לו יותר הזדמנויות לקלוע מבלי שיצטרך לרכז ולהגן על הרכז השני, אבל כרגע אין לנו את האפשרות. אולי, עם הזמן, נייט (רובינסון) יתפתח ואוכל לתת לג'מאל (קרופורד) יותר אחריות, אולי אז זה יקרה".

ומה חושב מרבורי? מרבורי טוען שהמדיה שוב הוציאה את דבריו מהקשרם, שהוא בעצם מאושר לשחק עבור מאמן כמו לארי בראון, ושכל מה שהתכוון לומר הוא שהיה רוצה לקלוע יותר כדי לעזור לקבוצה לנצח. תהיה האמת אשר תהיה, בשלושת המשחקים האחרונים מרבורי עומד על ממוצע של 27 נקודות, לעומת 14.5 בתשעת המשחקים הראשונים.

כשמדברים על העונה הטרייה של הניקס, חשוב לזכור שמדובר בפרויקט לשנים הבאות, קבוצה חדשה וצעירה, עם מאמן חדש ושחקנים שחלקם לומדים לשחק זה עם זה או לחילופין עדיין לומדים את המשחק עצמו. המדובר, כמובן בשלושת הרוקיס הצעירים של הקבוצה, דיוויד לי, נייט "דה גרייט" רובינסון, וצ'אנינג פריי, שהולך ומשתפר ממשחק למשחק, במהירות שמפתיעה אפילו את לארי בראון. רובינסון, שקיבל הזדמנויות לא מעטות להפגיו את כישוריו על המגרש, התחיל את העונה עם הרבה התלהבות והרבה יותר טעויות של רוקי, מה שלא הרתיע את בראון מלהמשיך ולתת לו צ'אנסים נוספים. רק במשחק נגד פילדלפיה הצליח סוף סוף רובינסון להגשים את הציפיות כששמר בחירוף נפש על אליל נעוריו, אלן אייברסון, ואף קלע עליו את השלשה המנצחת בשניית הסיום למשחק. רובינסון הוא בדיוק מסוג השחקנים שבראון אוהב: קשוח וחזק בהגנה, אנרגטי ומתפרץ בהתקפה. את לב הקהל הוא כבר קנה הרבה לפני המשחק נגד פילי.

לצידו של רובינסון ממשיך לככב צ'אנינג פריי. כשנבחר פריי במקום השמיני בדראפט האחרון, אף אחד לא האמין שיוכל להפוך לשחקן לגיטימי בזמן כל כך קצר. הרושם היה של בחור כשרוני ממכללה מצוינת (אוניברסיטת אריזונה) שכרגע הוא רך מדי עבור הליגה, ועשוי לתרום רק אחרי שנה-שנתיים של עבודה קשה. מסתבר שפריי מוכן יותר מכמעט כל רוקי אחר בליגה. את המשחק הפותח של העונה נגד בוסטון בילה על הספסל, אולם בראון לא חיכה יותר מדי עד שהחל לשלב אותו בהרכב המשתנה שלו. עכשיו הוא כבר משחק 24.1 דקות למשחק וקולע ממוצע 13.8 נקודות (ומעל 20 בארבעה מתוך חישת המשחקים האחרונים). מה שסייע לו לכבוש את לבו של בראון, מלבד כישרון הקליעה, האתלטיות והסנטימטרים (211 מהם, ליתר דיוק), הוא הגישה שלו למשחק והנכונות שלו ללמוד ולהמשיך להשתפר. בשבוע שעבר, לפני הנצחון הביתי נגד פורטלנד, ואחרי נסיעה לשישה משחקי חוץ במערב, התפנה פריי לענות למספר שאלות.

נראה שעקומת הלמידה שלך תלולה במיוחד. מה גורם לך להסתגל כל כך מהר?

"אני חושב שאני בא לכאן עם ראש פתוח. באתי מהקולג' עם הרבה יסודות טובים, אבל אני מבין שאני לא יודע הכל, אז אני בא לכאן, ומה שאומרים לי אני מנסה לעשות ב-110 אחוזים. אני חושב שזה מה שעזר לדייויד לי ולי. אנחנו עובדים על דברים שאומרים לנו לעשות ומנסים לבצע אותם במשחק, אם אפשר".

לפני המשחקים ובאימונים אתה עובד הרבה עם מרק אגוויר (שחקן העבר הגדול ועוזר המאמן בקבוצה, המתמחה בעבודה עם פורוורדים וסנטרים). על מה אתם עובדים?

"על הכל. על איך להבין הגנות ולקרוא אותן טוב יותר. אני רוצה להיות שחקן שלם, והדרך שבה הוא היה קולע, שחקן דומיננטי כמו שהוא היה, אני רק רוצה לספוג אותו וללמוד ממנו כמה שאפשר".

האם קל לך יותר להסתגל לשיטה של בראון בגלל שלא עבדת עם מאמן אחר ב-NBA?

"בהחלט. זה בהחלט דבר משמעותי. אבל אני חושב שאני לומד מהר גם בגלל שהשיטה של לוט אולסון (מאמן קבוצת הכדורסל של אוניברסיטת אריזונה) דומה לזו של בראון. גם הוא דורש שכולם יגיעו כל יום לאימונים ויעבדו קשה. הוא מאד קשוח וקפדן ורוצה שהמשחק ישוחק 'בדרך הנכונה'".

איך היה הטיול הראשון שלך למערב עם הקבוצה?

"היה בסדר, את יודעת. ארוך מאד, הזמנים השונים קצת שיגעו לי את לוח הזמנים ואני זקוק לשינה מאד ארוכה. אבל בסך הכל נהניתי, היה פיצוץ, רק חבל שלא חזרנו עם יותר נצחונות.אני מאד נהנה. עם החבר'ה האלה, עם הקבוצה, אנחנו עושים חיים במיוחד מחוץ למגרש, אבל היה יותר כיף אם היינו מנצחים".

כל ניו יורק שותפה לתחושה של פריי. אבל הפרויקט של לארי בראון הולך ומשתפר מיום ליום ("אני אוהב את הקבוצה הזאת, בגלל שהם מנסים", אמר המאמן אתמול לאחר הנצחון ברגע-האחרון על פילדלפיה), ומי שמוכן להתאזר בסבלנות יגלה שהעתיד של הניקס לא שחור לחלוטין.