"והדרך הוסיפה לרוץ לבד" (נתן אלתרמן)
לרוב אני צריך שבוע כדי להכין כתבה ספונטנית. אבל הפעם ביקשו ממני "שב תכתוב. נפתחת עונה, ספר מה זה עושה לך. שתף אותנו במה שעובר לך בראש. שב תכתוב". אז התיישבתי. לעגנון היה נוח בעמידה. אני יושב. ככה נוח לי (איפה שהיה נוח היה מבול, אבל זה כבר לכתבה אחרת).
מה עובר לי בראש? אם המחשבות היו עושות רעש, היה לי לא נעים מהשכנים. התרגשות, תסריטי משחקים כאלו ואחרים, סלים הזויים, אני קולע, אני מחטיא, אפי בירנבוים המדהים פה, עמי נאווי האנרגטי שם, רצים על המגרש וכל התרגילים מתערבבים איתם ביחד, פציעות, אוהדים, שופטים שחורצים גורלות, ובעיקר חלומות. כדי להגשים חלום צריך לחלום קודם, הלא כן? אז מותר גם לי, חופשי. אבל זאת פריווילגיה של זמן קצוב וקצר, ומתעוררים מהר מהר למציאות של החיים האמיתיים.
אז הליגה יוצאת לדרך, עונה הסתיימה, פגרה, ועוד עונה מתחילה. אצלי זה כבר הפך למעין שעון ביולוגי, בלי בטריות, שמתלווה אליו המון רעב לחדוות המשחק. החלוקה אצלי אינה לארבע עונות השנה, כמו אצל כל האנשים השקטים, הנחמדים והמהוגנים. אצלי החלוקה, מזה עשר שנים, היא עונה/פגרה עונה/פגרה. אין לי בתפריט חילופי עונות, ויסלח לי ריבון עולם על היופי הזה שנתן לנו ואין אני עושה בו שימוש.
צביקה והאטמוספירה שהביא עימו לנבחרת הפיחו רוח חדשה ורעננה באוויר, שמזינה הפעם באנרגיה חיובית את פתיחת הליגה. יש איזה קסם ברגע הזה של התחלה חדשה. קסם שנמוג אמנם מיד עם שריקת הפתיחה, אבל נטמע ונאגר עם השנים עמוק בנשמתך, ויוצר אפקט מצטבר שבא למימוש ברגעים אחרים, קסומים פחות. לדאבוני יש גם מאלה, ולא מעט. אצלי זה בעיקר זמן פציעות. ארבע פציעות לא קלות השביתו אותי כליל במהלך העונה שעברה, וזאת מבלי לספור את הפציעות בעונות שקדמו לה.
ביום שלמילה 'תחרות' תהיה משמעות
אז הנה גם היום מתחילה עוד עונה עלינו לטובה. טובה? יש ריבוי זרים, לישראלים נותר להילחם על חלקה מזערית, כמעט "מאחורי הגדר", וחלקם, הטובים שבהם, "נקעה רגלם" - הרימו רגליים לתפוצות. אבל עדיין, כמו כד השמן, הקבוצות ממלאות את השורות מחדש, משם ומכאן, ומאבקי הכוח בפגרה כאילו לא היו מעולם. האות ניתן, וההעברות, האמוציות, החובות, האגואים, תהליך ההחתמות - הכל נשכח. האקשן, המתח והדרמה משתלטים מיד עם כניסת השחקנים לאולם.
למזלנו, הבעיה הכספית ושאר הבעיות מסביב לא חוסמות את האדרנלין שפורץ בתוכנו. אין מה לעשות, אנחנו לא חיים בתוך בועה. גם לנו, כמו בשאר השטחים במשק, יש אותן בעיות, ללא הבדלי דת, גובה, צבע, גזע ומין (אמנם רובנו "מורמים מעם", אבל זה רק בגלל שרובו יותר נמוך). הקבוצות מתקשות לשלם, לרשויות המקומיות יש מן הסתם סדר עדיפויות אחר, למשרד החינוך והספורט גם, הספונסרים לא רואים בנו אייטם אטרקטיבי להשקעה, וחברי ההנהלות מורטים את השיער, מה שנותר מהעונה הקודמת, בתקווה לסיים את העונה באופן מאוזן, תרתי משמע.
אמנם החוק מחייב שלכל קבוצה בליגת העל יהיה תקציב של מיליון דולר ומזגנים, אבל זה מצחיק אפילו את מי שנולדו, מסכנים, רחמנא ליצלן, ללא חוש הומור. לכמה קבוצות יש סכום כזה עם יציבות לטווח רחוק? נו טוב, מכבי זו ליגה אחרת, ללא תחרות, אבל עם ניהול ושיווק מדהים. שאפו, סטייל אירופה. בעצם, למה שמכבי לא תעזוב את הליגה, תשחק רק באירופה, ותשאיר אותנו 'העמך' עם ליגה תחרותית, עם תקרת שכר ורצפת שכר, עם קבוצות באיכות סבירה, ועם מוטיבציה ריאלית לקחת אליפות?
כן, כן, אני יודע שעשירים זה אנשים עניים עם כסף, אני לא פוליטיקאי ולא אהיה פוליטיקאי, אבל כשחקן אני חושב שזה יעשה רק טוב לכדורסל. זה יחזיר את העניין בליגה, ומן הסתם גם את האוהדים. התחרות על צלחת האליפות תחדש גם את מכירת זכויות השידור ותחזיר את הספונסרים לקבוצות. ולמלה 'ת ח ר ו ת' תהיה משמעות. היום התחרות מלאכותית, באופן טבעי... מי רוצה בכלל להתחיל לקרוא ספר מתח כשהוא יודע מראש כיצד הוא מסתיים? ועוד לחכות לתמלוגים?