חוזרים לשכונה

שלושה קווי אוטובוס עברו בשכונה שלנו. לא ממש בתוכה, היא היתה קטנה מכדי ש"דן" ייכנס אליה, אלא במרחק קילומטר במורד הגבעה. קו 65 היה הגיע לבתי הקולנוע ברמת גן, שם נקרענו מצחוק ב"גבעת חלפון אינה עונה" ויצאנו מסמיקים מאוליביה ניוטון-ג'ון ב"גריז". קו 55 היה הקו האורבני, המרגש. אחרי פיתולי נצח בגבעתיים ובתל אביב הוא היה מגיע לבית פרג' (פיתוח מהיום להיום!), ארלוזורובה פינתגובה דיזינגובה. המבורגרים ב"בורגר ראנץ'", גלידריות, קולנועים, והלהיט החדש: הגופרה הבלגית. כשנהיה גדולים, נשבענו, לא נצטרך לחזור עד 12 ורבע לאוטובוס האחרון הביתה. כשנהיה גדולים נגור בתל אביב.

התחנה הסופית של 55, בצפון הרחוק, המלונות של רחוב הירקון. בימי שישי בצהריים היינו עולים על הקו המיוזע הזה, תורמים יפה זיעה משלנו, ומיטלטלים שעה עד לקצה, בדרכנו למלון "שרתון". היינו נכנסים נרגשים למלון, יורדים בלב פועם אל המרתף. שם, על מסך ענק, הוקרנו באופן בלעדי משחקי כדורסל אמריקאי, ליגת ה-NBA ששוחקו ממש לא מזמן, בשבועות האחרונים. שעתיים של פה פעור, שאחריהן חזרנו הביתה רק כדי לעיין שוב ב"אלבום ה-NBA", ככה באנגלית גדולה, עם האפרו של דוקטור ג'יי על השער.

הקו השלישי, 35, מגיע לתחנה המרכזית. בדרך חוצה את שכונת יד אליהו. יש לו תחנה 200 מטר מהיכל הקודש. חוצים כמה חצרות, לומדים להימעך ולמעוך בתור לקופות, ורצים עם הכרטיס לשער 12 למעלה. המשימה עוד לפנינו: להידחף בין ריבועי הגדר כשהסדרן מסובב את הגב, ישר אל שער 9 למעלה, לחכות שם דקה ולראות שהכל בסדר, לרדת באדישות אל המעקה. קפיצה אחת מהירה ואנחנו ב-9 למטה. עוד כמה שניות ואנחנו על המדרגות, רואים את מכבי נגד הספרדים שני מטרים ממשה דיין.

נולדנו אל הכדורסל. ככה יצא. מאמן הילדים הראשון שלנו, אייל קראו לו, במלעיל, נער בכיתה י"א, היה מריץ אותנו במגרש הבלטות ומשנן איתנו צעד וחצי בשמאל עד שהיינו נופלים על הברכיים מרוב עייפות. זה לא דימוי, נופלים ממש. כשאייל סיים איתנו הוא היה יוצא לאימון שלו עצמו, ביד אליהו. מכדרר מול מיקי, מוסר לסילבר, מנסה לחטוף מאולסי. הוא היה השחקן העשירי של מכבי באותה שנה, העונה של צסק"א וגביע אירופה. הודפס על החולצה עם התמונה שהיתה לכל ילד בארץ.

אייל, השכן מרחוב הרקפת, אח של חבר שלי ספוטו, סומן להיות היורש של ברקוביץ'. הוא עשה עם הכדור דברים שחיכינו 15 שנה כדי לראות אותם שוב, אצל קטש. במחזור מתחתיו ב"בליך" למד איזה דורון, גם הוא שחקן מוכשר, אבל לא ספרו אותו ליד אייל. עד היום לא ברור איך ולמה אייל יפה התפוגג. סיפרו שהיה יהיר מדי ומיקי לא אהב. הוא עוד הספיק לתת שלושים וכמה נקודות בלי להחטיא עם מכבי רמת גן בחצי גמר הגביע, דרבי מול הפועל, ומאז נעלמו עקבותיו. דורון מהשנתון מתחתיו הצליח יותר. בסוף הוא זה שהחליף את מיקי במכבי.

אז כדורסל הבנו. הוא זרם מרלף קליין לאייל יפה ומשם אלינו. היינו קבוצת הילדים הראשונה בישראל שאצלה הרכז והחצי-פינה סומנו על לוח המאמן (לוח!) כמספרי 1 ו-2. גם היכולת לא היתה רעה, ואורי יד-הנפץ לא החטיא זריקה. שיחקנו בקבוצתיות שמסוגלים לה רק מי שמבלים יחד בבוקר בבית ספר, בצהריים בעץ הבודד, אחרי הצהריים בצופים ובערב במגרש הכדורסל. עם אימוני הכושר של אייל יכולנו לעבור גיבוש מטכ"ל. גם משחק ההגנה שלנו היה יוצא מן הכלל, מהלחימה למען המולדת ועד לטכניקת עבודת הרגליים המשופרת שאייל העניק לנו. היינו קבוצה כמעט מושלמת. רק בעיה אחת היתה לנו: היינו גמדים.

לך תאסוף בשכונה של מאתיים משפחות, עם עשרים בנים במחזור, שניים או שלושה מתבגרים שהם גם גבוהים מספיק וגם מסוגלים להקפיץ כדור בלי לבעוט בו. אנחנו מצאנו רק אחד. השני זכור בעיקר מאותו משחק בו נהדף אליו כדור הפתיחה והוא שעט אל הסל מהיר מכולם, לגמרי לבדו, מצליח להקפיץ כל הדרך בלי ליפול, לא רואה דבר מלבד הסל, לא שומע אלא את הלמות ליבו, מתרכז מאוד בצעד וחצי שלו, זורק יפה לפינת הריבוע בלוח, צופה בכדור מחליק לתוך הטבעת, מסתובב צוהל אל חבריו, ורואה את כולם תופסים את הראש. הסל העצמי המרשים בהיסטוריה.

באליפויות לא זכינו, ברוב המשחקים הפסדנו, וספק כמה זמן היינו מחזיקים בענף, אם לא היתה מזומנת לנו פעמיים בשנה אליצור פתח תקוה, כדי לחטוף מאיתנו 4:102, ואם תמי היפה לא היתה מגיעה למשחקי הבית.

בפגרת הקיץ היינו נרשמים ל"עיר הנוער", נתקלים בחבורות של נערים משופמים, רשמית בני 12, מנצחים קצת, מפסידים קצת, שותים ליטר "קריסטל" וחוזרים הביתה. באחת התחרויות האלה, שנרשמנו אליה תחת השם המעט יומרני "הארלם גלוב אפעל", אורי יד-הנפץ הציג משחק מושלם. לבדו ניצח את המשופמים. אחרי המשחק ניגש אליו איש מבוגר, מבטו רציני, ואמר: תבוא להתאמן במכבי תל אביב. והלך. מי היה האיש, למה התכוון, האם אורי היה צריך להגיע לאימון קרוב של מכבי, מדוע בעצם לא הלך. השאלות האלה ילוו את אורי יד-הנפץ, מדי יום חמישי בערב, כל חייו.

בימי שני בערב היינו הולכים לראות משחק של קבוצת הבוגרים. מסבירים לאורחים ש-מ.ס. זה מרכז ספורט, צופים פעם בשנה בגבוה מ"כוורת", יוני רכטר, מגיע עם איזו קבוצה שכונתית, ועוקבים אחרי מעללי דור ההורים על המגרש. המנהיג, ללא עוררין, היה התושב עמוס קמינר, שהשתייך פעם, כל ילד בשכונה ידע, לסגל נבחרת ישראל. רכז באווירת שנות החמישים, שצולף ממרחקים בתנועת 6 המפורסמת. אחרים היו מטילים זריקות עונשין מגובה הביצים, כמו הבנות. האחוזים דווקא היו נאים, אבל העפלה לליגה ב' היתה ונשארה חלום.

כדי לראות כדורסל אמיתי עלינו על קו 35. רשמנו ברקורד מאות שעות צפייה במכבי ביד אליהו - סינודינה בולוניה, גבת יגור, הארלם גלובטרוטרס, אליצור תל אביב עם רכזים עם כיפה, וושינגטון בולטס, נבחרת הנוער, בית"ר תל אביב - כשבשכונה התחיל להתגלגל סיפור על כישרון חדש. דורון, הבן של משפחת שפר משדרות האורנים. יש לו פוטנציאל של אייל יפה, אמרו. סיפרו שאח של נוימן, שמאמן עכשיו את הקט-סל, החליט שהילד יהיה רכז למרות שהוא גבוה. חושב רחוק אח של נוימן. שבת אחת הלכנו לראות את הילד. זה כבר היה באולם שהוקם ליד הבלטות. הוא לבש את חולצת הרכז שלי, הלבנה, עם הספרה 5 מאחור, מ.ס. רמת אפעל מלפנים. גבוה ממני פי שניים, מוכשר פי מאה.

בינתיים השכונה קצת גדלה, והרבה התעשרה. הפכה פופולרית. בתים פרטיים באווירה כפרית, שש דקות מתל אביב. עשר דקות בטוסטוס מהיכל הספורט. יורם ארידור, משדרות הברושים, שר האוצר, דאג שבכל בית בישראל תהיה טלוויזיה צבעונית. תושב אחר הביא את הוועד המקומי להתקין צלחת לוויין ענקית ליד מגדל המים, והפך את רמת אפעל למקום הראשון בישראל בו אפשר לראות יותר מאריה אורגד. הצטיין במיוחד הערוץ לחיילים אמריקאים המשרתים ברחבי העולם, שקיבץ את מיטב התוכניות של הרשתות הגדולות, לצד תשדירים לחייל: תמונות נוף מהבית עם סיסמאות כמו "וירג'יניה - שווה לשרת למענה!", ולחילופין גברת שאוספת את כל מצרכי הסופרמרקט לעגלת הקניות עד בוא האזהרה: "אל תקנו כשאתם רעבים!". לפחות הם יודעים שהחיילים שלהם כל הזמן במאנצ'יז, צחקנו, והדלקנו סיגריה.

הערוץ האמריקאי הביא מדי יום שני את ה"מאנדיי נייט פוטבול", ובמשך השבוע פיזר משחקי NBA ישירים. היסטוריה והיסטריה. כל המי ומי שרק חזרו מאמריקה התקבצו אצלנו בשכונה לצפות בפלא. רון מיברג הגיע וכתב ב"חדשות", עופר שלח ישב בסלון של אמא ואכל אבטיח. הכדורסל, כמו תמיד, פעם בלבה של השכונה. הילד דורון, אגב, המשיך להתקדם. עבר לשחק בעיר, בהפועל גבעתיים. עקבנו.

"פרום ראמאת-אפל, יזראל, דו-רון שפר...". בכל בית כבר היו כבלים כשהכרוז של מכללת קונטיקט בישר לצופים באמריקה איפה למד האייסמן את הכדורסל שלו. אצל אח של נוימן, אלא איפה. הג'ינג'י שנכנס לנעליי כבר הספיק לנשל את מכבי מהאליפות, אחר כך נבחר לשחק ב-NBA, אבל באולם של אפעל עולם כמנהגו נהג. חמישה מבוגרים מהשכונה מתנשמים ומזיעים, חמישה מבית"ר פתח תקוה מזיעים מנגד, תריסר צופים באולם. על הספסל, מחכה להוראת המאמן להיכנס, יושב גבר בשנות שלושים, התחלה של כרס בשיפוליו. אורי יד-הנפץ.

הרכז עם הכדור הוא מודי. שנתון אחד מעל דורון שפר. מהראשונים שנולדו בשכונה, התחתן עם בת השכונה, הוריו בשכונה, סבתו באה לגור בשכונה, קנה בית בשכונה, הוליד ילדים בשכונה. מודי נעים הליכות, חכם, נאה, חייכן, ספורטאי. שירת בסיירת, למד כלכלה, מנהל חברת השקעות גדולה. אין על מודי.

הסנטר שמחכה לכדור הוא בני. עבר מזמן את הארבעים. עשרים שנה הסנטר זה בני. אין קבוצה אם אין בני. גדול, עבה, חזק כמו קוז'יקרו, צעקה שלו ואתה עף מההדף. הנשמה הכי טובה בעולם. לבד היה מארגן את השחקנים בימים חלשים, אוסף אחד ועוד אחד, מסדר הסעות, מוציא קבוצה למשחקי החוץ, ותמיד הבן הקטן שלו מדלג בעקבותיו עם כדור כתום קופץ.

בני הגיע לשכונה בעקבות אחותו, המורה לחשבון אסתר, ובעלה. הבעל הוא ברוך חגאי, כדורסלן. מגדולי הספורטאים הנכים בהיסטוריה. לא בישראל, בעולם. אלוף אולימפי בטניס שולחן, שחייה וכמובן בכדורסל. חתן פרס ישראל. הבן שלו רועי, התינוק שהעשיר את קופתי בדמי הבייביסיטר, גדל להיות שחקן בנוער של הפועל ת"א ובבוגרים של הפועל חיפה. הקיץ הזה, והוא כבר מאמן צעיר, לקח עם הנוער של הפועל ת"א את גביע המדינה. גם הוא, כמו שפר, נישל את מכבי. איזו מלחמה שהנערים שלו נתנו שם. מאבק כזה לא נראה מאז שהצעירים ניצחו את המבוגרים במשחק יום העצמאות המסורתי של השכונה.

רמת אפעל המשיכה להתרחב, עשירים אמיתיים הגיעו, אבל במגרש הכדורסל אותה התפאורה. פעם-פעמיים בשנה עוד היינו מתעדכנים אצל אורי יד-הנפץ על הנסיונות הכושלים להעפיל לליגה א' (ליגה ג' נסגרה וכך עלו ל-ב'), עד שגם הוא בסוף פרש. הקשר נותק. מ.ס אפעל הלכה והתפוגגה מחיינו.

אחר כך התחיל הטפטוף. פה ושם צץ השם רמת אפעל בעיתון, בידיעות גביע בשולי העמודים, ואף התרשמנו לגלות מהן שהקבוצה בליגה הארצית. חייכנו בקצרה לעצמנו, תהינו קצת מה קורה שם, ודילגנו לידיעה הבאה. פעם גם הוסיפו "קבוצתו של חנן קרן", והעניינים התבהרו מעט. אה, אמרנו, הביאו מאמן תותח, בטח אספו גם שחקנים מהסביבה, הגיעו עד לליגה השלישית. באמת גדלה השכונה.

זה כבר מוגזם, אמרנו לעצמנו לפני שנה, כשראינו את מ.ס שלנו ברשימת הקבוצות של הליגה הלאומית, השנייה, יושבת כאילו כלום בין הפועל חולון לעירוני רמת גן. רגע, זה אומר שיהיה להם זר? זר אמיתי שנולד באמריקה? באמת משעשע. נו טוב, בלאו הכי בסוף העונה הם יורדים.

אחר כך השתכנענו שהתבלבלה דעתנו. מ.ס. רמת אפעל התייצבה בבטחה במקום הראשון בליגה. מחשבה אחת ניתרה למוח והשתלטה עליו לגמרי: אם ככה זה נמשך, בשנה הבאה אפעל בליגת העל. מתארחים אצל מכבי בהיכל. לפי ההגיון הזה, אנחנו עוד נכבוש בגמר המונדיאל. התקשרתי לאמיר, החבר, הבמאי, מהכיתה שלי. תגיד לי, שאלתי, זה הגיוני? צריך לצלם את זה, לא? בטח שצריך, הוא אמר. תעשה אתה תחקיר, אני מצלם.

תחקרתי. קודם כל שאלתי: בני עוד שם? הרי אין מ.ס. בלי בני. אמרו: בני מת. שיט, איזה עולם. זכרונו לברכה. איזה איש הוא היה. נשאר בכלל בקבוצה מישהו מהשכונה, שאלתי. כן, אמרו לי, שלושה. אייל פרידמן, שהוא הכי ותיק, ואלדד דייגי, ששיחק בגליל עד שנפצע, ודני ויינרב. זה הבן של בני, שאלתי, הילד שהיה הולך אחריו לכל מקום עם הכדור? כן, אמרו, זה הוא. ושאלו: אתה זוכר את מודי הרכז? אז הוא עכשיו הבוס. המנהל. שלוש ליגות עלינו איתו בארבע שנים. עם מנהל כזה, הוסיפו, נגיע גם לאן.בי.אי.

אמיר צילם. בחדר ההלבשה הוא תיעד את חנן קרן - מגדולי הקלעים בישראל, מגיבורי ילדותנו בהיכל הקודש, ראש הקורס למאמנים בוינגייט - מתדרך את אפעל לפני המשחק. ולא כל שכן, אלא שבשפה האנגלית הוא עשה את זה. פה, על הספסל המוכר מהעץ, שהתבלה כבר מזיעת ישבנים, חנן קרן מחלק הוראות באנגלית לזר מאמריקה ולילד של בני. ולא רק זה, אלא שהמשחק הערב, מ.ס אפעל נגד חולון, ישודר ישירות בערוץ הספורט. מה יש להגיד כשאין מה לומר.

על הכסאות הסמוכים למגרש ישבו דורון ג'מצ'י, הוא היורש של מיקי, ואיתן רוב, יו"ר איגוד הכדורסל. שניהם גרים עכשיו בשכונה. לידם ישבו אייל וישראל, הספונסרים העיקריים. אייל איש כספים, ישראל מגדל דגים. שניהם יחסית חדשים בשכונה. חברת החשמל ניתקה השנה לבריכות הדגים של ישראל את הזרם, בגלל חוב של בעלים קודמים בסך 40 אלף שקלים. הרגו לו דגים בשווי חמישה מיליון. אבל ישראל מחייך. טוב לו עם הקבוצה. פעם, מזמן, הוא מספר, שיחק בנוער של מכבי. אחר כך הוא נואם למצלמה על ערכים. חוץ מזה יש לי ארבע בנות, הוא מדגיש וצוחק, וצריך למצוא להן חתן.

ביציע מאות נערים, מתופפים ושרים לשחקנים. חלקם לובשים חולצות של מ.ס, חלקם עם בגדי הצופים. משחקי הלאומית נערכים ביום שלישי, ובית הצופים, פעם הבית השני שלנו, ממש ליד מגרש הבלטות, פעיל יותר מאי פעם.

זה המשחק הכי חשוב בליגה. אם רמת אפעל מנצחת, היא כבר לא תעצור. את הקבוצה מובילים הרכז ירון להט, הסנטר האמריקאי דיימון פטרסון, הקלע עופר פרידמן והכישרון איתי גרינבוים. שלושת בני השכונה, לעומת זאת, בקושי רואים פרקט.

המשחק צמוד כמו בסרטים. שמונה שניות לסיום אפעל עולה לשלוש הפרש. חולון מוציאה כדור, מתמסרת, זורקת שלשה מקילומטר. בפנים, שוויון, הארכה. דממה בהיכל. סליחה, באפעל. גם ההארכה מחושמלת. עשרים שניות לסיום חולון קולעת ומובילה בנקודה. להט מכדרר, מעביר את הזמן. איתו על המגרש גם גרינבוים, גלעד מאור הגבוה, אייל פרידמן המקומי, בקבוצה עוד מליגה ב', ופטרסון שמחפש עכשיו פוזיציה מתחת לסל.

כדור אחרון, הזדמנות אחת. להט מכדרר, מכדרר, שניות בודדות לסיום, ואז הוא מבצע את החדירה. פטרסון מחכה לכדור למטה, אבל להט מוסר במפתיע לפינה השמאלית. בפינה מחכה פרידמן הוותיק. שתי דקות הוא שותף במשחק הזה. יש לו בלטה כאן, בשמאל, בדיוק הבלטה של אורי יד-הנפץ. הכדור מגיע לפרידמן, ארבע ידיים קופצות עליו, הכדור עף מעליהן בקשת, בהילוך איטי, ומחליק בעידון לתוך הרשת. האולם באוויר. השופטים שורקים, היתה גם עבירה. פרידמן, שכבר חצה את השלושים, זרק מקו העונשין הזה עוד בשנות השמונים. חיוך דק, הקפצה קטנה, וגם זה בפנים. שלוש הפרש. נגמר, צלצול. דני ויינרב, הבן של בני, בזרועותיו של פרידמן. כולם בזרועות של כולם. יד אליהו מחכה.

את מסיבת העלייה, חודשים מעטים אחר כך, חגגו ב"206". ישראל ואייל הזמינו. 206 זה אתר החגיגות של מכבי תל אביב. עכשיו גם רמת אפעל אימפריה. לחגיגות יום העצמאות של השכונה, ישראל הזמין מאמיר סרטון על קבוצת הכדורסל. השכונה הריעה. אבל מה הלאה, שאלנו? אתם תוכלו לשחק בליגת העל? יהיה תקציב? יהיה אולם? יהיה בסדר, אמרו.

הקיץ היה דרמטי. הרעיון להתאחד עם הפועל חולון נכשל. מועצת חכמי הכספים חישבה חשבונות והודיעה: נוכל לגייס כסף ואולם לעונה אחת, לא יכולים להבטיח מה יהיה אחר כך. מועצת חכמי הכדורסל הודיעה: מבחינה מקצועית, לשחקנים תושבי השכונה לא יהיה מקום בקבוצה. אולי כמה דקות במשחק, לא יותר.

התושבים התגייסו לדון בסוגיה. כי מ.ס רמת אפעל היא בעצם אגודה שיתופית, שמפעילה את מרכז הספורט השכונתי, ובו הבריכה, ושאר פעילויות הגוף, וכמעט לכל תושב בשכונה יש מניית יסוד באגודה וזכות הצבעה. נשמעו הרבה דעות, הועלו ונפלו רעיונות, נערכו גם הצבעות, ובסופו של דבר הוחלט: נחזור לפרופורציות. נחזור להיות שכונה. את שלנו עשינו, ודי.

וכך, לא רק ש-מ.ס לא תתארח השנה אצל פארקר, וויצ'יץ' ובאסטון בהיכל הקודש, אלא שהיא גם לא תחזור לשחק בליגה הלאומית. בשביל מה? בשביל לעלות שוב למקום שממנו לא עולים? ליגה ארצית זה אנחנו, החליטו בשכונה, הגיע הזמן שנחזור להיות ארציים. ובאמת, מ.ס. אפעל כבר הספיקה לפתוח את העונה בליגה השלישית, הפסידה בחוץ למכבי רחובות 71:61, הובסה בבית 79:56 על ידי הפועל אילת, והסדר הושב על כנו.

ודני? מה עם דני? לפני שבוע נעמדנו מכונית ליד מכונית, באדום שברמזור היציאה מהשכונה, אחרי ביקור אימהות של יום שישי. נו מה איתך, שאלתי מחלון לחלון, מה חדש. "אני פרשתי", הוא אמר, "מספיק לי".