הטראומה הכפולה של ישראל

במשחק ההדחה הכואב של ישראל מול יוון היה מעט מאוד כדורסל, כך שמן הראוי להתחיל בנושא שאינו קשור לענף: השיפוט. כשירמי אולמרט וצביקה שרף הזדעקו נוכח התחזית של יו"ר איגוד הכדורסל הרוסי, לפיה רוסיה תפגוש את יוון ברבע הגמר, התגובות נראו מוגזמות והיסטריות. הרי המשחקים משודרים בשידור ישיר, השופטים תחת ביקורת צמודה ואפילו האתר הנוצץ והמושקע של פיב"א מרמז שימיה האפלים מאחוריה.

אלא שלמחרת הסתבר שכל ההערכות הללו לוקות בנאיביות. קשה למצוא הסבר הגיוני לתצוגת השיפוט האיומה של שלישיית השופטים מאיטליה, סרביה וליטא, ל-27 עבירות של ישראל מול 20 של היוונים, לשריקה על כל נגיעה של יניב גרין ושות', לעבירה במתכוון ברבע האחרון ולעבירת התוקף בריבאונד של ארז מרקוביץ'. בדיוק כשישראל הצליחה להשתחרר מהצבת ההגנתית של זיזיס וחבריו, סגרה עליה השלישיה באפור.

בסיום המחצית הראשונה נראה היה שהמשחק יסתיים בטראומה מסוג אחר, כזו שקשורה למספר הנקודות הנמוך ביותר של נבחרת ישראל מאז אליפות אירופה במוסקבה ב-1953. היוונים הציגו את שיטת המשחק המוזרה והמכוערת שלהם: מיצוי 150 אחוזים מיכולתם בהגנה, מול 50 אחוז בלבד בהתקפה. בצד אחד של המגרש שיחקו היוונים עם חמישה תמנונים, רוטציות אינסופיות, יד על כל זריקה וחטיפות אינספור. ישראל, שמשחק ההתקפה שלה מעולם לא נחשד בתחכום יתר ושהעוגנים שלה ברורים למדי (בורשטיין, טפירו וגרין), הלכה פעם אחר פעם עם הראש בקיר, ונתקלה בו בחוזקה.

למזלה של ישראל, משחק ההתקפה של היוונים הוא מחווה לפקקי התנועה באתונה בתקופה שטרם האולימפיאדה. במקום לנצל את היצירתיות של זיזיס, הכישרון של דיאמנטידיס (במשחק מזעזע של ארבעה איבודים, למרות שבשידור בערוץ הספורט הוא הוצג כיורש של מג'יק ג'ונסון) והשכל של פפאלוקאס (שחקן מוערך מאוד באירופה, שסובל מאליפות חלשה), יאנאקיס מתעקש לדחוף כל כדור פנימה לפפאדופולוס, גבוה טוב ואינטליגנטי אבל עם לא מעט מגבלות. כתוצאה מכך קלעו היוונים רק 25 נקודות במחצית הראשונה, רובן בהתקפות מתפרצות, וההפרש עמד על 11 בלבד.

במחצית השנייה ישראל תפסה את הפרינציפ והביאה שמירה כפולה (לא מסודרת במיוחד, אבל אפקטיבית) על פפאדופולוס. הענק מסר כמה כדורים יפים, רק שהוא גם איבד שבעה כדורים. דיאמנטידיס ופפאלוקאס המשיכו לבלגן את המשחק, ישראל מצאה יד חמה בדמותו של יותם הלפרין וקיבלה את המשחק הטוב בטורניר מארז מרקוביץ', המסיים הטוב ביותר בארץ מטר מהסל.

נכון, ישראל עדיין לא שיחקה כדורסל אמיתי: מרבית הסלים היא תוצר של יוזמה אישית, חדירות והוצאת כדור. אפשר גם לתהות איפה היתה ישראל עם עוד כמה דקות של אזורית, שהיו מאפשרות לה לרוץ ולהשיג כמה סלים במתפרצות. רק שקל מאוד להגיד זאת מעמדת הפרשן נטולת הלחץ, מחוץ לצבת הכפולה והמתסכלת שבו היו נתונים צביקה שרף ובחוריו המצוינים. המאמן ושחקניו יכולים להרים את הראש בגאווה, אחרי אליפות מעוררת כבוד. הכדורסל האירופי, לעומת זאת, יכול להרכין ראש, אחרי ערב מבזה.