בלאט בהיעדרו

הדי ההצלחה הקיצית והמרעננת של נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה טרם שככו. בחורינו המצוינים הפגינו חודש של נחישות, לחימה ולב, שהכניסו את כולנו לאופוריה, כשמעל כולם יקיר הקהל החדש – המאמן צביקה שרף. אבל אם נעצור לרגע ונביט לאחור, נגלה אדם אחד שנשכח בתוך כל ההמולה, דיוויד בלאט שמו.

המאמן המהולל ורב הכתרים, שנבחר בתחילת השנה לתפקיד המאמן הלאומי על ידי "ועדת השלושה" של איגוד הכדורסל, נראה בשלהי חודש יולי כמי ששמח להיפטר מהעול של אימון הנבחרת. את תעודת המאמן שלו ניסה אמנם בלאט להשלים ברגע האחרון, אבל ההתפטרות הדרמטית וחסרת הפרופורציות, בתגובה לעוד פליטת פה של יו"ר האיגוד אולמרט, יחד עם הסירוב העקשני לחזור בו על אף התחינות הרבות והניסיונות לפייסו, הותירו את הרושם שבלאט ידע מה שידענו כולנו: נבחרת ישראל במצבה הנוכחי אינה מקום טוב להיות בו. בלאט, אלוף היורופליג עם דינמו סנט פטרסבורג, זכה ימים קודם לכן לשדרוג מעמדו לבנטון טרביזו הגדולה, וכישלון בזירה הבינלאומית לא היה עוזר לקידום הקריירה שלו. העובדה שבעיצומה של אליפות אירופה היו בנטון ובלאט בשלהי ההכנות לעונה, רק מגבירה את התחושה שהמאמן הלאומי שכח את "הכבוד הגדול" וה"פטריוטיות" וחיפש לעצמו נתיב מילוט.

אז באיגוד הכדורסל הבינו שבלאט איננו, והוציאו מהנפתלין את "הרס"ר המיושן" צביקה שרף, אחד שהמושג פטריוטיות הוא חלק ממנו. ושרף לא איכזב. הוא הפך את הנבחרת המפורקת אותה זנח בלאט יום לפני פתיחת האימונים, לפנטזיית קיץ צוננת. אז אנחנו נעלבנו, וחשבנו אפילו לדרוש מבלאט שיבקש את סליחתנו, אבל די מהר ירדנו מזה. לא רוצה, לא צריך, זהו זמן צביקה. עכשיו, שדיוויד יחכה לנו.