עשור של תהילה

בעונת 1985/86 קרה דבר מוזר אשר מנע קרב פנים אל פנים שלישי ברציפות בין הסלטיקס והלייקרס הגדולות: LA לא העפילה לגמר.
הסלטיקס נתנו עונה משגעת עם מאזן של 15:67, כאשר לארי בירד היה פשוט מדהים, תוך שהוא מסיים את העונה חמישי בטבלת מלך הסלים, שביעי בריבאונדים, תשיעי בחטיפות, רביעי באחוזים משלוש וראשון באחוזים מהשדה. זה שחקן שהייתי רוצה בקבוצת הפנטסי שלי. לידו היה את הקו הקדמי הטוב בהיסטוריה עם מקהייל, פאריש והשחקן השישי ביל וולטון.

הלייקרס נתנו עונה מעולה גם הם, עם מאזן 20:62, אך בניגוד לסלטיקס שהגיעו לגמר די בקלות, הלייקרס עפו בגמר האיזורי מול הרוקטס של האקים אולאג'ואן וראלף סמספון, שקלע סל ניצחון משוגע בשנייה האחרונה של משחק מספר 5, וסגר את הבאסטה של פט ריילי. בוסטון זכתה באליפות האחרונה שלה עד היום (ה-16 במספר) בשישה משחקים מול יוסטון

הדראפט של 1985 היה הדראפט שלאחר המפץ הגדול של 1984, וככזה הוא חסה בצילו. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הונהגה שיטת הלוטרי, כאשר עד אז הקבוצות דורגו אך ורק לפי מאזניהן בעונה הרגילה (בסדר יורד). כולם ראו בזה הגרלת הלוטו עבור הזכות לקבל את פטריק יואינג, והניו יורק ניקס היו המעטפה הראשונה שנמשתה (אז לא היו כדורים), וכך החלו אינספור תיאוריות קונספירציה על כך שדיוויד שטרן דאג שיקפיאו את המעטפה של ניו יורק כדי שיוכל למצוא אותה מבין האחרות ולדאוג שהעניין יחזור לעיר בעלת השוק התקשורתי הגדול בעולם.

אז מלבד יואינג, שנבחר כאמור ראשון, היו גם קסאווייר מק'דניאל (בחירה 4, סיאטל), כריס מאלין (בחירה 7, גולדן סטייט), דטלף שרמפף, צא'רלס אוקלי, קארל מאלון (בחירה 13, יוטה), ג'ו דומארס, א.ס. ירוק (איי. סי גרין), מנוט בול ו...ארווידאס סאבוניס (בסיבוב הרביעי [!] על ידי אטלנטה). גם ספאד ווב, הזכור לטובה, נבחר בסיבוב הרביעי. ניתן לומר שזה היה הסיבוב הרביעי הטוב בהיסטוריה.

מתוך הדראפט הזה בחרתי להתמקד בשניים - פטריק יואינג הגדול, אחד השחקנים המעניינים והמתוסכלים בליגה, שהיה קרוב לזכיה בדבר האמיתי אבל נותר לבסוף בלי כלום; וכריס מאלין, הוורקוהוליק והאלכוהוליק הגדול, השחקן המוכשר והנאמן של גולדן סטייט.

נולד: 05/08/1962
כינוי: אין
קולג': ג'ורג'טאון
גובה: 2.13 מטר


הישגים בולטים:
רוקי השנה (1985/86), 11 פעמים אולסטאר (כולל רצף של עשר עונות, בין 1988 ל-1997), פעם אחת שחקן החמישייה הראשונה של העונה (1989/90), שש פעמים שחקן החמישייה השניה, פעמיים שחקן נבחרת הזהב של ארה"ב לאולימפיאדה (1984, 1992), נבחר כאחד מ-50 השחקנים הגדולים בהיסטוריה של ה-NBA ב-1997.

ממוצעי קריירה:
שיחק 1183 משחקים, קלע 21 נקודות לערב (24,815 סך הכל), הוריד 9.8 ריבאונדים כל ערב, מסר 1.87 אסיסטים לחברים, חסם 2.45 כדורים וחטף טיפה פחות מכדור אחד מהיריבים.


פטריק יואינג נולד בקינגסטון, ג'מייקה, ובכלל שיחק קריקט וכדורגל עד שמשפחתו עברה לארה"ב, כאשר היה בן 12. בארה"ב הייתה הפעם הראשונה בה שיחק כדורסל.

יואינג, בעל קריירת NBA מרשימה ביותר במדי הניו יורק ניקס, הפך לסמל של העיר וללב של הניקס במשך שנים, סיפר שההתחלה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות דווקא לא הייתה כל כך חיובית. הימים הראשונים היו קשים במיוחד, כאשר הילדים המקומיים צחקו עליו מכל הכיוונים והפכו את חייו לסיוט.

אבל הסיוט הפך מהר מאד לרומן בין יואינג ובין המדינה המאמצת שלו. הוא הגיע למכללת ג'ורג'טאון כאשר אנשי כדורסל והסקאוטים של הקבוצות כבר מכירים בו ככשרון גדול. בארבע השנים במכללה יש לו רזומה מרשים.הוא הגיע עד הגמר בעונת 1982/83, זכה באליפות ה-NCAA ב-1983/84 ונבחר ל-MVP של הפיינלפור ולשחקן השנה במכללות.

בדראפט של 1985 יואינג קיבל את מלוא ההכרה עם הבחירה הראשונה, והחזיר תשלום ראשון כבר בעונת הרוקי שלו, בה נבחר לרוקי השנה, למרות ששיחק רק 50 משחקים עקב פציעה. הוא סיים עם עם 20.4 נקודות, 9 ריבאונדים, 2 אסיסטים ו-2 חסימות לערב.

בשנים הבאות תפס יואינג את עמדת הסנטר הראשי של הניקס, אבל עד סוף הקריירה שלו, לא הצליח לסחוב את הקבוצה לתואר. הניקס הגיעו איתו לגמר NBA אחד, בעונת 1993/4, כשבעונה המקוצרת של 1998/9 הוא התמקד בלעודד את חבריו מהספסל (בגלל פציעה) בזמן שאלו דהרו עד הגמר.

ב-1994 הוא הפסיד בשבעה משחקים צמודים ליוסטון של האקים אולאג'ואן, אולם הפגין נוכחות ורשם שם את שיא כל הזמנים למספר חסימות בסדרת גמר (30). ב-1999 חבריו הפסידו בחמישה משחקים לסן אנטוניו.

העונה הטובה ביותר שלו מבחינה סטטיסטית הייתה בעונת 1989/90, בה קלע 28.6 נקודות לערב והוריד 10.9 ריבאונדים. הוא אף נבחר לחמישיית העונה.

בסך הכל ניו יורק של פט יואינג לא הייתה אף פעם קבוצה סופר מוכשרת, אך זכורים קרבות בלתי נגמרים שלה עם שיקגו של מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן, וכן עם אינדיאנה של רג'י מילר וריק סמיתס'. הניקרבוקרס היו קבוצה קשוחה ביותר (שלא לומר אלימה) שצריך לירוק דם כדי לעבור אותה. ריילי בנה מודל הפוך לחלוטין מזה שהביא לו את ארבעת הטבעות היחידות שלו בשואו-טיים של הלייקרס, ורבים מאשימים אותו עד היום בפגיעה באיכות המשחק ויצירת מגמה חדשה של כדורסל חפירות.

הניקס של יואינג תמיד פישלו במאני טיים, אם זה בגלל ג'ון סטארקס (2 מ-18 במשחק 7 של גמר 1994) או יואינג עצמו, שהקהל התובעני מעולם לא קיבל אותו לחלוטין וראה בו טיפוס שנוהג "להיחנק" ברגע האמת (ע"ע החטאה ממילימטר בשנייה האחרונה של המשחק השביעי מול אינדיאנה ב-1995).

לפני עונת 2000/01, הסנטר הג'מייקני חתם כפרי אייגנט בסיאטל סופרסוניקס, ועזב קבוצת האם שלו. ניו יורק איננה מקום סלחני, והיה מי שאמר שאם יואינג לא סיים את הקריירה שלו בקבוצה, אף סמל כבר לא יעשה זאת.

עונה אחת מאוחר יותר הוא עבר לאורלנדו מג'יק, והודיע על פרישה ב-28/02/2002. גופיית המשחק שלו, מספר 33, נתלתה על ידי הניו יורק ניקס בתקרת המדיסון סקוור גארדן. הוא מוביל את רשימת הקלעים של כל הזמנים של הניקס, וכן את רשימת הריבאונדרים, החוטפים והחוסמים שלה.

יואינג לא עזב את הכדורסל והמשיך להיות מעורב בליגה כאשר היה עוזר מאמן בוושינגטון (אצל מייקל ג'ורדן) וכיום עובד ביוסטון רוקטס, תחת מאמנו לשעבר ג'ף ואן גנדי, ומדריך את יאו מינג.

לאחר עזיבתו את הניקס, הקבוצה עדיין הגיעה להישגים נאים ובעקבות זאת התפתחה סביבו "תיאוריית יואינג" אשר פותחה על ידי ביל סימונס (ESPN.COM). על פי התיאוריה הזו ישנם כוכבים מסוימים, שכאשר הם עוזבים את קבוצתם, היא הופכת לטובה יותר בלעדיהם. סימונס הוא חבר אישי של יואינג, או לפחות היה כזה לפני שפירסם את התיאוריה שלו ברבים.

ליואינג הייתה זריקת פייד אווי יפהפייה, וייתכן שהיה הפיור שוטר הטוב ביותר מבין הסנטרים שאי פעם שיחקו ב-NBA. היה לו חן מיוחד ויכולת להדביק סביבו קבוצה. הוא הניקר הגדול בכל הזמנים ובסך הכל אחד הסנטרים הטובים ביותר ששיחקו בליגה. אם רק היה חתום גם על טבעת, מעמדו היה ללא ספק משודרג, ואם רק היה מטביע במקום לנסות פינגר רולים משונים, יכול להיות שכל הכתבה הזו הייתה מתחילה, ונגמרת, אחרת.

נולד: 30/07/1963
כינוי: אין
קולג': סיינט ג'ון
גובה: 2.03 מטר


הישגים בולטים:
שחקן השנה בקולג'ים (1984/85), שחקן חמישיית העונה ב-NBA (1991/92), ופעמיים שחקן החמישייה השנייה (1988/89, 1990/91), חמש פעמים אולסטאר, פעמיים אלוף אולימפי עם נבחרת ארה"ב (1984, 1992).

ממוצעי קריירה:
שיחק 986 משחקים, קלע 18.2 נקודות לערב, הוריד 4.1 כדורים מהזכוכית, מסר 3.5 כדורים לחברים וגנב 1.55 כדורים מהיריבים.


מי לא זוכר את סוס העבודה האנושי, הידוע גם ככריס מאלין? שחקן שתמיד נראה בעיני כעוף מוזר, קצת אאוטסיידר ומיוחד, שחקן עם יד זהב מכל טווח, וחוכמת משחק שידעה לעזור לו להתגבר על מגבלות פיזיות וחוסר אתלטיות.

כריסטופר פול "כריס" מולין נודע כבר בגיל צעיר מאד כוורקוהוליק אמיתי, אחד שמבלה את רוב זמנו במכוני הכושר ובמשחקי כדורסל בשכונה, למרות שבמהלך הקריירה שלו הוא התמכר לעוד דברים מלבד עבודה קשה. את הקריירה שלו הוא בנה בהרבה מאמץ, שלצד הכישרון הפכה אותו לאחד השחקנים המוערכים בליגה.

באוניברסיטה, בסיינט ג'ון, מאלין מחזיק בשיאי הקולג' עם 2440 נקודות ו-211 חטיפות, כולן בזיעת אפיים. כבר אז הוא הלך והצטייר כשחקן ורסטילי בעל יכולות רבות, למרות מבנה פיסי ממוצע ולא מרשים. כאשר הוא נבחר בדראפט על ידי גולדן סטייט, היו שהרימו גבה וטענו כי הסווינגמן לצעיר חסר את הכשרון ההופך להשתלב בליגה הטובה בעולם.

מאלין לא איכזב, התגבר על ההתמכרות לאלכוהול שהחלה עם כניסתו לליגה, והפך לשם דבר ב-NBA ולאחד הקלעים הטובים בכל הזמנים.

מאלין ביקש וקיבל את גופיה מספר 17, כהוקרה לגיבור הילדות שלו מבוסטון, ג'ון האבליצ'ק האגדי מהסלטיק (אליו יצטרף כנראה בעתיד בהיכל התהילה), למרות שהוא הזכיר בעיקר סלטיק אחר, הציפור. הקלעי הצעיר הפך במהרה לסמל של גולדן סטייט מאז ועד היום.

תחילת הקריירה שלו לא הייתה מזהירה, בעוד הווריורס התפרקו מבפנים. "היינו כמו משפחה", אמר אז מאלין, "אבל משפחה שלא מתפקדת". רק עם בואו של דון נלסון השתנה מזלו של מאלין ושל הווריורס מהקצה אל הקצה. בעיות האלכוהול נעלמו, והקריירה החלה לנסוק.

לקראת סוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, גולדן סטייט כבר העניקה הרבה שואו והנאה לקהל והפכה לאחת הקבוצות האטרקטיביות בליגה, בזכות משחק התקפה המושתת על מהירות ועל יכולת קליעה גבוהה. הרכב צעיר ומוכשר שכלל את טים הארדווי, מיץ' ריצ'מונד ומאלין (נודעו ביחד בכינוי run t.m.c, פרפרזה על הראפר המפורסם run-dmc) הפך את גולדן סטייט לאטרקציית כדורסל, מובלת על ידי מאמן המערב הפרוע דון נלסון.

בשיאו, בין השנים 1988 ו-1993 קלע ידידנו לפחות 25 נקודות לערב והוסיף להם לפחות 5 ריבאונדים. בעונת 1988/89, הלוחמים מאזור המפרץ הגיעו עד לחצי גמר המערב, לפני שנעצרו על ידי פיניקס. עם תחילת שנות התשעים הקבוצה העפילה עד לגמר המערב בו הפסידה ללייקרס. מכל הבחינות הייתה זו שנת השיא של מאלין, שצלף 25.6 נקודות.

לאורך שנותיו הטובות, הסווינגמן הלבן תמיד היה בין השחקנים ששיחקו את כמות הדקות הגדולה ביותר בליגה, והפך לשחקן קשוח במיוחד. אבל כמו שקורה גם לטובים ביותר, הזקנה רדפה אחריו, ואיתה הגיעו הפציעות. הוא הועבר לקראת עונת 1997/98 בטרייד לאינדיאנה של המאמן לארי בירד בתמורה לאריק דאמפייר והפורוורד דווין פרל. מאלין נשאר באינדי עד עונת 1999/00, אז חזר הביתה לגולדן סטייט ופרש בתום עונת 2000/01.

באפריל 2004 החל מאלין לשמש כנשיא הווריורס והאחראי על כל המהלכים המקצועיים, ומאז הוא מנסה לבנות את מעמדו בין מנהלי הקבוצות בליגה. החתמות כמו אלו של הסנטר אדונל פוייל ודרק פישר בעבור סכומים מגוחכים העלו סברות כי הוא לא יצליח בתפקידו החדש, אולם הטרייד האחרון בו הנחית את בארון דיוויס (בתמורה לדייל דיוויס וספידי קלקסטון) מעמידות את קבוצתו עם סיכוי טוב להיות ההפתעה של העונה הבאה.