עשור של תהילה

עשור של תהילה

הקיץ אמנם חלף, אבל זה לא מונע מדן לזר להמשיך ולסקור את שנות ה-80 העליזות. ב-1987 הוא גילה את סקוטי פיפן ודייויד רובינסון

דן לזר
15/11/2005

אף קבוצה לא זכתה באליפות בק-טו-בק מאז בוסטון של 1968 ו- 1969. רוב המומחים חשבו שהשיטה ב-NBA גם לא תאפשר חזרה של אליפויות רצופות. אבל פט ריילי חשב אחרת. וכך, יום אחרי האליפות הרביעית של הלייקרס בשנות השמונים, בעונת 1986/87 הבטיח ריילי שהלייקרס יזכו גם בשנה הבאה. לימים זה נודע כ-guarantee, שמאז כולם מנסים לחקות.

והלייקרס אכן שיחקו עוד עונה משובחת, במאזן של 62 ניצחונות, כאשר במזרח, כל אותה העת, הלכה והתחזקה המעצמה הבאה של הליגה, הדטרויט פיסטונס, שאמנם בעונת 1987/88 הגיעה עד הגמר והפסידה שם ללייקרס בשבעה משחקים (זכורה במיוחד ההופעה של איזיאה תומאס במשחק 6, כאשר על רגל נקועה הוא עדיין קלע 43 נקודות במשחק, מתוכן 25 נקודות ברבע השלישי, שיא NBA), אבל בשתי העונות הבאות הוכיחה שגם היא יודעת איך עושים בק-טו-בק.

הדראפט של 1987 היה דראפט טוב, עם הרבה כישרון שפוזר לאורך מסלול הבחירות. החל מדיוויד רובינסון (בחירה 1, סן אנטוניו), וסקוטי פיפן (בחירה 5, סיאטל), דרך קווין ג'ונסון (בחירה 7, קליבלנד), אולדן פוליניס (בחירה 8, שיקגו), דרק מקי (בחירה 9, סיאטל), הוראס גראנט (בחירה 10, שיקאגו), מאגסי בוגס (בחירה 12, וושינגטון), רג'י לואיס (בחירה 22, בוסטון), וכמובן רג'י מילר הגדול, שנבחר במקום ה-11 על ידי אינדיאנה. בסקשן האירופי אפשר למצוא כאן את דאלאס קומג'יס, נוריס קולמן, דונאלד רויאל וג'ו ארלאוקס.

מן הדראפט הזה בחרתי להתמקד הפעם בפיפן וברובינסון, שני שחקנים גדולים בזכות עצמם שבשלב מסוים של הקריירה נאלצו להתמודד עם התחושה ששחקנים אחרים בקבוצתם גדולים מהם. הם יכלו להתנחם בשמונה טבעות אליפויות סך הכל.

טוב לדעת (מקודם)

הסוד נחשף: כיצד בי-קיור לייזר מפחית את הכאב?

מוגש מטעם בי קיור לייזר

סקוטי פיפן

נולד: 25/09/1965
כינוי: פיפ
קולג': מרכז ארקנסו
גובה: 2.03 מטר


הישגים בולטים:

6 פעמים אלוף ה-NBA (כולן בשיקגו), הגיע לפליאוף ב- 16 השנים הראשונות של הקריירה שלו, שני בהיסטוריה במספר הופעות פלייאוף (208, שני רק לקארים עבדול ג'אבאר עם 237), חבר נבחרת ההגנה של הליגה ברצף בין 1991 ו-2000, 7 פעמים אולסטאר, פעם אחת MVP של האולסטאר (1994), מחזיק בשתי מדליות זהב אולימפיות, נבחר לאחד מ-50 השחקנים הגדולים בתולדות הליגה (1996).


ממוצעי קריירה:

שיחק 1178 משחקים, קלע 16.1 נקודות לערב (18,940 סך הכל), הוריד 6.4 כדורים מהלוחות, מסר 5.2 כדורים לחברים (בעיקר לאלוהים), חטף 1.96 כדורים מהיריבים (רביעי בכל הזמנים).


סקוטי פיפן סיים את הקריירה כאחד מחמישים השחקנים הטובים בכל הזמנים. אבל, גם הגדולים ביותר מתחילים מקטן. כאשר פיפן היה בן 18, 1.86 מטר בלבד ורזה, הוא הגיע לקולג' במרכז ארקנסו תחת הכותרת "פוטנציאל". החברים הסתכלו עליו מתאמן ואמרו למנהל הראשי שהם מוכנים לעזור לו בתנאי שיהיה "מנהל הקבוצה". אחר כך הסבירו שהכוונה לניקיונות, כביסה ואיסוף כדורים. כך נראתה תחילת הקריירה של אחד השחקנים הגדולים אי פעם.

קריירת הקולג' של פיפן הייתה סבירה ולא יותר, בהתחשב בכך ששיחק במכללה קטנה. סיאטל הייתה זו שבחרה בו בבחירה החמישית בדראפט, אבל ג'רי קראוס, ה-GM של שיקגו, סידר לעצמו טרייד לא רע בכלל כאשר החליף את הבחירה השמינית שלו, אולדן פוליניס, פלוס בחירת דראפט עתידית בסקוטי הצעיר והמוכשר, אך הלא מוכח.

בשלוש העונות הראשונות של פיפ הוא הלך והשתפר ותפס את מקומות בקבוצה, עד שנעשה לצלע השנייה בחשיבותה בקבוצה, אחרי ג'ורדן, אבל הוציא לעצמו שם של לוזר כאשר לא השתתף במשחק השביעי של גמר המזרח ב-1990 מול הפיסטונס, בגלל מיגרנה. הבולס הפסידו, ודטרויט צעדה לאליפות.

בעונת 1990/91 הוא המשיך לשפר את הממוצעים והעמיד אותם על 17.8 נקודות, 7.3 ריבאונדים, 6.2 אסיסטים ו- 2.35 חטיפות. אלו לא מספרים של שחקן אשר עומד בצד ומסתכל על הגדול מכולם, אלא מספרים של שחקן צעיר, מוכשר, רעב ומצליח בזכות עצמו, ולא בכדי זכה הסמול פורוורד הצעיר בזימון הראשון שלו לאולסטאר.
לשיאו הגיע פיפן בדיוק בזמן הנכון, כאשר במשחק האחרון מול הלייקרס, בגמר הליגה, הוא קלע 32 נקודות והוסיף 13 ריבאונדים. וזה מבלי לדבר על ההגנה החונקת על איש הקסם מג'יק ג'ונסון, שמנעה ממנו להציג את היכולת הדומיננטית שכולם ציפו ממנו. בהחלט, זו לא הייתה רק הצגת יחיד של ג'ורדן.

גם בשתי העונות הבאות הבולס זכו באליפות ופיפן זכה בהישגים אישיים רבים והעמיק עוד את תחושת הכוכבות שלו בזכות עצמו. במיוחד במשחקים הגדולים של סדרות הפלייאוף, הוא היה ענק, כמו במשחק השביעי מול הניקס בחצי גמר המזרח של עונת 1991/92, כאשר ניפק טריפל דאבל מרשים, עם 17, 11 ו-11, וכן לאורך סדרת גמר המזרח של העונה הבאה, שוב נגד הניקס, אז זרח עם 22.5 נקודות ו- 6.7 ריבאונדים, כולל סל מכריע בסיום משחק מספר שש, שסגר את הבאסטה של פטריק יואינג.

עונת 1993/94 הייתה מעניינת במיוחד עבור סקוטי, כיוון שזו הייתה ההזדמנות שלו להוכיח את עצמו לאחר פרישתו הראשונה של ג'ורדן. פיפן שיחק את עונתו האישית הטובה ביותר בקריירה, הוביל את שיקגו כמעט בכל הקטגוריות הקיימות וכן הוביל אותה למאזן יפה של 27:55, רק שני ניצחונות פחות מהעונה הקודמת, אז שיחק לידו מספר 23. אבל רצף האליפויות של הבולס נקטע בהיעדרו של אלוהים, בחצי גמר קשה מול הניקס. הסדרה הזו גם סיפקה את הרגע המביך ביותר בקריירה של פיפן, במשחק מספר 3, בו בשניות הסיום פיל ג'קסון סידר תרגיל לטוני קוקוץ' ולא לפיפן, שבתגובה שבת על הספסל ולא עלה למהלך האחרון. קוקוץ', אגב, הגיב בסל ניצחון יפהפה, אך הכותרות בעיתונים ביום הבא התרכזו בפיפן הכועס ולא בקוקוץ' החוגג. הסיפור נגמר בשבעה משחקים קשים, והניקס הפסידו בגמר ליוסטון. השילוב של המיגרנה והסירוב לעלות הכתימו את המורשת שלו לעד.

בשלוש העונות שאחרי עונת 1994/95 (חזרתו של ג'ורדן לעניינים) שוב היה פיפן שותף לרצף אליפויות של הבולס, הפעם בעזרתו האדיבה של דניס רודמן, אותו אחד שהיה אחראי לכמה תפרים יפים בראשו מההתמודדויות האלימות עם הפיסטונס. פיפן הוכיח בכל אחת מן העונות הללו וורסטיליות ויציבות, כמו לכל אורך הקריירה.

בעונת 1999, ולאחר 11 עונות עם הבולס, בהן היחסים של פיפן וקראוס היו רעועים ביותר, עזב הפורוורד את הקבוצה. פיפן כעס כל אותן שנים בעיקר בגלל חוזהו הנמוך, שהג'נרל מנג'ר סירב לפתוח. בתקופות מסוימות היה הכוכב המשתכר החמישי בקבוצה, אחרי חבר'ה כמו קוקוץ' וביל וונינגטון.

מספר 33 הועבר בטרייד ליוסטון וקיבל את חוזה חלומותיו. סקוטי שיחק במדי הרוקטס רק עונה אחת לפני שהועבר בטרייד נוסף לפורטלנד, שם שיחק 4 עונות, כשבראשונה שבהן הוביל את הבלייזרס עד לגמר המערב, בו הפסידו לאלופה הבאה, הלייקרס, של פיל ג'קסון. סקוטי החזיר את הבלייזרס מפיגור 3:1 וסחב את הקבוצה למשחק שביעי, אבל לא הצליח לעצור את ההתמוטטות ברבע הרביעי, בו איבדה הקבוצה יתרון 15 נקודות והתפוררה על הפרקט.

לקראת עונת 2003/04 חזר פיפ אל המקורות וחתם כשחקן חופשי בבולס, החסיר את רוב העונה עקב בעיות ברכיים ולמעשה חדל מלהשפיע. פיפן פרש ממשחק בתאריך 5.10.2004 ועובד כיום כעוזר מאמן עבור ג'קסון בלוס אנג'לס.

חשוב לציין כי פיפן התפרסם גם כחלוץ עמדת הפוינט-פורוורד, סוג חדשני של צורת משחק שהתאפשרה לו עקב יכולת החזקת הכדור המעולה, ראיית המגרש ויכולת המסירה הקטלנית, תכונות אשר היו מצויות באופן מסורתי עד אז אצל גארדים בלבד. פיפן למעשה ניהל את המשחק מעמדת הפורוורד, מה שהיקשה מאד על היכולת להגביל את תנועת הכדור של התקפות הבולס ופורטלנד. בנוסף, הוא נחשב לאחד משחקני ההגנה הגדולים ביותר שאי פעם דרכו על הפרקט.

דיוויד רובינסון

נולד: 06/08/1965
כינוי: האדמירל
קולג': מכללת הצי
גובה: 2.16 מטר


הישגים בולטים:

רוקי השנה (1990), MVP של העונה (1995), שחקן ההגנה של העונה (1992), מלך הריבאונדים של העונה (1991), מלך החסימות של העונה (1992), מלך הסלים של העונה (1994), 4 פעמים חבר חמישיית העונה, 4 פעמים חבר חמישיית ההגנה, 10 פעמים אולסטאר, חבר שלוש נבחרות אולימפיות של ארה"ב (2 מדליות זהב ואחת ארד), אלוף הליגה פעמיים (1999, 2003 עם סן אנטוניו), אחד מחמישים השחקנים הגדולים בתולדות הליגה (1996).


ממוצעי קריירה:

שיחק 987 משחקים, קלע 21.1 נקודות לערב (20,790 סך הכל), הוריד 10.6 כדורים מהלוחות, מסר 2.5 כדורים לחברים, חסם 2.99 כדורים של התקפת היריב וגנב מהם 1.41 כדורים.


דיוויד מאוריס רובינסון היה דמות יוצאת דופן בנוף ה-NBA. הוא פתח ב-985 משחקים מתוך 987 שבהם שותף, והסיכום הקצר של פיטר הולט, הבעלים של הספרס, אומר הכל על אחד השחקנים האהובים עליי ביותר. "פשוט אין דרך לתאר מה דיוויד רובינסון היה בשביל המועדון של הספרס, לקהילה של סן אנטוניו ולאוהדי כדורסל וספורט בכל רחבי העולם. הוא אחד בדורו. אתלט אדיר, איש משפחה, מתנדב בקהילה ואדם עם לב ענק." אמן.

האדמירל הוא דוגמא לכך שדברים טובים באים לאלו שיש להם סבלנות. אחרי 4 שנים נהדרות בקבוצת הכדורסל של הצי האמריקאי, בהן קלע ממוצע של 21 נקודות למשחק וזכה בתואר שחקן השנה בעונת הסניור (קלע 50 נקודות במשחק האחרון של הקולג' שלו, הפסד למישיגן בטורניר ה-NCAA), הוא ניגש לדראפט של ה-NBA (1987) ולמרות שנבחר ראשון, קיים את התחייבותו לשרת בצי עוד שנתיים לפני הצטרפותו לליגה הטובה בעולם. הכסף חיכה לו, הספרס חיכו לו, וכולם הרוויחו.

עונת הרוקי שלו הייתה מופלאה, כשנבחר לרוקי החודש כל העונה וכרוקי העונה, ובחצי הדרך גם נבחר לראשונה לאולסטאר. הוא קלע 24.3 נקודות לערב (ב-53 אחוזים מהשדה), הוריד 12 ריבאודנים וחסם כ-3.9 כדורים. האדמירל שבר את שיאי המועדון כמעט בכל קטגוריה קיימת, ולהזכירכם אנחנו מדברים על רוקי.

הופעותיו הנפלאות אף סייעו לספרס לבצע את מה היה בזמנו המהפך הגדול ביותר במאזן הניצחונות-הפסדים של קבוצה בעונה אחת ב-NBA. מ-21 ניצחונות בעונת 1988/89, סן אנטוניו זינקה ל-56 בעונה שלאחר מכן, כלומר עלייה של 35 ניצחונות יותר. הספרס העפילו עד לחצי גמר המערב, לפני שהודחו על ידי פורטלנד.

במהלך ארבע השנים הבאות רובינסון השיג הישגים אישיים רבים וביסס את מעמדו כאחד השחקנים הגדולים בליגה, אך קבוצתו לא הגיעה להישגים מרשימים במיוחד.

עונת 1993/94 הייתה הטובה ביותר של האדמירל מבחינה התקפית. ההישענות על דניס רודמן, שהגיע לחזק את הקבוצה, הורידה מרובינסון חלק משמעותי מן הנטל ההגנתי ואפשרה לו לקלוע 29.8 נקודות למשחק. בעונה זו הפך לשחקן הרביעי בתולדות הליגה לרשום קוואדרפל דאבל, נגד דטרויט, אז רשם 34 נקודות, 10 ריבאונדים, 10 אסיסטים ו- 10 חסימות. לא רע בכלל בשביל יום עבודה במשרד.

במשחק האחרון של העונה, נגד הקליפרס, קלע רובינסון 71 נקודות וזכה בתואר מלך הסלים של העונה, כשהוא מנצח את שאקיל אוניל בהפרש נקודות קטן. בכך הפך לשחקן הרביעי בכל הזמנים לקלוע 70 נקודות ויותר במשחק אחד, לצד לווילט צ'מברליין, אלג'ין ביילור ודיוויד תומפסון. ג'ורדן נעצר על 69.

גם עונת 1994/95 הייתה נהדרת עבור האדמירל, אלא שהפעם נוספה גם הצלחה קבוצתית. המאזן הטוב בליגה, עם 62 ניצחונות, וריצה עד לגמר המערב, מול יוסטון. אלא שבגמר, ולמרות סדרה טובה של רובינסון מבחינת מספרים (23.8 נקודות, 11.3 ריבאונדים, 2.17 חסימות), יוסטון הייתה המנצחת, והאקים אולאג'ואן היה ענק, והביך את דייב שלנו שוב ושוב בדרך לסדרה דומיננטית משלו.

לפני ובמהלך עונת 1996/97 חווה רובינסון מספר פציעות אשר השביתו אותו ממשחק למשך זמן ממושך. הספרס, שהלכו והשתפרו בעונות הקודמות נפלו למאזן של 20 ניצחונות בלבד, אבל החוויה הקשה הפכה לתקווה גדולה לעתיד, כיוון שבבחירה הראשונה בדראפט שלאחר עונת הנפל הגיע העירה בחור צעיר ומוכשר העונה לשם טים דאנקן.

הגעתו של דאנקן יצרה את הגרסה של סן אנטוניו ל"תאומי המגדל", ושיתוף הפעולה בין רובינסון לילד החדש בשכונה הביא למועדון שתי אליפויות במהלך 5 השנים הבאות.

כבר בעונה הבאה שיפרו הספרס את מאזן הניצחונות ב-36 משחקים לעומת העונה הקודמת, והאליפות הראשונה הגיעה בעונה המקוצרת של 1998/99, לאחר פלייאוף שכלל שני הפסדים בלבד. האליפות השנייה באה בעונת הפרישה של רובינסון, בעונת 2003/04. בין לבין האדמירל נלחם במספר פציעות שונות ובירידה ביכולתו האישית.

לאחר סדרת הגמר של עונת 2003/04, מול ניו ג'רזי של ג'ייסון קיד, בה תרם רובינסון תרומה משמעותית לאליפות השנייה בחמש שנים, הוא פרש ממשחק פעיל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully