הדו"ח הסודי של גיידמק

עד עכשיו, ארקדי גיידמק עושה הכל נכון. בניגוד לדעתם של פרשנים שונים, שבוחנים את פועלו על-פי מספר הצעקות שהעביר גיא עזורי מהספסל, הבוס החדש עובד בשקט, בסבלנות וביסודיות. כבר עכשיו אפשר לשער כי הניסיון להשוות בינו לבין גד זאבי הוא מופרך מיסודו. בניגוד לאחרון, שהביא לבית"ר כל מיני אנשים מהשב"כ או המוסד שאין להם קשר לכדורגל, גיידמק לומד את השטח לאט, בעזרת אנשי מקצוע מכל הגוונים, הולנדים, צרפתים, רוסים. הוא שומע את כל הדעות, לפני שייגש לקבל החלטות.

גיידמק גם לא מתרגש מהסערה בכוס המים בנוגע לעמדת המאמן, ומחכה לאיש הנכון. אנשים אחרים אולי נלחצים מהכותרות היומיות בעיתונים, ונותנים לגיא לוי או אורי מלמיליאן חוזה לחמש שנים, אבל גיימדק לא משחק בארגז החול הזה. כל עוד הקבוצה מתפקדת באופן תקין, אין טעם להכניס אותה לחדר הניתוח עכשיו, במיוחד שכל המאמנים שמסתובבים עכשיו בשוק לא מתאימים למטרות הגבוהות שהוא סימן. לאחרונה אמר ל"ספורט הארץ" יורי סיומין, מאמן נבחרת רוסיה, כי "גיידמק הוא אחד שיודע לעשות מהפכות". יכול להיות שהוא יודע על מה מדבר.

את ניצני המהפכה של גיידמק נראה רק בעונה הבאה. בעזרתם של טון קאנן, המאמן הנכון שיבחר לבסוף ושאר יועציו, הטייקון ינסה לתרגם את הדו"חות הרבים שהוא קורא להישגים מקצועיים בשטח. וכדי שזה יקרה במהירות, ארקדי והחברים יצטרכו לשדרג משמעותית את סגל השחקנים הבינוני שמסתובב היום בבית וגן. מעבר לבחירת המאמן המתאים, אין דרך אחרת להבריא קבוצה חולה כמו בית"ר ירושלים. צריך לגשת לניתוח, מבלי לשמוע את כל הצעקות מסביב. לפני שגיידמק מפשיל שרוולים וניגש למלאכה, וואלה! ספורט מגיש לבוס החדש של בית"ר דו"ח משלה, לגבי השינויים הפרסונליים המתבקשים.

גיא עזורי

נדמה כי עזורי נשאל פעמים כה רבות לגבי מעמדו, אחרי עוד ניצחון על כפר-סבא או סכנין, שהמאמן הזמני התחיל להאמין שתפקיד מאמן בית"ר תפור למידותיו. למרות עבודת הקודש שלו בחודשים האחרונים, עזורי די מרמה את עצמו בנקודה הזאת. בית"ר, בעיקר בעידן גיידמק, זקוקה למאמן בעל שיעור קומה, ועזורי, לפחות כרגע, הוא עדיין לא כזה. לאור ההיכרות שלו עם המערכת והשחקנים, מומלץ לגיידמק להמשיך להיעזר בשירותיו של עזורי, כשמעליו מאמן ראשי. לעזורי יש עדיין מה ללמוד, לפני שהוא קופץ מעמדה של מאמן כושר למאמן בית"ר ירושלים.

מאיר פניג'ל

תתפלאו: כל עוד פניג'ל לא מופקד על ההחלטות במועדון, לגיימדק כדאי אולי להשתמש בידע שלו בכל הנוגע לבירוקרטיה ואדמיניסטרציה בכדורגל הישראלי המבולגן. נכון, זה אותו אחד שהפך את בית"ר ירושלים לבדיחה של הליגה, שעשה כל טעות אפשרית וכמעט שלח את האימפריה לפח הזבל של ההיסטוריה, אבל בעמדה שהוא נמצא כרגע היום בבית"ר, אין מניעה מלהיעזר בו מול יאיר רבינוביץ', שלום אבן עזרא ושאר הפונקציונרים. וחוץ מזה, תמיד אפשר להקשיב לעצתו ולעשות בדיוק הפוך.

איציק קורנפיין:

כבר שלוש שנים מעבר לשיאו. שערים שטותיים, טעויות קריטיות וביטחון עצמי על הרצפה. כדי לחזור להיות הקבוצה ההיא משנות התשעים, בית"ר צריכה את קורנפיין ההוא, שבכלל לא דומה לשוער של בית"ר בשנים האחרונות. אולי אפשר לשלב את קורנפיין כחלק מהצוות הניהולי, אבל כדי לתת פייט למכבי חיפה, בית"ר צריכה עוגן אחר על הקו השער. הפעם, לשם שינוי, בקופת המועדון יש מספיק מזומנים בשביל למצוא מישהו יותר טוב מקורנפיין, אולי ניר דוידוביץ', אולי וינסנט אניימה, או שוער זר אחר.

דוד אמסלם:

השחקן הכי גרוע בבית"ר ירושלים בשנים האחרונות, סמל לאומללות שפקדה את המועדון. אדם סימפטי מאוד ושחקן אהוב על הבריות, אבל כל דקה שלו על הדשא מביישת את המגן המצוין שהוא היה פעם. כל שחקן עם מינימום טכניקה עושה ממנו צחוק באגף, ואת החורים שהוא עושה בהגנה גם ג'יאנלואיג'י בופון בשער וג'ון טרי בהגנה לא יוכלו לתקן. זה הזמן לשים את ההווה העגום הזה מאחור.

תומר חליבה:

למרות נגיעת היד האומללה שלו שהובילה לפנדל נגד הפועל ת"א, בסך-הכל מדובר במגן נחמד. אמנם קצת איטי, אבל משקיען ואמביציוזי, ומגלה לעתים יכולת לא רעה בכלל. אבל קבוצה שרוצה אליפות ואולי גם ליגת אלופות, חייבת שני מגינים ברמה גבוהה מאוד. אמסלם זה בטוח לא, כנראה גם לא חליבה. אולי אפשר להשאיר אותו בתור מגן שני, לא יותר.

עידן מליחי:

מדהים כיצד הלוזונים הצליחו למכור את הלוקש הזה למאיר פניג'ל, להיפטר מבן המשפחה ולהפקיד את הקבוצה שלהם בידיים של מנהיג אמיתי. בטדי המרצע יצא מהשק. מליחי עושה פוזה של שחקן כדורגל טוב ולוחמני, אבל מבט חטוף בקנקן שלו מגלה שהוא די ריק. הוא מתעכב עם הכדור ועוצר את ההתקפות המתפרצות, מאבד יותר מדי כדורים ומתקשה לחבר בין מערכי הקבוצה, כיאה לתפקידו. עכשיו, כפניג'ל לא מופקד על ההחלטות, אפשר ומומלץ לתקן את הטעות הזאת.

ליאור אסולין:

למרות שיש לו את כל הנתונים לכך, אסולין הוא לא חלוץ של קבוצה גדולה באמת. הוא אמנם כובש לא מעט שערים, אבל מאז שהגיע לבית"ר הוא לא ממש התקדם ונשאר אותו חלוץ מפוזר, שמתקשה במלאכת המסירה, בהבנה הטקטית, ומרבה ליפול במלכודת הנבדל. כדי לתת פייט לרוברטו קולאוטי, בית"ר צריכה חלוץ מרכזי ברמה הזאת לפחות.

אופיר עזו:

הבעיה העיקרית של עזו היא הצפיפות בעמדה שלו. כרגע עדיף לבית"ר לטפח את מאור מליקסון ואבירם ברוכיאן, מה גם שכמה צעירים חייבים לשלם את המחיר בעקבות המהפכה הצפויה של גיידמק. עזו נראה כמו מועמד ראוי לעזוב, אם כי מגיע לו צ'אנס אמיתי אחרון להוכיח את עצמו, דבר שהוא לא ממש קיבל בעידן אלי אוחנה.

אדם קאפיץ':

עושה רושם שעזורי מצא שחקן לא רע בכלל, בנסיבות הקיימות. קאפיץ' הולך ומשתפר ממשחק למשחק, מגלה חוכמת משחק, טכניקה, כוח ועושה קצת סדר בבלגאן הרגיל. עם זאת, למרות שאולי עוד מוקדם לומר זאת, קאפיץ' לא נראה כמו יוסי אבוקסיס הבא. לפני הכל, בית"ר חייבת בלם וקשר אחורי ברמה של חאבייר דירסאו וטל בן חיים, שיהוו ציר מרכזי לקבוצה חזקה ובריאה. מי יודע, אולי קאפיץ' יוכיח בבוא הזמן שהוא כזה. כרגע זה לא נראה כך.

מאור מליקסון:

קשה שלא להבחין במהפך שחל אצל היהלום הצהוב, מאז שאלי אוחנה עזב את הקבוצה. עם או בלי קשר להתפטרות המאמן, מליקסון הבין שהוא לא יכול להתחבא יותר מאחורי הדריבל המצוין שלו והחל לגלות ניצוצות של כוכב אמיתי. כזה שמשחק לעומק, מסכן את השער ולוקח את ההחלטות הנכונות בזמן. עד עכשיו מליקסון היה שחקן מבטיח, אבל בשבועות האחרונים הוא מראה שהוא מסוגל גם לקיים. כל מה שנותר זה למצוא את המאמן המתאים שיוציא את כל זה החוצה. לא חשוב איזה שחקני רכש יצטרפו, זרים או ישראלים, אסור לעצור ההתפתחות של מליקסון.

אבירם ברוכיאן:

הכסף החדש שנכנס פתאום לבית"ר ירושלים הוא הדבר הכי טוב שקרה לברוכיאן. משקולת המנהיג שהונחה בטעות על הגב של הקשר המוכשר אך הרך תוסר, וברוכיאן יקבל עוד קצת זמן כדי להתבגר. והוא צריך את זה. על הספסל ברוכיאן יבין שרק הוא יוכל לקחת את היכולות המדהימות שלו למקום שהן צריכות להגיע. מי יודע, אולי גם תחרות הבריאה תגרום לו להתבגר ולצאת מהבועה שבה הוא נמצא כרגע. בכל מקרה, על כשרון כזה לא מוותרים בקלות.

מזואה אנסומבו וג'ף טוטואנה

גם יועץ מוכשר כמו טון קאנן יתקשה לדוג שני תותחים כאלה. אפשר לדבר בלי סוף על השמות שיגיעו לטדי, אבל הזרים היחידים שיסכימו לבוא לבית"ר הם מהסוג של טוטואנה ואנסומבו: כשרונות מדרג שני, שחקנים טובים אך לא מלוטשים, שירצו להוכיח את עצמם במדינה כמו ישראל. תותחים אמיתיים לא יגיעו לכאן, אולי רק זקנים ושבעים, כאלה שכבר אין להם מה להוכיח, וחושבים רק על הפנסיה שלהם.