למה לא אנחנו?

זה לא שבאמת אפשר לשנוא את האוסטרלים. ממש לא. אוסטרלים הם לא עם לשנוא אותו. יש להם את האנשים הכי משוגעים על הפלנטה, נשים מדהימות וחיות מוטרפות בגוון פסיכדלי. המשחק המוזר הזה של מחוסרי השיניים, אוסי רולס, ראגבי מעורב בפוטבול וכדורגל עם קורטוב בושידו והכל בגופיות בלי שום מגני גוף, הוא אחד הפסיכיים שנראו על כדור הארץ. אצלם, תהיו סמוכים ובטוחים, לא תופס את הכותרות הראשיות צמד טניסאים שתמיד מפסיד בגמר או ליטאי שבטעות התחנה האחרונה שלו בדרך לאן.בי.איי היתה ישראל. שם עוסקים בג'ורג' גריגן, קפטן הראגבי, גרנט האקט או איאן ת'ורפ, אימפריות של שחייה. אנדרו בוגט נבחר ראשון בדראפט לליגת הכדורסל הטובה בעולם. רוד ליבר היה הטניסאי האחרון שזכה בגראנד סלאם מלא (כל ארבעת הטורנירים באותה שנה) בטניס והוא, כמובן, אוסטרלי. מעצמה אמיתית, לא מעצמה וונאבי. וחוץ מזה, איך אפשר לשנוא נבחרת עם הכינוי המתקתק להפליא "סוקרוז"?

ואם זה לא מספיק, חייבים לשמוח עם חוס הידינק. הוא הביא את דרום קוריאה לחצי גמר המונדיאל, הוא איים לנקום את נקמת הכדורגל החופשי כשכמעט הצליח להדיח את מילאן בחצי גמר האלופות בשנה שעברה, ובכלל כל מה שהמאמן הנפלא הזה עושה מצליח לו. מה שיפה הוא, שהידינק לא עושה את זה בבונקרים דוחים דוגמת רפא בניטז או אוטו ריהאגל. הידינק הוא המאמן, בה"א הידיעה. יש הרבה סיבות להחזיק ממנו אפילו יותר ממוריניו.

ככה שהצביטה הזו בלב ממראות השמחה שלהם בכלל לא קשורה אליהם. היא קשורה אלינו. לפני 16 שנה עזבנו את אוקיאניה, השארנו אותם עם הנייטיבס המאורים מסמואה המערבית, איי שלמה ועוד כל מיני מקומות כאלה שאף אחד לא היה יודע שהם באמת קיימים אם לא הכדורגל. אנחנו עברנו לליגה של הגדולים. לאירופה. תארו לכם את הנבחרת של גרנט בקמפיין מול אוסטרליה וניו זילנד במקום צרפת ושווייץ. יש למישהו ספק שהיינו עולים להצלבה? מישהו באמת חושב שאם היינו מגיעים מול אורוגוואי לפנדלים, לא היינו דופקים את כולם לרשת ועולים? ברור שכן. וברור שהכדורגל המזעזע של גרנט היה מתחרה כשווה בין שווים עם הכדורגל הנורא של אורוגוואי. מה שהספיק בסטאד דה פרינס ולנסדאון רואד היה מספיק במונטבידאו.

ובעצם, גם זו לא הנקודה. נו, אי אפשר לומר שלא התקדמנו באירופה. היו הישגים לקבוצות הישראליות במפעלים, היו לנו כמה כמעטים בקמפיינים, ומאז שאנחנו משחקים שם, אומרים את השמות "אלון חרצי" ו"טל בן היים" בקביעות ביורוספורט. את ההכרה שלנו קיבלנו. זה רק יוגוסלבי מוזר אחד שאימן אותם ועשה לנו טרור. פרנק ארוק, האיש שבמשך חמש שנים היה מאמלל אותנו עם כל מיני "אולה אולה אולה" של תנועות ידיים מקורקסות, שמתנפנפות כמו מריונטה על סמים מעלה ומטה. הוא תמיד היה בא לנו בחלומות הלילה. רק בסוף הצלחנו להעניש אותו עם תיקו מתוק, ששלח אותנו לבכות מול קולומביה.

העניין עם הקמפיינים באירופה הוא שהם מתחלפים. כן, קיבלנו כמה פעמים את ספרד וצרפת ותמיד השתרבבה לשם כאילו במקרה קפריסין, אבל קפריסין היא לא נבחרת שבאמת אפשר ליצור איתה יריבות. הספרדים?, הם בכל זאת הרבה יותר טובים. כנ"ל הצרפתים. חוץ מזה שמדי פעם משתלבת איזו שווייץ או אירלנד כזו. לא רציני.

בשנות ה-80, לעומת זאת, הסתובבו ארוק והמרגיזים האלה בכתום ירוק בסיוטים שלנו באופן קבוע. צ'רלי יאנקוס, האיש שכולנו, חוץ מהקריירה של יורם ארבל, סבלנו מהבעיטות שלו. גדי מכנס והטעות האומללה ב-85', אוחנה ותנועת היד המפורסמת באותה שנה, גארי מקדאוול משאיר סימנים של סטופקס על הראש של ירון פרסלני ובתגובה אבינועם עובדיה דופק את המוחטה של המדינה לשחקן אחר שלהם ורואה אדום. עד אפריל 89' הם היו תוקעים אותנו פעם אחר פעם. ובכל פעם כזו היה היוגוסלבי הזה, שפיטר גם את יוסל'ה מירמוביץ' וגם את מיליאנקו מיחיץ', מרגיז מדינה שלמה. פעם הוא אפילו הצהיר ששלמה קירט הוא השחקן הטוב בישראל, ובילבל את כולם. עד שבאו הבונקר של ש"ג והגול ההוא של אוחנה. אולי עשרים פעם עד היום ראיתי את הריפליי עם הקול הסדוק של נסים קיוויתי לגול הזה. בכל הפעמים הייתי בטוח, שהוא הולך לפספס. גם בפעם ה-20 לא האמנתי שהוא יעבור ככה את הבלם ויגלגל מהקו.

הרבה, הרבה זיכרונות, וכשחושבים על זה, מדובר בכולו חמש שנים של יריבות, שאבני היסוד אליה הונחו שני עשורים לפני זה, בתקופת נחמיה בן אברהם, שפיגל ושפיגלר. אבל אלו היו חמש שנים של יריבות אמיתית, של אדומים, של כסאח, של דם, של כבוד ומלחמה פסיכולוגית עקובה. 16 שנה אנחנו באירופה ואף פעם לא עצבנה אותנו נבחרת כמו האוסטרלים ההם. ב-97', כשהם פקששו עלייה לצרפת בגלל שני גולים מאוחרים מאיראן, היו לא מעט אנשים בארץ ששמחו. הפרסים רוצים להשמיד אותנו, אבל העיקר שאוסטרליה לא תעלה. עד כדי כך.

כך שזו לא באמת שנאה. זה יותר קנאה. כמו אדם שראה את אחיו האהוב זוכה בפרס הראשון בלוטו, מפרגן למראית עין ואומר בלב "שימות, למה הוא ולא אני?" היינו שם איתם, אכלנו יחד מאותו מסטינג, הכרנו אותם כמו את יד ימיננו, והם אלה שיהיו בגרמניה.