לוס אנג'לס לייקרס היא לא עוד קבוצה ב-NBA, אם מביטים על ההיסטוריה: על האליפויות הראשונות במיניאפוליס, על האליפות הגדולה ב-1972, על שנות ה-80 הזוהרות, על משולש הכוכבים ומשולש האליפויות בתחילת שנות ה-2000. אלא שבעונה שעברה הקסם פג. לאחר שהאחות הקטנה בעיר (הקליפרס) סיימה את העונה עם מאזן טוב יותר מאחותה הבכירה, הבעלים ג'רי באס הזדעזע מספיק כדי למחול על כבודו, לשלוף את פנקס הצ'קים ולשכנע את פיל ג'קסון לחזור, למרות שקובי עוד לא הלך ועל אף שהזן מאסטר כתב ספר מאוד לא מחמיא על בריאנט ועל הלייקרס. עכשיו הלייקרס חוזרים להיות קבוצה מעניינת. לא בטוח שגם קבוצה טובה.
עוד בוואלה!
טיפול קוסמטי
מה עשו בשנה שעברה:
בחלק הראשון של העונה הלייקרס עוד שיחקו סביר. פה ושם ניצחון נאה, אפילו הופעה מכובדת מול קיר הבטון של מיאמי. בחלק השני של העונה עזב רודי טומיאנוביץ', הקבוצה הייתה כבויה לחלוטין וההתרסקות הסתיימה במאזן 48:34, ובנפילה אל מחוץ לפלייאוף, לראשונה מאז 1994.
באו:
פיל ג'קסון וכן קוואמי בראון, אהרון מקי, שמוס פארקר, קורי בלאונט, לארון פרופיט, אנדרו ביינום, רוני טוריאף וון ואפר.
עזבו:
צ'אקי אטקינס, קארון באטלר, בראיין גראנט, טייר בראון, ולאדה דיבאץ'.
חמישייה:
מקי, קובי, אודום, קוואמי, מיהם.
ספסל:
סמוש פארקר, קורי בלאונט, לוק וולטון, בראיין קוק, דווין ג'ורג', ג'ומיין ג'ונס, סטניסלאב מדבדנקו, סאשה וויצ'יץ' ואנדרו ביינום.
מאמן:
פיל ג'קסון, בן 60. 9 אליפויות כמאמן.
מה נסגר איתם?
אחרי שבסוף עונת 2003/04 המועדון נכשל בניסיון לזכות באליפות, והצמד הענק של שאקובי התפרק, הפירוק נעשה סופי עם פיצוץ מערכת היחסים העכורה בין המאמן ג'קסון והסטאר הנותר בראיינט. הספר העסיסי שפירסם ג'קסון, ובו פרטים מביכים על הסטאר, סתם את הגולל, כך נראה, על פרק מפואר וסוער בדברי ימי הלייקרס.
אבל המציאות חזקה מכל סיפור הוליוודי. ג'קסון יוצא עם הבת של ג'רי באס, הבעלים של הלייקרס, בריאנט הבין שהוא לא יכול לנצח לבד והרבה דולרים שכנעו את המאמן לחזור לקדנציה נוספת. כעת, שתי צלעות מתוך השלוש של עונת 2003/04 שוב משתפות פעולה.
לא חסרים העונה אתגרים בלוס אנג'לס. קוואמי בראון הוא הפרוייקט הגדול ביותר של ג'קסון, אבל לא פחות מזה של בריאנט ושל אודום. אם תרצו, גם אודום הוא סוג של פרוייקט של בריאנט, ואסור לשכוח את ביינום, בחירת הדראפט הגבוהה ביותר של הלייקרס מזה שנים - פרויקט של קארים עבדול ג'אבר, העובד איתו אישית. בקיצור, הלייקרס העונה הם פרוייקט אחד גדול, וכשמדברים ב-NBA על פרויקט, פירוש הדבר שאיש לא מצפה להצלחה מיידית.
בראון הובא ללוס אנג'לס על חשבון צ'אקי אטקינס, שפתח את הפה נגד המנכ"ל של הקבוצה (קובי) ובעיקר על חשבון קארון באטלר. בלייקרס היו מוכנים לשלם את המחיר בשביל לנסות לסגור חור ענק בעמדה עם הכי הרבה בשר בכדורסל. אין להם סנטר סביר, ולמעשה גם לא פאוור פורוורד ראוי לשמו. גם כאשר בריאן גראנט היה ברוסטר, זו לא הייתה הישועה שג'ק ניקולסון וחבריו ביציע ביקשו. עם הפרישה של דיבאץ' היה ברור שבלי שחקן גבוה אפשר להתחיל להתכונן לעוד עונה של 30 נקודות בממוצע של קובי, אבל בלי שום תקווה לפלייאוף.
זה לא שקוואמי סוגר את כל החורים. הביטחון שלו בקרשים, מוסר העבודה שלו מוטל בספק וייתכן מאוד שהוא יתרסק. מצד שני, אם בעונה הקרובה הוא יוכל לשתף פעולה באופן סביר עם קובי, עם אודום ובעיקר עם ג'קסון, זו יכולה להיות תחילתה של תשתית סבירה לקראת השלמת הבנייה בעונה הבאה.
עם כל הכבוד לבראון ולאודום, שיתופקד על תקן הסקוטי פיפן של בריאנט, סימן השאלה הוא הכוכב הגדול, קובי. בשום שלב בקריירה שלו בריאנט לא הוכיח שהוא מוכן לוותר על הבכורה. למען האמת, לאור מיעוט הכלים בסגל, הוא גם יהיה חייב לצבור כמות נאה של נקודות כדי שהלייקרס יהיו בתמונה בכל ערב. גם אם ג'קסון יסכים להתגמש ולתת לקובי לנסות לנצח מפעם לפעם את כל העולם, לא ברור כיצד השניים יתגברו על הסלידה האישית ביניהם. ג'קסון כתב ואמר על בריאנט דברים קשים; בריאנט אמר דברים קשים לא פחות על מאמנו, וגם קרא, מן הסתם, את הספר. כרגע הם אומרים את כל הדברים הנכונים. השאלה היא אם הם יצליחו לסכור את פיהם ולשמור על ארשת דיפלומטית גם כשהלחץ יגבר, וההפסדים ייערמו.
בטח רציתם לדעת ש:
היכולת של קובי להתפוצץ על המגרש בירידה. בעונת 2002/03 קובי קלע 3 פעמים 50 נקודות או יותר ו- 19 פעמים 40 או יותר, מתוכן 9 ברציפות. בעונת 2003/04 קובי כבר לא עבר את רף 50 הנקודות ועבר את רף ה-40 רק שלוש פעמים. גם בעונה האחרונה הוא שוב לא צלח את רף ה-50, למרות הסגל העלוב שמסביבו.
מטרות ותסריטים
מטרה:
קובי וג'קסון - אלו לא שמות שנועדו להתמודד עם הקליפרס על הבכורה בין הקבוצות הננסיות של הליגה. רק פלייאוף יספק את המערכת העדינה של הלייקרס, וכל סידור אחר יערער את השלווה, המעורערת גם כך.
תסריט אופטימי:
בריאנט מתפוצץ ארבע פעמים עם משחקים של 50+, ובשאר הערבים מחלק כל כך הרבה אסיסטים, שהביטחון העצמי של קוואמי הופך אותו לשחקן המשתפר של השנה, ואת לוק וולטון לאהוב ליבו הרשמי של פיל ג'קסון. ג'ק ניקולסון זוכה באוסקר היסטורי על סרט הקאמבק שלו, "זן ואמנות אחזקת הקורבט" והלייקרס נישאים על אדי הסויה, הנשפכת כמים בסטייפלס, כל הדרך אל הסיבוב השני במערב.
תסריט פסימי: קובי בראיינט מתפוצץ 4 פעמים עם משחקים של 40+, ובשאר הערבים הוא עסוק בלצעוק על קוואמי ולזרוק קטנות לכיוון של ג'קסון, שמצידו נפרד מהבת של ג'רי באס ופורש להרים כדי ללמוד תורת שלווה סינית חדשה, המותאמת לאנשים אחרי התמוטטות עצבים.
גזר דין: קוואמי עושה ג'סטה ובא לעבוד מדי פעם, אודום וקובי מצליחים לשמור על יחסי עבודה קורקטיים ואפילו מחליקים צ'אפחות פה ושם. הלייקרס מנצחים לפעמים, מפסידים לפעמים, ופה ושם אפילו סופגים תבוסה צורמת. בשורה התחתונה, ג'קסון יוכיח שהוא לא רק מאמן של שחקנים גדולים, ויוביל את הלייקרס להתגנבות יחידים כל הדרך אל המקום השמיני במערב, אולי אפילו שביעי. זה אולי לא יספיק לסיבוב שני, אבל זה מספיק בשביל להחזיר את האופטימיות להוליווד.