הדינמיקה במלחה, בתום המשחק של הפועל ירושלים מול אליצור אשקלון, נראתה מוכרת: שוב הפסד לקבוצה המקומית באולם ה"ביתי" וה"חם", שמפחיד בעיקר את הקבוצה הביתית ומזרים אדרנלין בדמם של האורחים; שוב חבורת זרים יקרה (אוקיי, קצת יותר יקרה מאשר בעונות הקודמות), שנראית כבויה ומדוכאת מהחיים; שוב ארז אדלשטיין מדבר בסיום על כך ש"זה לא הכדורסל שלי" (גם בקדנציה הקודמת, שהסתיימה אחרי שמונה מחזורים, זה לא היה הכדורסל שלו); שוב אריאל בית הלחמי מנצח במלחה, כפי שעשה פעמים רבות עם גבעת שמואל.
לבית הלחמי, בניגוד לאדלשטיין, היו כל הסיבות בעולם להגיד שהקבוצה לא משחקת את הכדורסל שלו. בניגוד לאדלשטיין, שעזב את הנבחרת והקדיש זמן לירושלים, הוא בילה את מרבית הקיץ בסרביה, לצידו של צביקה שרף. בניגוד לאדלשטיין, שנהנה מתקציב של שבעה מיליון דולר ומטייקון תומך (לפחות זמנית), בית הלחמי שמע כל הקיץ על פירוק ממשמש ובא, על צרות כלכליות ועל עימותים בין ההנהלה לבין האוהדים. אדלשטיין התלבט לגבי תמאר סליי, זר של חצי מיליון דולר, בית הלחמי חתך את רוג'ר פרינגטון הפתטי ממש לפני העונה. אדלשטיין מייבש על הספסל את ארז מרקוביץ', רביב לימונד, גיא קנטור ואיציק אוחנון, בית הלחמי מעלה בחמישיה את ולאדי ירמישין; אדלשטיין מנסה לאלף את הוראס ג'נקינס, שהגיע מסגנית אלופת ה-NBA, בית הלחמי מורט שערות נוכח חוסר המשמעת של בריאן טולברט, שירד ליגה עם מכבי פתח תקוה. בשבוע האחרון דנו במקומוני הדרום בשאלה הבאה: האם רוני קוניגון צריך לקבל מקום ברוטציה על חשבון המקומי יפתח בן יוסף. באמת. זה המטען שעימו בית הלחמי יצא למלחמה.
וזה הצליח, כי הוא פגש כוכבים ושמות, אבל לא קבוצת כדורסל. אל תתרשמו מ-74 הנקודות שספגה ירושלים: היא שומרת רע מאוד, ונהנתה מכך שפגשה חבורה לא מוכשרת במיוחד (שאם לא תשלב במהירות את פרד וויליאמס ותבהיר למשה מזרחי את תפקידו החשוב בהיררכיה, עוד עלולה להיאבק בחלק התחתון של הליגה). בהתקפה, לעומת זאת, המצב גרוע עוד יותר. אדלשטיין אמר בסיום שיש שתי גישות שבהן ניתן לנקוט בטיפול בכוכבים: לזרום איתם או לאלף אותם. הוא בחר, לדבריו, בגישה הראשונה. אולי בגלל זה ירושלים באמת לא נראית כמו קבוצה של אדלשטיין.
בעבר, הקבוצות שלו רצו להתקפות מעבר מסודרות, נעו במהירות בהתקפה, חסמו ביעילות, הזיזו את הכדור. וירושלים? למשחק ההתקפה שלה אין כל כיוון, מגמה או היררכיה. לפעמים ג'נקינס נגד כל העולם, לעיתים הכדור הולך פנימה, אבל הכל מסורבל, איטי ונטול השראה. מייסון הולך לאיבוד, סליי לא קשור, טפירו עומד בצד ומסתכל. נכון לעכשיו, ירושלים לא נראית כסתם קבוצה בלתי מחוברת, כי אם כמי ששרויה במשבר עמוק, וממשיכה הכנה רעה ולא מספקת.
לאורך השבועות האחרונים עסקו הכל בשיטת הפיינל פור, שמאפשרת לקבוצה יריבה לנצח (לא לגנוב, בניגוד לטרמינולוגיה של פיני גרשון) את מכבי ת"א במשחק אחד. לעת עתה, מוטב שירושלים תשכח מהאלופה: בזמן שמכבי משחקת כשווה בין שווים ב-NBA, ירושלים מפסידה לעודד שעשוע. כדאי לקבוצה ממלחה לזכור את החוק השני שעבר הקיץ, משמעותי לא פחות, זה שמאפשר שיתוף של ארבעה זרים.
מצד אחד, הרבה יותר קשה לחבר ארבעה שחקנים שנחתו כאן אתמול, שבעבורם דין ארז אדלשטיין כדין בית הלחמי, כאלה שלא מתרשמים ממוניטין של מאמן ומעברו. זו, כך נראה, אחת הבעיות של ירושלים. מצד שני, כל קבוצה עם כמה טולברטים ופלדג'רים יכולה להתפוצץ בערב נתון ולקזז את פערי התקציב, כפי שקרה במלחה.
וזה בדיוק מה שירושלים צריכה לעשות: לקזז את התקציב העצום שלה, ולצאת לעבודת גיבוש, ליטוש וגם אילוף, הגישה שעליה אדלשטיין ויתר. ירושלים צריכה לשכוח את גיידמק ואת שבעה מיליון הדולרים. החל מהבוקר, היא מתחילה מאפס.
ירושלים מתחילה מאפס
24.10.2005 / 0:22