בוסטון מתחילה בספירה חדשה

אחת המשימות הקשות ביותר של עורך מדור ספורט היא לסקר את הקבוצה אותה הוא אוהד. בניגוד לאוהד/גולש הממוצע, הוא לא יכול להישאר סובייקטיבי וללכת איתה לאורך כל הדרך בזעקות קרב "בוסטון שולטת!!!!", ומצד שני, על מנת להסוות את אהדתו, לעתים הוא ביקורתי, ואפילו ביקורתי מדי.

ואכן, במהלך העונה הזו הייתי ביקורתי ברוב הפעמים כלפי הרד סוקס, קבוצה אותה אני מלווה יותר משש שנים, חמש מתוכן בבוסטון. המונח "ההתקפה הטובה בליגה" נראה לי כמו פיקציה ריקה מתוכן שמורכבת משני חובטים דגולים, דייויד אורטיז ומאני רמירז, וזהו. ההגשה הפותחת לא הייתה קיימת וחוות המחליפים הייתה שערורייתית. לצערי, הביקורתיות הזו כלפי אלופת העולם 2004 (נו, תמיד כיף לגלגל את זה על הלשון) הייתה מדוייקת מיסודה. הרד סוקס הגיעו לפלייאוף מכוח האנרציה ושם הועלמו על ידי קבוצה טובה מהם בכל פרמטר אפשרי.

ג'ונת'ן פפלבון הוא השם שמסמל יותר מכל את הרד סוקס של 2005. פפלבון הוא בחור צעיר ונחמד שהועלה במהלך העונה מליגת הטריפל איי למייג'ורס. יש לו חומר אלקטרוני ביד, והוא נטול מורא. מגיש עלא-כיפאק. אלא שלא רק שפפלבון היה המגיש המחליף הטוב ביותר של בוסטון מאז פגרת האול סטאר - הוא היה המגיש המחליף היחיד שלה. וכשמדובר בקבוצה שרוצה אליפות, זה אפילו לא קרוב ל"לא מספיק".

בבוא קו הסיום של זמן הטריידים (31 ביולי), כולם ציפו שת'יאו אפסטיין, המנכ"ל הקוסם של בוסטון, ישלוף טריק מהשרוול. הטריק לא הגיע ולמעט טריידים זניחים לא הגיע אף אס לבוסטון. המועמד הרציני ביותר, איי ג'יי בארנט מפלורידה, נשאר במיאמי (ועשוי להצטרף לקבוצה בעונה הבאה). בוסטון נשארה עם מייק מאיירס שאין לדעת מה לצפות ממנו, עם קית' פולק שגמר את העונה, עם מאט קלמנט שקיבל כדור לאוזן בטמפה ביי ולא חזר לעצמו מאז ועם הקרסול הפגוע של קורט שילינג, הפציעה המהלכת וייד מילר וחוסר היציבות הנפשית של דייויד וולס.

אפשר להאשים את ת'יאו באנמיות או ברשלנות, אבל המנכ"ל הצעיר לא טיפש. אפסטיין עמל קשות בשנים האחרונות על מנת לבנות חוות טיפוח לכשרונות צעירים (פארם סיסטם), באר שהייתה ריקה מתוכן מאז תחילת המילניום. הנחת היסוד שלו היא שיסלחו לו על "עונת המעבר" הזו, מה גם שהיא לא הייתה בוטה במיוחד. הרי לא שהקבוצה סיימה במקום השלישי בבית, היא בכל זאת הגיעה לפלייאוף. אסור לשכוח גם שהחורף האחרון נשא בחובו טלטלה לא קטנה עם העזיבה של פדרו מרטינז (גירושין טובים לשני הצדדים) שהפרה את האיזון ברוטציה הפותחת.

ולמרות התקשורת העוינת בבוסטון, יש סיכוי סביר שהרד סוקס יסתכלו קדימה במבט אופטימי וישכחו מהר את העונה הזו, בעיקר אם היאנקיז לא יקחו אליפות. אחרי הכל, למרות הזיכרון הקצר שיש לאנשים, קצת קשה לשכוח את 2004.

אחת הבעיות של בוסטון השנה הייתה תדמיתית. בעונה שעברה הם היו ה"אידיוטים" (כך הם קראו לעצמם) החביבים של הליגה. השטויות שהם עשו עוררו סימפטיה, בייחוד לנוכח המשמעת הצבאית של היאנקיז, ההפכים הגמורים. המהפך ההיסטורי מול ניו יורק קיבל מימדים הירואיים באמריקה, שרובה שמחה עבור הרד סוקס.

השנה זה לא היה זה, מבחינת היכולת וגם מבחינת התדמית. ה"אידיוטים" נשארו סתם אידיוטים, בלי מרכאות. האווירה לא היתה אותו דבר. הריח בפנוויי פארק היה שונה.

בוסטון תעבור מתיחת פנים נוספת בחורף הזה, ואחת חזקה יותר בחורף הבא. ג'וני דיימון, ביל מולר, מייק טימלין וקווין מילאר מסיימים את חוזיהם העונה ובשנה הבאה קורט שילינג יפרוש, כנראה, וגם פולק לא יגיש עוד בקבוצה. דיימון בוודאי לא יישאר וגם מילאר כנראה ימצא קבוצה אחרת, ייתכן שבוסטון תעדיף את קווין יוקיליס בבסיס השלישי על מולר ותשתמש בכישרון החם הנלי רמירז במרכז השדה החיצוני על המשבצת של דיימון. בהגשה הרד סוקס חמים על איי ג'יי בארנט (שבאופיו ובמראה מתאים לבוסטון וגם אמר בעבר שבא לו לשחק שם), אבל לטורונטו יש פתאום כסף ובארנט הוא לא מניה בטוחה עבור הגרביים.

בסופו של דבר, בוסטון הגיעה לפלייאוף לא מעט בזכות חצי ראשון חלש מאוד של היאנקיז. היא לא עשתה את השינויים הדרושים ושילמה על כך. ההתקפה הוכיחה שכשמגישים מולה טוב, היא נחשפת במערומיה. זו לא ההתקפה הדורסנית של 2003 ו-2004, שבכל רגע נתון היתה יכולה לשים ריצות על הלוח. אבל עם ת'יאו בצד הנכון, יש מקום לאופטימיות לקראת העונה הבאה.

המאמן אוזי גיין והוייט סוקס לא קיבלו יותר מדי ריספקט כשהחל הפלייאוף. גיין תמיד נראה כאנדרדוג, כי בנוסף לקבלת ההחלטות שלו הוא טמפרמנטי, כיאה לאופי הלטיני חם המזג, ומרבה לקלל בלי להתחשב יותר מדי במצלמות הטלוויזיה.

גיין והוייט סוקס הפכו בן סדרה מקבוצה שאף אחד לא נתן לה סיכוי למועמדים ודאיים לאליפות. אחרי שלא הגיעו לוורלד סירייס מ-1919, הגרביים הלבנים הציגו כל מה שצריך בסדרה הזו: חובטי קלאץ' מעולים כמו טדאהיטו איגוצ'י ופול קונרקו, הגנה משובחת (ארון רוואנד פנטסטי בשדה החיצוני), תופס, איי ג'יי פיירזינסקי, שחזר לעצמו לאחר עונה קשה בסן פרנסיסקו, מגיש שעשה קאמבק בדמות חוזה קונטרראס, שנתקל בחבלי קליטה קשים ביאנקיז וכפי שהוכח במשחק האחרון שוב - אורלנדו "אל דוקה" הרננדז, האיש שבתעודת הזהות הוא בן 40, אבל בתכל'ס הוא בן 72 בערך, שבפלייאוף תמיד בלתי פגיע בעליל.

אמריקה תשמח אם הוייט סוקס של 2005 יהיו הרד סוקס של 2004. שיקאגו לא ניצחה סדרת פלייאוף מאז 1917, ואחרי שניתצה את המחסום הזה - השמיים הם הגבול.

סייע בהכנת הכתבה: נדב רזון