עכברי הכדורסל הישראלי הם כנראה חבורה של אופטימיסטים חסרי תקנה. כל כך מעט דרוש בשביל לגרום לנו להתייצב לג'אמפ הראשון עם שיר חדש בלב: קיץ מוצלח של הנבחרת, כמה צ'קים בחתימת ארקדי גיידמק, שיטת פיינל-פור משונה שמכווצת עונה שלמה לשני ערבים - וכבר אנחנו מטפחים בסתר תקוות שהעונה, לשם שינוי, תהיה כאן ליגה עם תחרות אמיתית.
גם השנה, כמו תמיד, הליגה תקום ותיפול על הפועל ירושלים. גם כשירושלים במיטבה אין כאן ממש תחרות, אבל יש לפחות מראית עין, אשלייה, ריח של מאבק על התואר. לעת עתה העניינים בירושלים נראים מבטיחים למדי, אבל ככה זה תמיד במלחה עד הג'אמפ הראשון. אל הנטל הרגיל של הציפיות, המקומונים והאוהדים מצטרפים הפעם גם הלחץ להוכיח שהסכומים ששולמו לזרים היקרים אי פעם לא נזרקו לשווא, והצורך לשכנע את החבר גיידמק שכדאי לו להישאר בעסק לטווח ארוך. בקיצור, ירושלים יוצאת לדרך עם הרבה שחקנים טובים, אבל גם עם לא מעט משקולות קשורות לרגליים.
התעלומה השנייה היא השיטה. הניסיון הילדותי לפלח למכבי את האליפות באמצעות צמצום ההכרעה לשני ערבים יכול איכשהו להפוך את סיום העונה למסעיר במיוחד, אבל קיימת גם הסכנה שהוא יעקר מתוכן חלק גדול מהמחזורים שיקדמו לפיינל-פור. אם אין הבדל בין מקום ראשון לרביעי, אזי כל המשחקים של מכבי תל אביב מעכשיו ועד מאי (ופיני גרשון כבר התריס שככה בדיוק הוא יתייחס אליהם) הם בגדר אימון בלבד. וישנו כמובן גם העניין הפעוט, שגם אם מכבי תודח מהאליפות היא תמשיך להיות הנציגה של ישראל ביורוליג בתוקף החוזה השערורייתי שלה עם הליגה. אז על מה כל המהומה?
אז זהו, שהמהומה כבר מזמן לא נגזרת מהמירוץ לאירופה ומהמאבק על הכסף הגדול. שנים של הליכה במדבר לימדו אותנו להסתפק במועט, להתגעגע אל הספורט במובנו הבסיסי ביותר. תנו לנו, עכשיו ובעוד חצי שנה, להגיע למגרש עם פרפרים של חוסר ודאות בבטן, לקום בבוקר משחק הגמר ולא לדעת מה תהיה התוצאה בערב - ועשיתם אותנו מאושרים. ואיכשהו, בערב שבו העונה הזו נפתחת, הסיכוי שהפעם זה יקרה אמנם לא נראה גדול, אבל מעט מבטיח יותר מאשר ברוב העונות מאז 1969.
תחייכו. אפילו בכאילו (דורון קרמר)
נהוג לפתוח טור מהסוג הזה באיזה הספד מהוקצע על הכדורסל הישראלי. על איך זה שהוא כבר מת אבל אף אחד לא הודיע לו, בתוספת תיאור על תהליך התרוקנות היציעים והלבבות. ואז להוסיף בפיוטיות של נוסע מהורהר היושב בקרון המרכזי של רכבת הזרים המתחלפים של הקבוצות המשתנות, המתקראות גבעת אליצור בני נהריה, אנקדוטה על חוסר תחרותיות.
למשל כמו זו המספרת שהליגה הישראלית בכדורסל היא היחידה בעולם שאתר הימורים באינטרנט, החביב על מהמרים ישראלים רבים, מאפשר להמר על סגנית האלופה (רמת השרון מקבלת יחס של 1:81) ולא על האלופה. ולסיים בתיאור מפורט על איך הזדקנו להם כבר הכלבים שנובחים כשהשיירה של מכבי עוברת בדרך לעוד אליפות/ גביע אירופה/ פיינל פור גלקטי.
אז עזבו, לא נטריח אתכם. מי שמתעניין, יתעניין. מי שרוצה לראות מפגשים בין הקבוצה המאוחדת של הפועל חיפה/רמה"ש למכבי ר"ג, זו זכותו לסבול. מי שמסתפק בתקצירים של חדשות הספורט יחכה להם, ומי שנרדם, יקבל את התוצאות עם העיתון בבוקר. ומי שלא נכלל בין שלוש האפשרויות הללו, ממילא לא יגיע למוסף הזה.
אז מה יהיה? בעיקר נחכה לחודש יוני, למשחק ההוא, גמר הפלייאוף, כדי לראות את מכבי גוזרת שוב רשתות. ירושלים? בשנים האחרונות היא פיתחה לדרגת אומנות את אפקט פבלוב. ציפיות בפגרה שעושות חור באוזון וגורמות לאוהדיה להזיל ריר, ונפילה לקרקע בפברואר-מארס כמו תרנגול עם שפעת בכנפיים. גם עבור אדלשטיין זו עונת make or break. לרביב לימונד לעומת זאת, היה עדיף לחזור עם האוטובוס שהחזיר את מכבי נתניה, קבוצת נעוריו, ממלחה לאחר משחק הגביע, כי רק שם הוא יקבל דקות העונה, לא אצל הסגל עמוס השמות של אדלשטיין.
מעבר לזה, יעקב ג'ינו בבני השרון יצטרך להוכיח אם הקדנציה הקודמת שלו היתה הופעה חד פעמית או שהוא שוב יהיה הפתעת העונה; אשקלון ונהריה החליפו ביניהן סגלים וינסו להיות, מלבד מקום נהדר למשחקי הנבחרת ומשחקי ראווה, ינסו להיות...מה בעצם? ננו גינזבורג ינסה לשרוד בגבעת שמואל, שתנסה לשרוד בעצמה; לרמת השרון של מיקי פתחו בנתב"ג טרמינל נפרד כדי להכיל את כל הזרים שעברו/עוברים/יעברו שם, עד שמיקי יחליט להפיל את התיק על רוני בוסני או להכניס את הבן השני שלו, ניב, לחמישייה; במכבי ר"ג יש פוטנציאל לתגלית העונה, בחור בשם דני פרנקו, והוא עומד שם על הקווים; ראשון לציון עדיין תישאר עיר שינה מדרום לתל אביב; בהפועל ת"א ינסו להתגבר על טיוהר.
דומה שהמסקנה הנחרצת ביותר מהופעתה של נבחרת ישראל באליפות אירופה היא שצביקה שרף חייב לחזור למעגל המאמנים בליגה, אתמול. את מה שיש לו בקצה הציפורן, אין לעודד קטש גם אם האחרון יקרא לעצמו מנג'ר עליון שנותן פקודות ליוסיפון ובא רק לטעום. מאמנים רבים יורקים דם, עובדים עם קט-סל על מגרשי בלטות, נודדים לסיביר על מנת לקבל צ'אנס אמיתי לאמן קבוצה מקצוענית ומתעקשים להגיע לכל השתלמות נידחת כדי ללמוד עוד קצת על המקצוע כפוי הטובה, אך גם המספק מאין כמוהו שבחרו. אבל הנסיך של הכדורסל הישראלי לא אוהב ללכלך ידיים. קטש עדיין לא הפנים שהג'וב של המצאת משחק הכדורסל כבר תפוס משנת 1891 על ידי בחור בשם ג'יימס נייסמית'. כל השאר, ממש כמו קומיקאים שגונבים בדיחות אחד מהשני, נותנים את הפרשנות שלהם למשחק. עכשיו צריך לראות אם בתור מנג'ר הוא גם ייקח אחריות להפסדים של הגליל, או שאת הג'וב הזה הוא משאיר לאורן עמיאל.
אז הנה, רגע לפני שהעונה נפתחת, והמציאות עדיין לא התעמתה עם הציפיות של אף אחד, כשמהלכי ההתקפה עדיין לא נשברו וההגנה עדיין לא תפסה יום חלש (אל תאמינו לקלישאות, יש דבר כזה יום חלש בהגנה), כשטור ההפסדים עדיין מיותם, והסטטיסטיקה והטבלה עדיין לא משקרות, כשהקרח עדיין שוכב במקפיא ולא על מפרקים כואבים, כשהשינה עדיין שלווה ולא טרופה כמו בלילה שלאחר הפסד, מותר להיות כאילו חגיגיים ולקוות לטוב. מה רע?