השנה הטובה בחיי

רק כדורגלנים מעטים זוכים להבין את המשמעות האמיתית של הברכה השגרתית "שנה טובה". רובם מעבירים את הקריירה ביציבות יחסית – חלקם בבינוניות, חלקם בהצטיינות. אבל יש גם כאלה שהצליחו בעונה אחת ויוצאת דופן לתת לברכת החג ערך חד פעמי ומיוחד. העונה המתוקה ביותר בקריירה שלהם, בה כל מה שהם הכירו השתנה מהקצה אל הקצה. לכבוד החג, אנחנו משחזרים ארבעה סיפורים של שנים קסומות, שבהן הכל התחבר לפתע.

איציק ויסוקר, אחד השוערים הגדולים ביותר שידע הכדורגל הישראלי וגם חלק מהנבחרת שעלתה למונדיאל מכסיקו 1970, לא ידע יותר מדי אושר כשחקן בליגה הראשונה. ויסוקר, שנולד בפתח תקווה ב-1944, זכה לצערו ללבוש את אפודת השוער הראשון של הפועל פתח-תקווה מעט אחרי תום העידן של חמש האליפויות הרצופות (63-1959). ויסוקר שיחק בקבוצה שנחשבה אז לגדולה מכולן, אבל בדיוק כשהיא החלה לרדת מקדמת הבמה של הכדורגל הישראלי. במשך יותר מעשר שנים ויסוקר ניסה להאמין שבכל זאת גורלו יצלח, כמו שחקני העבר הגדולים של פתח-תקווה. אלא שהסכסוכים הפנימיים והבלבול המקצועי בקבוצה, שחיפשה את הנוסחה לשחזר את הישגי העבר, השאירו את השוער ללא התואר, בו זכו כוכבי הנבחרת האחרים.

ב-1977 החליט ויסוקר, אז כבר בן 33, לשים את העבר מאחור, ולעבור למכבי נתניה, בלי יותר מדי ציפיות לשינוי. ויסוקר לא חלם לרגע שמצבו הולך להשתנות ב-180 מעלות, אבל כבר בעונתו הראשונה הוא זכה בדאבל ובאינטרטוטו. עודד מכנס אמנם נבחר לשחקן העונה של 1977/8, אבל החגיגה של ויסוקר לא נפגעה. באליפות השנייה שלו בנתניה, 1982/3, השוער קיבל את תואר כדורגלן העונה (המבוגר ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי, בגיל 39), אבל הפעם הראשונה היתה מתוקה יותר.

"כשעברתי לנתניה, הייתי כבר בשלהי הקריירה, אחרי הרבה מאוד אכזבות", נזכר ויסוקר. "במשך השנים שהייתי בהפועל פתח-תקווה, הקבוצה לא הצליחה בגלל חילופי שחקנים. ראיתי שהקבוצה לא לוקחת אליפות, אז החלטתי לעזוב. הבנתי שהרומן שלי עם פתח-תקווה נגמר. ראיתי כבר לנגד עיני את סוף הקריירה. לקראת סוף העונה שלי בפתח-תקווה, הלכתי לראות את חצי גמר הגביע בין מכבי נתניה ומכבי תל-אביב. היתה לי הצעה משתי הקבוצות הללו, שתיהן חיפשו שוער. מכבי תל-אביב ניצחו 1:6, אבל בחרתי בנתניה בצורה די ספונטנית וגם כי הייתי ביחסי חברות עם חיים בר.

"האמת היא שבאותו רגע לא חלמתי שזאת הולכת להיות העונה הטובה ביותר שלי. באתי מאימפריה כמו הפועל פתח-תקווה, לא האמנתי שזה יקרה בקבוצה קטנה כמו נתניה. לשמחתי, הגעתי לקבוצה מוכשרת, וזכיתי בכל דבר אפשרי, אליפות, גביע ואינטרטוטו. מה שלא השגתי בגיל צעיר, השגתי בגיל מאוחר".

המקרה של אלי "קוקוס" כהן בעונת 1988 קצת שונה מזה של ויסוקר, אבל בשני המקרים מדובר בעדנה לעת זקנה. בניגוד לויסוקר, כהן הספיק לזכות עם הפועל תל-אביב באליפות של 1986, ולקחת בה חלק משמעותי. אבל זה לא התקרב למה שקרה לו ב-1988. משה סיני עזב בתחילת העונה לבוורן הבלגית (וחזר באמצע העונה), וכהן הציג פתאום יכולת שהזכירה את 7 האגדי. התוצאה: אליפות נוספת להפועל תל-אביב, השלישית בשנות השמונים, כשכהן משדרג את עצמו והופך להיות אחד השחקנים הבולטים באותו עשור.

"היו לי עונות טובות לפני כן, אבל זו היתה עונה מיוחדת", נזכר כהן. "הפכתי להיות אחד משחקני ההגנה הראשונים, שעוברים ומצליחים גם בהתקפה. באותה עונה הייתי מלך השערים של הקבוצה, בליגה ובגביע, לקחנו אליפות ונבחרתי לשחקן המצטיין של העונה. עד אותה עונה, הכל בא לי בדרך הקשה. הכנתי את עצמי טוב לעונה הזאת, והתוצאות באו. כבר במשחק הראשון הכל התחבר לי. הכל נתפס לי, כל דבר שעשיתי הצליח. זה תחושה שאי אפשר לתאר. לכל השחקנים הגדולים יש את העונה הגדולה, שבה הכל הולך להם בענק. אני זוכר שמשה סיני נסע באותה עונה לבלגיה, וזה שחרר אותי לתת יותר גולים. עונה כזאת, זה סוג של חלום. רגע השיא היה כאשר כבשתי רביעייה נגד מכבי פתח-תקווה. הייתי שחקן ההגנה הראשון והיחיד שעושה זאת. קיבלתי בשני עיתונים ציון 10, ובעיתון אחד ציון 9. מה שקרה באותו משחק קורה רק בקט-רגל".

איך שחקן כמוך מתמודד עם עונה כזאת מיוחדת. נכנסים לאופוריה?

"האמת היא שתמיד הייתי טיפוס שקט, צנוע, לא מאלה שרצים לתקשורת או הולכים למסיבות. לא הייתי מהשחקנים שמסתובבים ברחובות, תמיד נשארתי עם הרגליים על הקרקע".

בעונה שלאחר מכן, 1988/9, התפוצץ שחקן אחר, בחור צעיר ממכבי חיפה, עופר מזרחי שמו. מזרחי, עד אז חלוץ די אלמוני, הפך בין לילה לבשורה החדשה של הכדורגל הישראלי. הוא היה מהיר, חזק וטכני, והתגלה כדבר הכי אירופי בליגה שלנו. על הדרך מזרחי גם לקח אליפות עם מכבי חיפה, הראשונה של המועדון מאז טראומת אבי רן.

"מפתיע אותי, אבל כל הזמן מדברים איתי על העונה הזאת, כאילו לא עשיתי כלום בקריירה חוץ מזה. אותה עונה היתה חלום ענק שהתגשם. מהיום הראשון שלי במחלקת הנוער סימנתי לי מטרה: להיות שחקן מוביל בבוגרים של מכבי חיפה. הלכתי עד הסוף עם החלום הזה. כל הדרך לבוגרים חלמתי ודמיינתי תסריטים בראש של משחקים שבהם אני מצטיין, מבקיע שערים. באותה עונה כל אותם תסריטים הפכו למציאות.

"לפני כן יכולת תמיד היתה לי, גם כשרון, אבל ידעתי שזה לא מספיק. שלמה שרף כבר נתן לי לשחק, אצל דרור קשטן היתה לי סוף עונה טובה, אבל באותה עונה אצל אמציה לבקוביץ' באה הפריצה. הרגשתי ממש שהרגליים שלי בוערות מרוב שרציתי להצליח. הרגשתי ממש שאני רוצה להתפוצץ. לא התחלתי טוב את אותה עונה, החמצתי את אימוני תחילת העונה, בגלל שהיה לי סכסוך כספי עם מכבי חיפה. כשחזרתי לאימונים, ראיתי שאני עושה דברים הרבה יותר בקלות. כשקיבלתי את ההזדמנות, נגד הפועל טבריה בחוץ, כבשתי צמד והרגשתי שזהו זה. הייתי מעולה, ואמרתי הנה החלומות מתגשמים, ואני לא מתכוון לאבד את זה. מאותו משחק התחילה הנסיקה שלי, אף הגנה לא יכלה לעצור אותי.

"באותה עונה קרו לי דברים לא ברורים, דברים שלא האמנתי. וכל זה בגיל מאוד צעיר, 21. האמת היא שהייתי רוצה להחזיר את הגלגל אחורה, להתנהל אחרת בעקבות התהילה החדשה. כל התקשורת פתאום באה אליי, ואמרתי הרבה שטויות. אבל בשורה התחתונה זה היה חלום אדיר, שאתה לא רוצה להתעורר ממנו. פתאום הפכתי מפורסם, כולם הכירו אותי".

מקרה דומה עבר על רונן חרזי בעונת 1992/3, כאשר עבר לבית"ר ירושלים. חרזי הגיע לבית"ר מהפועל רמת-גן הקטנה מהליגה השניה. החלוץ הלא ממש מוכר נחת בקבוצה שזה עתה עלתה מהארצית, בלי יותר מדי ציפיות של שני הצדדים. חרזי לא תיאר לעצמו שבסוף העונה הוא יגנוב את תואר האליפות למכבי תל-אביב, תוך שהוא הופך להיות השחקן הטוב ביותר בליגה הראשונה. חרזי גם כבש בסערה את הרכב נבחרת ישראל.

"אני זוכר שבכתבה הראשונה, עוד כשהייתי בהפועל רמת-גן, שאלו אותי מה החלומות שלך. אמרתי, 'לשחק בליגה הלאומית, לשחק בהרכב של הנבחרת ולשחק עם הקבוצה שלי באירופה'. באותה עונה אני חושב שהשגתי את הכל. אפילו לקחתי את תואר אליפות. הכל התחבר לי. היכולת האישית, החיבור עם הקבוצה, החיבור עם הקהל. כל החיים שלי השתנו בשנייה. לפני זה הייתי אלמוני מקבוצה אלמונית, והפרסום שקיבלתי באותה עונה שווה לפרסום בכל הקריירה".

"האמת היא שלא התחלתי טוב את העונה. הדברים לא באו לי בקלות. בסיבוב הראשון הבקעתי רק שער אחד, אבל בשני הסיבובים האחרים כבשתי עוד 15, ובישלתי 10. אחר-כך באו גם ההצלחות בנבחרת – בולגריה, צרפת. זאת בהחלט היתה עונת השיא שלי. באתי מלמטה, והגעתי לטופ של הטופ. היו לי אחר-כך עוד עונות טובות, כמו זאת בהפועל תל-אביב, אבל לא כמו העונה הראשונה בבית"ר. בעונה ההיא אף אחד לא ציפה ממני לכלום. בית"ר בכלל השאילו אותי תמורת 15 אלף דולר. אמרו, יהיה עוד שחקן. בסוף בית"ר מכרו אותי תמורת מיליון ורבע דולר".