אליאב כמשל

שחרורו של ארז אליאב ממכבי תל אביב מקפל לתוכו את כל מה שרע בניר קלינגר. על הכל אפשר היה לסלוח: על המשחק המשעמם, על רכבת השחקנים המתחלפת, על השיטות שכבר עברו מן העולם ואפילו על סיפסולו של איל ברקוביץ'. דווקא העזבתו של המגן, לכאורה מהלך זניח ושולי, היא הקש ששבר את גב הגמל.

כמו במקרים של ברוך דגו, אלי ביטון ואחרים, גם במקרה של אליאב מכבי הוכיחה ניהול רע ולמעשה שיחררה אותו ללא תמורה. אליאב הוא אחד משחקני האגף הטובים בארץ. נכון, הוא עושה חורים, אבל מצד שני הוא מוסיף המון אנרגיה ואפשרויות התקפיות בצד ימין. את קלינגר כמובן זה לא עניין. הוא חושב קודם לא לספוג ואחר כך להבקיע, הלך רוח שמתאים לקבוצות נחותות ולא למי שרוצה להתמודד בצמרת. אז מה הוא עושה? משחק עם אבי יחיאל, בלם טוב אבל מגן בינוני, וסוגר את האגף.

הבעיה היא שיחיאל איטי בחזרה שלו להגנה, ההגבהות שלו חלשות ולא מדויקות ומשחק המסירות שלו עם רוסו וברקוביץ' מסתיים תמיד באיבודים, בשל היכולת הטכנית המוגבלת שלו. אה, ולא שכחנו לציין שיחיאל גם יוצר חורים, כפי שקרה לא מעט מול בני יהודה. וגרוע מכל, בבוקר בו שוחרר אליאב התברר שיחיאל פצוע, ויסבול ממגבלות פיזיות עד סוף העונה. מכבי, בנוסף לכל הצרות, נותרה עם יובל שפונגין כגיבוי היחידי ליחיאל באגף הימני.

מהשחרור של אליאב ניתן שוב ללמוד איזו חשיבות מייחס קלינגר להגנה. קבוצת צמרת אמיתית צריכה לחשוב קודם כל איך להבקיע, כדי להפיל את היריבה, במקום איך לא לספוג. ברגע שתבקיע אחד או שניים, רוב הקבוצות בליגת כבר יתפרקו מאליהן. לקלינגר כדאי לעזוב את ה-4:5:1 המיושן ולעבור לשחק עם שני חלוצים, שיטה שמתאימה הרבה יותר לסגל השחקנים שלו. אפילו 3:6:1 מתאימה יותר, עם אבי סטרול, כריסטיאן גונזאלס ואבי יחיאל או מושיקו מישאלוף כבלמים, וסאלם אבו סיאם כקשר שיכול גם ללחוץ בצד שמאל.

סביר להניח שבמקום לייצב את הקבוצה, קלינגר ימשיך לשנות ולסתום חורים. מכבי חיפה ובני יהודה מצליחות משום שהן משחקות עם אותו סגל זו השנה השלישית. ההבנה בין השחקנים עיוורת, האווירה מצוינת ומדי קיץ מחזקים שם את הסגל במקומות הנכונים. אצל מכבי ת"א משחררים שחקן אחרי משחק וחצי ומחליפים סגלים על ימין ועל שמאל. כל עוד המגמה הזאת תימשך, בקריית שלום יכולים לשכוח מאליפויות.