גרנט צריך להמשיך

ובכל זאת, נכון שלא הגענו למונדיאל, אבל לפחות הוכחנו אופי, ויותר מכך: הפכנו לנבחרת שאף אחד לא באמת שש לשחק נגדה. אולי עוד שנתיים עם גרנט יביאו תוצאות?

אם ישראל היתה עולה ביום רביעי למשחקי ההצלבה, אז בהחלט ייתכן שהיה מדובר בנבחרת החלשה ביותר שהעפילה אי פעם מבית אירופי כלשהו. זו לא בושה, ייתכן שמדובר אפילו בכבוד מהסוג השמור לפורצי דרך. והאמת שדווקא המשחק הביתי נגד פארו, עוד תצוגה מדכדכת של הכחולים-לבנים, משחק דווקא לידיו של אברהם גרנט. נכון שהמערך היה - שוב, כרגיל - דפנסיבי מדי (ועוד בלי השגת הדיבידנד המינימלי של שליטה במרכז השדה נגד אחת הנבחרות החלשות ביבשת), אבל האמת צריכה להיאמר: הרמה שהפגינה הנבחרת היתה מיצוי חריף של יכולה לאורך הקמפיין כולו. זה כבר מעבר לעניין של מאמן. אחרי הכל, הכדורגל של סגל השחקנים הנוכחי הוא פשוט משאב מאותגר ביותר.

בכל מקרה, ולמרות השוויון השוויצרי, יש סיבות להרים את הראש. אם גורעים מהמשוואה את הקמפיין האיום של מוקדמות יורו 2004, שלא נחשב מכיוון ששוחק ללא ביתיות, הרי שבשלושת הקמפיינים האמיתיים האחרונים שלה, היתה ישראל הקטנה והמוגבלת חזק בתמונה. עם שרף עלינו להצלבה של יורו 2000. עם נילסן היינו בהצלבה של מונדיאל 2002 עד הדקה ה-94 של המשחק האחרון. עם גרנט נשארנו בתמונת הסיכויים כמעט עד הסוף, ועוד הפכנו רשמית לקוץ בתחת של היבשת. זה לא מעט עבור נבחרת שאחד ממחליפיה הקבועים הוא פיני בלילי.

הדבר המעודד ביותר ביחס לתמונה הזו היא שישראל הגיעה להישגים יפים תחת שלושה מאמנים שונים, בעלי תפיסת עולם נבדלת. ייתכן שזה מחליש במעט את הדיון הלוהט לגבי המשך עבודתו של גרנט. איתו או עם מחליפו, אפשר לצפות מהנבחרת להמשיך לשוטט בערך בספירה הזאת. קשה לדמיין תרחיש שבו ישראל עולה כמנצחת בבית המוקדמות, גם לא כסגנית מצטיינת; הצלבה צריכה להיות היעד הקבוע לפנטזיות.

לאור הישגיו המנטליים הלא מבוטלים של גרנט, סביר היה לאפשר לו עוד קדנציה - לו רק ניתן היה לדרוש ממנו התחייבות חוזית למאמץ עקבי ומתמשך של הנהגת כדורגל חיובי. אבל מכיוון שאי אפשר לכפות עליו הר כגיגית, הופך הדיון בהארכת חוזהו לעניין לגיטימי, שכל עמדה שתינקט בו תיחשב הגיונית. מקורביו האמיתיים והמדומים נדרשים בזאת להפסיק להתלהם בנושא.

ניצחון בהפרש של שבעה שערים היה יכול להיות תרמית אדירה, שהיתה משכיחה לא מעט אמיתות לגבי נבחרת ישראל. בעניין הזה, אברהם גרנט ושחקניו, שמיהרו לבטל את האפשרות הזאת, היו הרבה יותר מפוכחים מכמה פרשנים או אוהדים כאן משני צידי המתרס. מבקריו של גרנט רצו ניצחון בהפרש של שבעה שערים, כי הציבו רף בלתי אפשרי, חסידיו רצו בהפרש הזה כי ביקשו סיום מפוצץ שיותיר טעם טוב בפה.

אלא שהנבחרת של גרנט חמוצה, חיה על הבלחות דלות של כדורגל טוב ומשופעת בכדורגלנים ישראלים מוגבלים. למשל, עומר גולן. חלוץ שמסוגל לרסס את פרטיזן בלגרד בשלושה שערים מרהיבים, אבל באותה מידה מחמיץ כמו טירון הזדמנויות של שער בטוח. זה לא הדשא באיי פארו, לא שיטת המשחק, גם לא העומס הפיזי. אלה ליקויים בסיסיים, ברמה המקצועית והמנטאלית, שנדרש זמן רב עד שהם ייעלמו. אם בכלל.

סיום קמפיין שלם ללא הפסד, הוא אכן סיבה טובה למסיבה. ישראל צעדה קדימה בקמפיין הזה, בכך שחזרה בכל פעם מפיגור, ידעה לא להתפתות למלכודות, שמרה על פרופורציה נכונה והחזיקה לעצמה אצבעות עד לשריקת הסיום בבית. אבל כל אלה באו בצד כדורגל רע, ליקויים מקצועיים שלא תוקנו ברמת השוערים, משחק הגנה לא יציב ויכולת הבקעה מקרית. לכן, אם יחליטו ראשי ההתאחדות להאריך את הקדנציה של גרנט, הם חייבים להציב בפניו כמה דרישות: לראות יותר כדורגל יזום, לשפר את הליקויים המקצועיים למרות הליגה החולה, לשמור על כל מה שהשיג בקמפיין האחרון ולהוסיף עוד דובדבן. זאת עסקת החבילה, לא פרומיל פחות.

ההיגיון פשוט. קשה להאמין שישראל תמצא את עצמה פעם נוספת בבית הזוי כל כך מבחינת ההתנהלות שלו. נכון שגם אנחנו תרמנו לא מעט לערפל ששורה בבית 4 עד למחזור הסיום, אבל יותר מדי פעמים נזקקנו לחסדים של נבחרות אחרות. אתמול זה היה ג'יבריל סיסה שכמעט עשה לנו את היום, במחזור הקודם זה היה צוברבולר שנתן כמה רגעים של תקווה מול קפריסין. ביום שבניון, נמני, זנדברג, ארבייטמן, או כל פנומן אחר שיצמח כאן, יהיו האחראים הבלעדיים למדד האושר שלנו, ייגמר הוויכוח על זהות המאמן הלאומי ואורך הקדנציה לה הוא ראוי. אלא אם יצמח כאן מאמן עצום, שלא יהיה תלוי לרגע בשחקנים שעומדים לרשותו. אז גרנט או קשטן? גרנט, אבל רק בתנאי שיהיה מוכן להתחייב בפומבי, כי אם ישראל לא תעלה ליורו 2008 הוא יודה בכישלון ויוותר על הכסא. אין מה לעשות, אחרי שני קמפיינים מבחן התוצאה הופך מאוד ברור.