גרביים אחרי כביסה

11 הוא מספר הקסם באוקטובר. כל קבוצת בייסבול שמגיעה לחודש הזה, הכי סוער וסואן בשנת הספורט האמריקאית, יודעת שזה סכום הנצחונות שאותו היא צריכה להשיג כדי להירשם כזוכת הוורלד סירייס. וזה לא מעט, כמו שזה נשמע, בעיקר אצל קבוצות כמו השיקאגו וייט סוקס. מאז 1917 היא לא זכתה בוורלד סירייס. אם לא די בכך, מאותה עונה היא לא זכתה בסדרת פלייאוף ואם זה לא מספיק, הרי שכבר 12 שנה הגרביים הלבנים לא ניצחו משחק בפלייאוף.

בבייסבול, משחק בו הפסיכולוגיה משחקת תפקיד עצום, לא היה זה דבר פשוט להפוך את הקבוצה הזו למנצחת. באשמורת בוקר יום חמישי ניפצו הוייט סוקס רצף של 88 שנה ללא תואר. והם עשו את זה בצורה המשכנעת ביותר - עם 11 נצחונות ב-12 משחקים, לראשונה מאז החלו לשחק באופן רציף שלוש סדרות פלייאוף, ב-1995.

אבל במבט לאחור, וכולנו הרי חכמים יותר אחרי שהשיירה כבר עברה, הם פשוט היו הקבוצה הטובה ביותר בבייסבול. היתה להם התקפה סבירה (על הנייר הנקודה החלשה שלהם) שידעה לפרוץ קדימה כשצריך, היתה להם הגשה מחליפה שהתגלתה בפלייאוף כאמינה וסולידית כשהיו צריכים אותה, והחשוב מכל - ההגשה הפותחת שלהם. רבות כבר היללנו את הרוטציה המשובחת של שיקאגו בסדרה מול האיינג'לס, בה הגישו הפותחים 44 אינינגים ושליש מתוך 45 (מדהים), אבל חשוב לזכור שגם בסדרה מול יוסטון, בה אכלו הפיצ'רים הרבה חצץ, אף אחד מהם לא ירד מהשבעה אינינגים. מישהו אמר "אמינות?"

כמו בכל קבוצה מנצחת (או מפסידה) בבייסבול, יש שתי כתובות עיקריות. ג'רי ריינסדורף הוא שם המוכר לאוהדי הכדורסל בישראל, אבל הוא לא יכול היה להגיע להישג הזה בלי שני האנשים הכי חשובים במערכת: המאמן, אוזי גיין, והמנכ"ל, קן וויליאמס. גיין הוא אחד משני מאמנים לטיניים בליגה. וויליאמס הוא המנכ"ל השחור היחידי. ריינסדורף טוען כי "הוא מתייחס אליהם כמו אל בניו". לא קשה להבין מדוע, בעיקר אחרי שהביאו לו אליפות.

רוב האבות לא היו רוצים בן כמו גיין. הוא גס רוח, לא דופק חשבון, נוטה להסתכסך לא מעט עם שחקנים, אנשי תקשורת וקולגות ואוצר המלים שלו מסתכם בדרך כלל בחלקי גוף אינטימיים ומקצועות עתיקים. גיין, יליד ונצואלה, שיחק כשורטסטופ בוייט סוקס מ-1985 עד 1997 ובשנה שעברה החליט וויליאמס למנותו כמאמן הקבוצה. שיקאגו סיימה, אמנם, במאזן חיובי עם 83 נצחונות לעומת 79 הפסדים, אבל לא נראתה כמי שתשחזר בשנים הקרובות את הישגיה מתחילת המאה הקודמת.

מאמצע 2004 עד תחילת העונה הזו נכנסה סדרת טריידים ששינתה את ההיסטוריה של העיר. הכל החל במהלך שהביא את פרדי גארסיה מסיאטל ביולי שעבר. המארינרס מאסו בגארסיה, מגיש מוכשר ומצוין עם נטיות לדיכאון וירידה תלולה באופן כמעט תמידי ביכולת אחרי האולסטאר. חוזהו של גארסיה אמור היה לפוג, ולסיאטל, שבעבר מכרה אסים כמו אלכס רודריגז ורנדי ג'ונסון וקיבלה עבורם תמורה אדירה, היו סיבות להאמין שהטרייד שיחק לטובתה. אלא שהגרביים לא הסתפקו בלהשכיר את גארסיה לשלושה חודשים ומיהרו להחתימו לשלוש שנים.

על שירותיו של חוזה קונטרראס נאבקו קשות הבוסטון רד סוקס והניו יורק יאנקיז. כשהפסים זכו בו, הם הרגישו שעשו את עסקת חייהם. אלא שקונטרראס היה מרבה לחטוף בראש, בעיקר נגד הרד סוקס, ואת זה ג'ורג' סטיינברנר לא יכול היה לשאת. היאנקיז היו כל כך להוטים להיפטר ממנו, שנתנו אותו יחד עם כמות מזומנים נאה לשיקאגו עבור אסטבן לואייזה, פיצ'ר סביר ולא יותר מזה, שלא שרד אצלם וכיום מגיש עבור וושינגטון. השאר, כמו שנאמר, היסטוריה.

בתחילת העונה עשה וויליאמס טרייד מבריק נוסף. הוא שלח למילווקי את האאוטפילדר קרלוס לי, שחקן טוב מאוד בזכות עצמו, וקיבל עבורו את סקוט פודסדניק. משמעות הטרייד היתה מהירות, מהירות ועוד מהירות. עם פודסדניק וארון רוואנד על הבסיסים, הוייט סוקס קיבלו מימד חדש לגמרי של קבוצה אגרסיבית וחסרת מורא, שלא לדבר על משחק ההגנה המשובח שלה. יחד עם המחבט של פול קונרקו, שי-סוקס הפכה לכמעט מושלמת.

ולא שכחנו את הבאתו של איי ג'יי פיירזינסקי לעמדת התופס, את הפיכתו של דסטין הרמנסון, מגיש בינוני ורווי פציעות לאורך הקריירה, לקלוזר מהשורה הראשונה (קרדיט לגיין), את שנת הקריירה של ג'ון גארלנד, האמינות של מארק בהרלי, הווינריות של אורלנדו הרננדז והקאמבק המפואר של ג'רמיין דיי אלא שקצרה מעט היריעה. והם עוד ויתרו על מאגליו אורדונייז בתחילת העונה.

- שיקאגו עזרה גם היא לנפץ את מיתוס ה"אליפות לוקחים עם קלוזר תותח". בובי ג'נקס היה מצוין אבל גם הוא פישל. למעשה, בשנות ה-2000 רק היאנקיז עם מריאנו ריברה ב-2000 והאיינג'לס עם טרוי פרסיבל ב-2002 לקחו עם סוגר מהשורה הראשונה. אריזונה כמעט נדפקה בגלל ביונג היונג קים ב-2001, פלורידה לקחה בלי בולפן (תופעת טבע) ב-2003 ולבוסטון היה את קית' פולק, קלוזר קלאסי אבל בדיוק הבן אדם שציפית שיפשל ברגעים הקריטיים (והוא היה שם עבורה מעבר לכל ציפיה).

- יקשיבו ויפנימו אוהדי הקאבס: אין קללות בבייסבול. לא בילי העז, לא סטיב בארטמן והכדור הפסול ולא שום דבר אחר. אחרי שהרד סוקס זכו בשנה שעברה והוייט סוקס השנה, אין להם ברירה אלא להאמין שאליפות - לוקחים בתוך היהלום.

- הוייט סוקס היא הקבוצה הקטנה יותר בשיקאגו, בעלי אחד מנתחי השוק הקטנים ביותר בארה"ב. הזכייה שלהם תקבל הד היסטורי קטן יותר מזו של הרד סוקס בשנה שעברה, הגם שהצורה והדרך בה השיגו את האליפות הזו היו מהמשכנעות ביותר בהיסטוריה.

- מי שבוודאי שמח עם הזכייה אבל לא שלם איתה הוא פרנק תומאס. ה"ביג הרט" (בתרגום חופשי: "המפגע הגדול") הוא אחד השחקנים הגדולים בתולדות הוייט סוקס. אחרי 15 שנה בקבוצה ואין ספור פציעות נאלץ לפרוש השנה מבייסבול.

- האיש הכי בודד בעולם הוא בראד לידג'. לידג', הסוגר האדיר של יוסטון, הגיש היטב, בסה"כ, במשחק הרביעי בסדרה, אולם הירשה ריצה אחת בשני אינינגים - הריצה היחידה במשחק. זה עלה לו בהפסד שלישי בתוך פחות מעשרה ימים בפלייאוף הזה.

- ורק משהו קטן למתרגמים: אין, אין, אין כזה דבר "גרביים לבנות". גרב בעברית הוא זכר. נקודה.