תנו לו צ'אנס

קשה להתרגש מהמינוי של דרור קשטן, מהסיבה הפשוטה שהוא היה צפוי. וכשמשהו כל כך צפוי קורה, אין את ה"וואו" הזה, אין התלהבות, והמקטרגים מיד משחיזים את עטיהם: שוב הלכו על בטוח, שוב כיסו תחת, אין חדש תחת השמש. קולות רבים קוראים: תנו צ'אנס למאמן צעיר. אני אומר, למה לא לתת צ'אנס למאמן הכי מצליח בתולדות הענף?

כשאומרים קשטן בהקשר של הנבחרת, רבים נזכרים בבונקרים של הפועל ת"א בקמפיין האירופי ההוא ומעקמים את האף. מיטיבי הלכת נוטרים לו טינה גם על האליפות שגנב עם כפר סבא האפרורית מנתניה של השישיות. אבל אלה שמצמידים לו את הכינוי "בונקריסט" שוכחים את האליפויות הדורסניות שלו עם בית"ר ירושלים ועם מכבי תל אביב. מה לעשות, כדורגל דורסני אפשר לשחק עם הקבוצה המתאימה, ובליגה של אירופה ישראל היא לא בית"ר ירושלים או מכבי תל אביב, ישראל היא כפר סבא (של היום, לא של 82') או נצרת עילית.

לכן גם הפסטיבל שפורץ כל פעם סביב מינוי מאמן לנבחרת הוא מעט מוגזם. השאלה מי יאמן את ישראל שקולה לשאלה מי יזכה בפריימריז של מפלגת העבודה, או מי יאמן את נצרת עילית. זו לא קבוצה שתרוץ לאליפות. לא משנה מי יהיה המאמן, זו לא נבחרת שתדרוס את שוייץ או את אירלנד בעתיד הנראה לעין, ואלה שמפנטזים על נבחרת דורסנית שכזאת יכולים לצ'פר את מי שמספק להם את החומרים מעוררי ההזיות ולהמשיך לחלום.

אז מה יעשה קשטן? מה הוא כבר יכול לעשות? יזמן שני פרצופים חדשים, ינפה שניים אחרים, וכן, ישחק סגור. בכלים העומדים לרשות הכדורגל הישראלי, ממש לא נורא אם הנבחרת תיבנה סביב אתוס של קבוצה לוחמת ומתאבדת על המגרש, הנודניקים האפורים של אירופה. הצ'אנס היחיד שלנו להעפיל לטורניר גדול הוא אם נהיה הפועל ת"א, אם נהיה יוון.

המיאוס מהכדורגל הישראלי ומכשלונותיו מעורר איזו ציפייה לצעד קיצוני, אבל דומה שהצעד הקיצוני היחיד שעשוי להשפיע על סיכויי ההעפלה למונדיאל הוא להצהיר שנמאס לנו מאירופה, ולחזור לאסיה. עכשיו, עם הקול העיראקי, אולי יש על מה לדבר. עד אז, קשטן הוא האיש.