הלייקרס מרמת גן

ב-1989/90 ריקדה בכפר המכביה הקבוצה הכי משוגעת בתולדות הכדורסל הישראלי. השנה הטובה בחיי, כתבה ראשונה

שחר פרנהיימר
03/10/2005

בישראל של שלהי שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 מעמדו של הכדורסל לעומת אחיו הבכור, הכדורגל, היה משופר מעט מאשר כיום. בימים ההם גדל דור של עכברי כדורסל בתנאי חממה, בחסות הטרנזיסטור ששידר "צעד וחצי" בגלי צה"ל. אמנם רוב האוכלוסיה הלכה כמוכת סנוורים אחרי המפלצת מיד אליהו, אבל היה משהו בעידן ההוא, שלפני הרב ערוצי והאינטרנטי, שיצר גאווה פרברית. לגאווה הזאת התלוו ענייין, תשוקה ותחרותיות אותנטיים, לא כאלה שעשויים מפלסטיק.

הצריף ברחוב הרצל ברמת גן, מעוזה של מחלקת הנוער של מכבי המקומית, היה עבורי ועבור רבים אחרים בית שני, בשעות שאחרי בית הספר. שם למדנו מה זה צעד וחצי, מסירת חזה ושני שליש. בלי מושגים באנגלית, בלי מיזוג, על בלטות. באותן שנים העמידה רמת גן, בתנאים לא תנאים, גם קבוצת בוגרים מרשימה.

המתכון היה פשוט: ישראלים תוצרת בית, שני זרים בגרושים אבל ברמות הכי גבוהות, ומתאזרח אחד, אם אפשר שניים. את הכל חיברה משפחתיות שזרמה מההנהלה, עברה אל האוהדים (שכל מה שהפריד ביניהם לבין השחקנים באולם הישן בכפר המכביה היו עמודים מחוברים בחבל, סטייל עמדות התורים בבנקים של פעם), והסתיימה ב"פרלמנט" הקבוע בבית הקפה בהרצל. השנה היפה ביותר של המועדון, ושלי אישית כאוהד כדורסל, היתה 1989/90. אז התאספה ברמת גן אחת מקבוצות הכדורסל הכי מלהיבות ששיחקו כאן.

"נלביש את אפי, נבנה חמישיה"

"הכל התחיל בקיץ 1989, כשהיינו באוניברסיאדה", מספר אמיר בינו, סנטר נבחרת ישראל ואחד הסמלים של מכבי רמת גן באותם ימים. "ארדיטי עזב אותנו, ניר ריכליס עזב אותנו, והזרים סטן מאיו ואנדרו קילינג חזרו לארה"ב. רלף קליין ניגש אלינו ושאל, 'מה עם ר"ג?' אמרתי לו: 'לא יודע, נאווי ימסור לי, נלביש גם את אפי (בירנבוים), נרכיב חמישיה'".

עם אפס תקציב, כמו בכל שנה, ועם ישראלים תוצרת בית כמו בינו, גילי שוורצמן, עמי נאווי, איציק תייר, ובחור מוזר מחדרה עם שפם ו-210 סנטימטרים בשם יוסי קונסטנטין, התחילה רמת גן לחפש שחקנים. "הראשון שהגיע היה מייקל קרטר (אז בן 34). אחר כך שמעו שחותכים את ארל וויליאמס (אז בן 33) מחולון. אמרנו, מה ארל? הבן אדם משוגע, זה מתכון לצרות. אבל בסוף הלכו עליו". נזכר בינו. "למשחק הראשון הוא לא הגיע, פשוט לא בא, שכח. אחר כך הוא היה בסדר".

את הליטוש הסופי, והמכה הגדולה של אותה שנה, עשה הצוות המקצועי בארצות הברית, כשהביא לקבוצה שניים מהזרים הטובים ביותר ששיחקו בארץ אי פעם. הראשון היה מילטון וגנר, שוטינג גארד טהור, שלקח שנתיים קודם לכן אליפות עם הלייקרס של מג'יק, והפך לאחד השחקנים היחידים בהסטוריה שזוכה בתואר גם בתיכון, גם בקולג' (במדי לואיוויל) וגם ב-NBA. אליו הצטרף, בגניבה הגדולה של שוק ההעברות, קני סימפסון, גארד שידע לעשות הכל על המגרש, ושגנב במו ידיו שנתיים לפני לריאל מדריד את האליפות בספרד, במדי בברצלונה.

"התחלנו להתאמן", ממשיך בינו, "וגילינו שהם קלעים לא נורמליים. אמרנו: 'בוא'נה, יש לנו אחלה קבוצה'".

סקאוטינג לתפארת

הזרים תמיד היו הערך המוסף בקבוצות של רמת גן. במשך יותר מ-20 שנה ידעו במועדון להביא בגרושים את הזרים הכי אטרקטיביים בליגה הישראלית: קרל איימוס, סטן מאיו, הרולד קילינג, וגנר, סימפסון, קווין פיגרו, מרק בריסקר, ג'יי ג'יי יובנקס, סרגיי בבנקו, ראיין סטאק, טונג'י אווג'ובי ועוד. רובם תפסו, כל אחד בתורו, את צמרת הדירוגי הסטטיסטיים. איך הם עשו את זה?

בינו מנסה להסביר: "היה לנו בחור בשם צביקה ויטס, שהוא משוגע לסטטיסטיקה ומילא עוד בימים שלפני האינטרנט את המחשב בנתונים על כל שחקן בארצות הברית. הוא היה מכוון את אפי, שידע לקחת זרים לא רק לפי נתונים, אלא לפי הצרכים של הקבוצה. המשפחתיות כבר חיברה את הכל ביחד".

מי אמר שאין חורף חם?

רמת גן התחילה את העונה לא טוב, עם הפסד בית לגליל, אבל לאט לאט התחברה וצברה רצף של ניצחנות, שסייעו לה להישאר לכל אורך העונה ברביעיה הראשונה בליגה. אבל את התצוגות הגדולות באמת שמרה הקבוצה לגביע אירופה למחזיקות גביע.

הקבוצה של אפי הוגרלה לבית אחד עם ז'לגיריס קובנה, קנור בולוניה, ואוסטנד הבלגית. כיוון שהאולם בכפר המכביה לא היה מקבל אישור גם לאירוח טקס הסיום של חוג הגלגיליות של תיכון בליך, הועתקו משחקי הבית לאוניברסיטה. אחרי ניצחון חוץ באוסטנד, עם 36 נקודות של וגנר, והפסד לז'לגיריס קובנה בבית מסל בשניה האחרונה מחצי מגרש, אירחה רמת גן ב-17 בינואר 90 את קנור בולוניה.

אולם האוניברסיטה היה מפוצץ ב-1500 איש. אף אחד, ואני בינהם, לא האמין שרמת גן יכולה לדגדג את הקבוצה של אטורה מסינה, בה כיכבו קלאודיו קולדבלה, "שוגר" ריי ריצ'רדסון, אוגוסטו בינלי ולאורו בון. רמת גן חשבה אחרת. יום קליעות מדהים של וגנר (30 נקודות), סימפסון (28 נקודות, 4 שלשות), וויליאמס (20 נקודות, 22 ריבאונדים!), הביא את המשחק להארכה בה ניצחה רמת גן 95:96, מסל של גילי שוורצמן 20 שניות לסיום.

המתפרצות של שוורצמן וסימפסון, הקליעה הנקיה של וגנר, והטירוף של ארל וקארטר יצרו את משחק הכדורסל המרגש וההתקפי ביותר בו צפיתי מימי חיי. משחק שעד היום אני נושא בזיכרון.

העיתונים, שסבלו מבעיה ברייטינג בגלל עונה רעה מאוד של מכבי ת"א באירופה (תחת הדרכתו של טד אוואנס בעונתם האחרונה של מגי ובארלו) הבינו שהפונציאל הגדול נמצא דווקא בעיר הסביח, ויצאו בכותרות פומפוזיות: "מי אמר שאין חורף חם באירופה? מכבי ר"ג הופכת להיות ההצגה הכי טובה בעיר".

עוד בוואלה!

שלב אחר שלב: מה הפך את שירות הלקוחות הזה למוביל בישראל?

בשיתוף שופרסל

"אין כסף, אין משחק"

ההמשך כבר היה פחות מרגש. במשחק נגד מכבי ת"א באוניברסיטה גנבו השופטים מר"ג ניצחון חן ליפין עצר בעבירה את ואגנר בדרך לצעד וחצי, במצב של נקודה למכבי, שניות לסיום, והאמריקאי קיבל אחד ועוד אחד (בימים שלפני שינוי החוקה) במקום שתי זריקות. למרות שוגנר שוב הפציץ יותר מ-30 נקודות, הראשונה היתה בחוץ ומכבי לקחה את המשחק.

אחר כך, המזומנים אזלו בהדרגה בגלל הוצאות הטיסות לאירופה, והזרים הפסיקו לקבל כסף בזמן. "קרטר וארל נתנו עונה מצוינת", נזכר בינו, "אבל כשלא היה לארל מי שישים לו כמה ג'ובות במעיל, הוא הפסיק לשחק. במשחק האחרון בבולוניה בחוץ, משחק שכבר לא קבע דבר, ארל בא איתנו לשדה התעופה, עבר לדיוטי פרי, עשה קניות וחזר הביתה בלי להגיד לאף אחד מילה. במטוס כבר אף אחד לא מצא אותו".

אווירת השכונה המשיכה בסדרת חצי גמר הפליאוף מול גליל עליון המצוינת, עם וויין קמפבל, דיויד בלאט, ליף ומאלוביק. האולם בכפר המכביה היה מפוצץ, כולם עושים חימום, ורק קרטר וארל נכנסים לבושים בג'ינס ומעילי עור. "אין כסף, אין משחק", הם הצהירו. כשהגיעה שעת הג'אמפ, והשופט סימן 3 דקות, פרץ למגרש גוטליב, אחד האוהדים השרופים, ושפך מים על כל המגרש כדי להרויח זמן בניסיונות השכנוע של שני המשוגעים. המשחק עוכב בחצי שעה, אבל גם זה לא עזר. למרות סדרה הירואית בחצי הרכב, הפסידה רמת גן 3:2, וסיימה את העונה במקום הרביעי.

בחזרה לעתיד

העונה חוזרת רמת גן לליגת העל אחרי שירדה לראשונה בתולדותיה לליגת המשנה. השם הוא כבר "עירוני" ולא "מכבי", וגם את הצריף ברחוב הרצל כבר החליפו בחניון למכוניות. עם כמה שחקני בית, וזרים שנראים כרגע כסוג של מחטף, ינסו להחזיר את ההילה לקבוצה שעד לא מזמן, היתה הכי כיפית וסימפטית בספורט הישראלי. מי שלא מאמין, יכול פשוט לעצום עיניים ולדמיין את ארל בקולו הכבד והעמוק, צועק אחרי הניצחון על בולוניה: "מכבי רמת גן היא מעצמת כדורסל". לפחות לשנה אחת, 1989/90, המשפט הזה היה מדויק לחלוטין.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully