בני יהודה בורחת מהעבר

אחת האגדות האורבניות ששמעתי כילד צעיר היתה סיפור העברתו של אהוד בן טובים מבני יהודה ת"א לבית"ר ירושלים בסוף שנות ה-70. אבי סיפר לי איך הבעירו את כל רחוב האצ"ל עד שלא נותרה ברירה ואהוד נשאר מלך השכונה. בכל פעם מהעשרות ששמעתי את הסיפור הזה היה בעיניו מבט של כבוד לפנאטיות והמסירות האדוקה מצד אחד, ובוז אשכנזי ואליטיסטי על ההתנהגות השכונתית. אחרי עשר שנים, כשאורי מלמיליאן, סמל לא פחות גדול מבן טובים, עבר מהבירה למכבי ת"א, התברר שיש רק קהל אחד בארץ שיכול למנוע מהלך כזה, והוא לא שייך לבית"ר ירושלים.

בני יהודה היא השורדת היחידה של הקבוצות הקטנות בגוש דן. ממכבי יפו לא נשאר זכר, בית"ר ושמשון ת"א התאחדו, הכח רמת גן ורמת-עמידר חיקו אותן באיחוד מפוקפק והפועל רמת גן על סף פירוק. בתחילת שנות האלפיים הגיעה הקבוצה לפרשת דרכים. אחרי אין ספור מאבקי הישרדות והינצלות של הרגע האחרון, היא נשרה לליגה הלאומית. זה בדיוק הצומת שבו איבדו את דרכן הקבוצות מז'אנר הפרברים של תל אביב - בית"ר, שמשון ומכבי יפו, בשנות ה-90. אחרי הירידה הן לא הצליחו להתאושש והתפרקו. בשכונה בילו עונה אחת בלאומית וחזרו ב-2002/03 לליגת העל. אז גם עשו חשבון נפש והבינו שלהם אסור להיעלם. שינוי הפנים שהקבוצה עברה מאז היה עצום.

כיום, לבני יהודה יש הנהלה מניפולטיבית וקשוחה (איך הם הצליחו להביא שוער ברמה של וינסנט אניימה?) ודוברת לוחמנית, רונית אשכנזי, הדרוכה לכל ידיעה חדשותית. יש לה מאמן צעיר ודינאמי, ניצן שירזי, אחד הטובים בארץ ומהפחות מוערכים שבהם. ויש לה ארסנל של שחקנים כמו משה ביטון ובן לוז, עם טונה כישרון ויכולת. לפני שתי עונות, במסגרת הטיפול הקוסמטי, היגרה הקבוצה לבלומפילד. אפשר להתווכח על אבדן הזהות שנגרם בשל עסקת החליפין של ביתיות תמורת התברגנות, אבל אי אפשר להתווכח עם תוצאות – פעמיים מקום שישי. בעונה שעברה היא היתה הקבוצה הבכירה בתל אביב, וגם היחידה שבאמת שיחקה כדורגל. היא הפכה לקבוצה שהכי קל לאהוב, ובצדק.

בד בבד, בבני יהודה עושים הכל כדי לצאת מתדמית הטראבל מייקרים. אפילו כדורגלן ערבי, סלאח חסארמה, כבר שיחק שם. הקבוצה עובדת שעות נוספות כדי להיראות הכי מקצוענית שאפשר. ברוב הפעמים היא מצליחה, אבל מדי פעם קורה משהו שמדביק לה את הסטריאוטיפ העברייני. צעד קדימה, עשרה אחורה. גם המזל לא תמיד איתה. תקרית יניב והבה וקובי דג'אני ב"מוב" לא הייתה מקבלת כותרות ביום חול. מקסימום חצי עמוד פנימי בעיתון. אלא שהאירוע התרחש בליל הסדר, כששום דבר אחר לא קורה בחוץ, והמשיך להתבשל בחג עצמו. אחר כך באה הצתת מכוניתו של משה דמאיו, שלוותה בידיעה (שהוכחשה על ידי הדוברת) לפיה בקבוצה החליטו לא להתלונן במשטרה אלא "לטפל בעניינים בתוך המשפחה". כל זה היה כאין וכאפס לעומת החשיפה מיום רביעי האחרון: בני יהודה חשודה בהתקשרות עם עולם הפשע.

אף קבוצה אינה אחראית לקהל שלה. בני יהודה לא יכולה לקבוע לבכירי הפושעים את מי לאהוד, מה גם שמשפחת מוסלי מלווה אותה עשרות שנים. אבל בן יום שמה נקשר בפרשיה אלימה ומכוערת, מהחמורות בשנים האחרונות. נראה שבני יהודה תנוקה מחשד, אבל הנזק למרקם העדין שיצר המועדון בשנים האחרונות כבר נעשה. עכשיו אפשר רק לקוות שהעבר של בני יהודה לא ימשיך לרדוף את ההווה שלה. כי הכדורגל הישראלי זקוק לבני יהודה חיה ובועטת, לא פחות משהיא זקוקה לו.