הפרת חוזה

עודד קטש ודורון שפר הם אנשים שונים והיו שחקנים שונים עוד יותר, אבל יד נעלמה קשרה ביניהם וחיברה את מסלולי הקריירה שלהם. שפר אמור היה להגיע ל-NBA, אבל לבסוף הצטרף לקטש והשלים קו אחורי מלהיב במכבי תל אביב, גם אם כזה שלא הוביל את הקבוצה להישגים יוצאי דופן. מאוחר יותר, קטש ושפר הפנו גב למכבי, איש איש בדרכו, איש איש וסיבותיו, בהפרש של שנה זה מהזה. אחד עבר לפנאתינייקוס, אחד פרש מכדורסל. בדיוק כששפר אמר שלום, גם קטש נאלץ להיפרד מהענף עקב פציעה. ושנה וחצי אחרי ששפר שב לכדורסל, גם קטש חזר, הפעם כמאמן.

בשבועות האחרונים שוב עשו השניים צעד דומה: אחד עזב את הכדורסל בטריקת דלת, השני לקח צעד אחורה, בלי לספק הסבר הולם. לכאורה, שפר וקטש חייבים הסברים רק למעסיקים שלהם. הפועל תל אביב החליטה לא לתבוע את שפר על הנזק שנגרם לה; גליל עליון קיבלה את ההחלטה של קטש לפרוש מתפקיד המאמן ולהפוך למנהל מקצועי. ועדיין, שני המהלכים צורמים. שפר טען שהשנים הארוכות בכדורסל היו בזבוז זמן, גישה שהוא שידר גם בחלק משנותיו על המגרש, במכבי תל אביב ובהפועל ירושלים. קטש סיים שנה קשה, שבה גליל עמדה מאחוריו ונאבקה כדי לאפשר לו לעמוד על הקווים. גם אם קטש ושפר לא מחויבים חוזית לאוהדי הכדורסל, הם חייבים להם הסבר מסוים.

מה יגיד לשפר לאלפים שהריעו לו בגליל עליון, ביד אליהו ובמלחה? האיש שהגשים חלום של רבים טוען כי כלל לא היה מעוניין במתת האל הזאת – כשרון ספורטיבי. והאם העונה של קטש בגליל היתה מצג שווא? האם הכדורסל, שמהווה עבור העוסקים בו ואוהדיו מושא לתשוקה ויצרים, הוא עבורו תחביב לא מחייב? האם מנהל מקצועי יכול לנהל את קבוצתו בשלט רחוק, מתל אביב, תוך שהוא מצפין פעם או פעמיים בשבוע? איך אמורים לחוש אוהדי גליל עליון, שרואים את סגל קבוצתם מצטמק והולך, ונותר עם שני זרים אלמוניים וחבורת ישראלים צעירים, שבוע וחצי לפני פתיחת העונה?

אבל קטש ושפר הסתפקו באמירות סתומות ולא מפורטות, אולי משום שבנורמות שהשתרשו בספורט הישראלי, יש רק מחויבות אחת: לבוס ולחוזה החתום. המחויבות האמורפית לאוהדים, לאנשים שהם הסיבה לקיומו של הספורט, אינה קיימת. הם נוכחים באולם, אך נפקדים מהתודעה. שפר וקטש לא חייבים התנצלות – הם פעלו לפי צו מצפונם והלכו בעקבות לבם, כפי שעשו לאורך כל הקריירה. אבל דווקא הדרך הייחודית בה הם שיחקו והתנהלו לאורך כל הקריירה, יצרה קשר רגשי בינם לבין האנשים שאותם הם לא פגשו מעולם, האנשים ביציע. היתה להם הזדמנות להוכיח שהקשר אינו חד סטרי, והם פספסו אותה.