יש להם כסף והוא ינצח

בסיום עונת 2005/6 ארז אדלשטיין וארקי גיידמק יהיו הדבר הטוב ביותר שקרה לליגת העל בכדורסל, או הבדיחה הגדולה שלה. בירושלים אין באמצע, במיוחד העונה. גם אדלשטיין מבין זאת היטב. בניגוד לקדנציה הקודמת שלו בירושלים, אותה שני הצדדים מנסים לשכוח, הציפיות הפעם מהמאמן החדש במלחה הוכפלו ואפילו שולשו. אמנם זו רק השנה הראשונה שבה התחפשו בירושלים לקבוצה אירופית מן המניין, אבל כמו שאמרנו, בירושלים אין סבלנות. אחרי שכבר הניפו את גביע יול"ב בלי יותר מדי תקציב, תוך בניית קבוצה בפרק זמן קצר, בירושלים לא מתביישים לרצות את הדבר האמיתי.

הפועל ירושלים קיבלה השנה את כל המתנות האפשריות כדי לעשות את מה שלא עשתה שום קבוצה ישראלית חוץ ממכבי ת"א מאז 1993 – אליפות. מהספונסר ארקדי גיידמק היא קיבלה תקציב ענק וחופש בבחירת השחקנים. משמעון מזרחי ואיגוד הכדורסל קיבלו הירושלמים את האפשרות לגנוב את האליפות במשחק גמר אחד של הפיינל פור המקומי, במידה שיתפסו את מכבי ת"א ביום חלש. תוסיפו לזה את האוהדים האדומים, שיעשו מעל ומעבר בכל מצב ותקבלו מתכון מנצח.

מצד שני, הכל יכול להשתבש. אדלשטיין כבר כרע תחת הנטל בקדנציה הקודמת שלו בירושלים, והתפטר אחרי שמונה מחזורים. בקבוצה יש אמנם ארבעה אמריקאים מוכשרים ויקרים, אבל גם הרבה אגו, ספסל עמוק ופוטנציאל לחיכוכים וויכוחים על דקות משחק וזריקות. אם אדלשטיין יצליח לייצב את הסירה, במקום לטלטל אותה, ייתכן שירושלים תכניס לליגת העל מושג שהיה זר לה בעונות האחרונות: תחרותיות.

הקבוצה של ארז אדלשטיין חדשה כמעט לגמרי. שבוע לפני פתיחת העונה, לפחות על-פי משחקי הגביע מול אליצור-מכבי נתניה, נראה כי הקבוצה לא מוכנה לליגה. עם זאת, משחק באולם ישורון המוזר בנתניה, מול קבוצה שרק עלתה מהארצית, לא יכול להוות קנה מידה ליכולת של ירושלים.

מחנה האימונים בצרפת ובבלגיה היה בינוני. הקבוצה לא קיימה משחקי אימון רבים, כמו מכבי ת"א למשל, וחיכתה לרגע האחרון כדי להחתים את תמאר סליי, שעשוי להיחתך בתוך שבועיים. לארז אדלשטיין יש את הסיבות שלו להכנה המאוחרת. "אני לוקח את האחריות על ההכנה הזאת, שלא היתה כל כך טובה", הודה המאמן. "לא רציתי לשחוק את טפירו וקוז'יקרו אחרי הנבחרת, לא רציתי להיות בחו"ל בזמן החגים ורציתי ליצור חיבור איטי וטוב בין השחקנים הזרים".

על המגרש, ירושלים תקום ותיפול על הגארדים שלה. מי שבלט יותר במשחקי ההכנה היה הוראס ג'נקינס (1.86 מ'), שבעונה שעברה ישב על קצה הספסל של דטרויט פיסטונס. לפני כן, ג'נקינס שיחק ברומא האיטלקית יחד עם אנתוני פארקר, שהמליץ לו בחום להגיע לארץ הקודש. מדובר בשחקן בן 31, שצבר נסיון רב באירופה ובארה"ב ונראה מתאים כמו כפפה לליגת העל וליול"ב קאפ. הוא חודר, קולע מבחוץ ויהיה המנוע של הקבוצה.

הגארד השני, רוג'ר מייסון (1.96), מהווה תעלומה גדולה יותר. מייסון בן ה-24 מתקשה עדיין להבין למה נחתך מה-NBA אחרי שנתיים בבולס ובטורונטו, ונראה כי הוא עדיין לא סגור על צורת המשחק באירופה. קבוצתו בעונה שעברה, אולימפיאקוס, לא מיהרה להחתים אותו לעונה נוספת והירושלמים קפצו על המציאה ועוד שידרגו את שכרו בצורה משמעותית. אדלשטיין טוען כי הוא עוקב אחרי השחקן כבר שנתיים, כך שאולי הוא יודע משהו שביוון לא. בינתיים, במשחקי ההכנה, הוא לא הפגין יציבות.

שני זרים נוספים הוחתמו לעמדות הסמול פורוורד והפאואר פורוורד-סנטר. הפורוורד החדש הוא סליי (2.04 מ'), שהצטרף לאימונים רק לאחרונה, עקב פציעה. מלחה היא התחנה האירופית הראשונה של סליי, אחרי שנתיים בניו ג'רזי ועונה בשארלוט. בתחילת העונה הוא ספק נחתך-ספק ברח לג'ירונה הספרדית, והשאלה הגדולה היא אם יצליח למלא תפקיד מוביל בירושלים, אחרי שלוש עונות על הספסל. שאלה אחרת היא אם סליי מסוגל לשחק בעמדה מספר 4. במשחקי הליגה, הרכב של קוז'יקרו ומרקוביץ' עם מריו אוסטין עשוי להיות כבד ואיטי מדי.

משלים את הרביעיה הפורוורד-סנטר מריו אוסטין (2.06 מ'), במה שנראה כמו ההחתמה חכמה וההימור הבטוח ביותר שלל העונה הקרובה. אוסטין הוא היחיד מבין הרביעיה שלא שיחק ב-NBA ולמרות שנבחר בדראפט, הגיע היישר לאירופה. אחרי מסע תלאות ברוסיה (היה סוג של שבוי בצסק"א, שלקחה לו את הדרכון) הוא בילה שנה לא רעה בכלל בביילה האיטלקית, עם ממוצעים נאים (16.7 נקודות ו-6.2 ריבאונדים), שהרשימו מאוד את ארז אדלשטיין. מדובר באחד משחקני הפנים האמריקאים המוכשרים באירופה, ובמץ' אפ לא רע בכלל למייסיאו באסטון.

השלד הישראלי של הפועל ירושלים מרשים על הנייר ועם זאת, גם הוא מעורר סימני שאלה. עידו קוזי'קרו, שמיעט לשחק בעונה שעברה בגלל פציעה, רשם קיץ לא רע עם הנבחרת. מצד שני, לא בטוח שהוא התשובה לגבוהים של היול"ב קאפ ושל מכבי ת"א. ארז מרקוביץ' הובא מהצפון כדי להשלים את קוז'יקרו ולהתמודד מול שחקנים גבוהים, מול קבוצות איטיות יותר. אחרי שהתעמת בהצלחה עם לזארוס פפאדופולוס במשחק בין ישראל ליוון, מרקוביץ' יפגוש אותו גם במשחק מול דינמו מוסקבה.


אבל החיזוק הישראלי המשמעותי ביותר הוא מאיר טפירו, שהגיע אחרי עונה לא רעה בנאנסי הצרפתית, אחרי שנתיים מחוץ למלחה. טפירו ייאלץ להסתגל, לראשונה מאז עונת הבכורה בקדנציה הראשונה בבירה, לתפקיד משני בהיררכיה ולעובדה שהוא עולה מהספסל. מתן נאור ירצה לשכוח את העונה האחרונה, שהיתה הראשונה שלו בקבוצה. עם זאת, החיבור המחודש עם ארז אדלשטיין, שמעריך מאוד את ההגנה של נאור, היא סיבה לאופטימיות. נאור פרח בהפועל ת"א ובמכבי רמת גן תחת הג'ינג'י, שכינה אותו "העוזר שלי על המגרש".

העובדה שטפירו ורביב לימונד הצעיר מצטרפים לגארדים הזרים מייסון וג'נקינס, מעניקה לאדלשטיין אפשרויות לרוב בקו האחורי, מה שיותיר פירורים בלבד לגיא קנטור הותיק, שבעונה שעברה היה רכז שני. שחקן נוסף שלא יקבל יותר מדי דקות הוא איציק אוחנון (2.07), שחזר לארץ אחרי שלוש עונות במכללת סנט לואיס הבינונית. את הספסל ישלימו איילון זגורי, שחקן הנבחרת הצעירה, שהגיע מגבעת שמואל ואופיר לוי, בעונה שעברה כוכב קבוצת הנוער של ירושלים.

הגיעו: הוראס ג'נקינס (31, 1.85, דטרויט פיסטונס), רוג'ר מייסון (25, 1.96, אולימפיאקוס), מריו אוסטין (23, 2.06, ביילה), תמאר סליי (25, 2.03, שרלוט בובקאטס – נחתך מג'ירונה הספרדית), מאיר טפירו (30, 1.94, נאנסי), ארז מרקוביץ' (27, 2.07, עירוני נהריה), איציק אוחנון (25, 2.06, מכללת סנט לואיס), איילון זגורי (21, 2.01, מכבי פ"ת), אופיר לוי (18, 1.90, קבוצת הנוער).

עזבו: ריקי פולדינג, ג'ייסון וולס, דורון שפר, אלעד אליהו, יוני ניר, ליאון טרימינגהאם.

נשארו: עידו קוזיקרו (27, 2.02), מתן נאור (25, 1.95), רביב לימונד (21, 1.89), גיא קנטור (31, 1.85).

כפי שכבר צוין, הפועל ירושלים הניפה את גביע יול"ב לפני שנתיים. זה היה נהדר, כמעט מושלם, אבל לא מרגש כמו תואר מקומי. אין ספק שהגרעין הקשה במלחה היה מעדיף להניף את גביע המדינה בהיכל נוקיה. בינתיים, גם לא מפחדים לדבר שם על הדבר הגדול ביותר – אליפות. משחק אחד בלבד - זו המשוכה שתעמוד בפני הפועל ירושלים, אם זו לא תפשל ותגיע למעמד הזה. כל תוצאה אחרת בליגה, תהווה כמובן כשלון מוחלט לקבוצה שתקציבה עומד על 7 מיליון דולרים. לאור הציפיות והלחץ שיפעיל הבוס ארקדי גיידמק, תהיה עונה מעניינת במלחה, לטוב או לרע.