החונק של בוסטון

בתחילת העשור נראה היה שהבוסטון סלטיקס עומדים לחזור לימיהם הגדולים: המאמן ג'ים אובריאן הצליח להוביל את הכוכבים פול פירס ואנטואן ווקר עד לגמר המזרח ב-2002, לראשונה מאז שלארי בירד לבש את הגופיה מספר 33 בירוק. אחרי הפסד בשישה משחקים לנטס, המאמן אובריאן יצא בהצהרה נבואית, וטען כי החלום של הלייקרס לזכות באליפות שלישית ברציפות יתנפץ. שבועיים מאוחר יותר סיימה הקבוצה מלוס אנג'לס סוויפ קליל על הנטס וזכתה בתואר. כיום, ארבע עונות אחר כך, ניתן להגיד בבירור שהחלום היחידי שהתנפץ הוא אליפות 17 של הסלטיקס, פעם המועדון הגדול בליגה. נכון לעכשיו, נראה שהסלטיקס נמצאים במרחק שנים, אם בכלל, מזכייה בתואר.

בפלייאוף 2003 הסלטיקס שוב פגשו בנטס, הפעם בחצי גמר המזרח, אלא שהאווירה סביב הקבוצה השתנתה מן הקצה אל הקצה. דני איינג', מי שהיה אחד מכוכבי האגודה בשנות ה-80 הגדולות, התמנה לג'נרל מנג'ר בקול תרועה רמה, והכריז כי הוא הגיע "לסובב את המועדון לכיוון הנכון". השחקנים חשבו שזה קצת מוזר לדבר על שינויים בעודם נלחמים עדיין על אליפות, אבל לאיינג' היתה תוכנית והסגל הקיים לא היה חלק ממנה. העונה של המועדון המפואר ב-NBA הסתיימה בארבעה הפסדים מהירים לניו ג'רזי, ואיינג' החל לבחוש בקלחת.

מהסגל שהתרוצץ על הפרקט באותו פלייאוף 2003, רק פירס נותר היום במדים הירוקים, וגם הוא קורא באינטרנט על שמועות ששולחות אותו לטרייד לדנבר. קואץ' אובריאן, שלא רצה (או לא ידע) לאמן את סגנון המשחק שאיינג' רצה - מתפרצות, הרבה נקודות, המון אתלטיות ומעט הגנה - התפטר בגלל "חילוקי דעות פילוסופיים". במקומו הגיע המאמן המתאים – דוק ריברס. קבוצותיו תמיד ידעו לשים את הכדור בסל ומעולם לא התיימרו להפריע לקבוצה השנייה לקלוע סלים משלה.

איינג' ידע שהקהל רוצה שואו, וקבוצה התקפית תביא הרבה אוהדים ותגרום לשחקנים לרצות לחתום בקבוצה. אבל הוא הפך במהירות לפרסונה נון גראטה במסצ'וסטס, כשהחל לזגזג בצורה שהייתה מביישת אפילו את ביבי נתניהו. כשב-NBA מחליט ג'נרל מנג'ר שהוא רוצה לבנות קבוצה מחדש, אופציה אחת היא להיפטר מרוב השחקנים המובילים, כדי לשפר עמדות לקראת הדראפט. זה מה שהביא לדנבר את כרמלו אנת'וני ולקליבלנד את לברון ג'יימס. דרך נוספת, אם אתה גאון כמו ג'ו דומארס, היא ללכת לשוק ולהשיג שם מציאות כמו בן וואלאס, צ'ונסי בילאפס וריפ המילטון בשלושה שקלים לקילו. אבל לא משנה מה אתה מחליט לעשות, תמיד כדאי לפנות מקום בתקרת השכר, כדי שיהיה קצת כסף להציע לשחקנים החופשיים המבוקשים ביותר.

איינג' החליט שהוא רוצה ללכת בדרך השלישית. מצד אחד הוא שומר על הפרנצ'ייז פלייר שלו, פירס, מצד שני הוא מגדיל את סך המשכורות במקום להקטין אותו, ומצד שלישי שומר על בינוניות, שמונעת ממנו להשיג כוכב אמיתי דרך הדראפט. וכך, שתי עונות אחרי תחילת הניסוי, הסלטיקס עדיין לא החליטו לאיזה כיוון הם פונים.

הבעיה היא שמסתמן שלאיינג' אין תוכנית. מדובר באופורטוניסט בלתי נדלה. ווקר נשלח לדאלאס בטרייד שאיינג' הגה בעיקר כדי להשיג את מה שראה ככשרון הגדול של הצ'כי יירי וולש, אבל שנה וחצי מאוחר יותר נפטר מאותו וולש בעבור בחירת דראפט. המטרה המוצהרת הייתה לפנות מקום לרוקי טוני אלן, אבל באותה נשימה הוחזרו ווקר וגארי פייטון ואכלו את דקות המשחק מרוקיס אחרים, אל ג'פרסון ודלונטה ווסט. ובקיץ הזה שוב נשלח ווקר בטרייד, הפעם למיאמי, בעבור הערס קינטל וודס (חמד של בחור, שהודה לא מכבר בהאשמות פליליות של ארגון קרבות כלבים), שתי בחירות דראפט סיבוב שני, טרייד אקספשן ואת הזכויות על הפורוורד אלברט מיראלס. בין לבין נזרקו שניים מהמנהיגים הותיקים בחדר ההלבשה, אריק וויליאמס וטוני באטי, בתמורה לפגע רע בשם ריקי דיוויס. אל תחפשו כאן היגיון, כי הוא לא קיים. אין תוכנית אב, רק תגובות אימפולסיביות למצב קיים.

הדבר היחידי שאפשר לומר לזכותו של איינג' הוא שהבחור יודע לבחור בדראפט. וגם שיש לו מזל. בשנה שעברה, עם שלוש בחירות בסיבוב הראשון, הוא זכה בלוטו עם שחקני צעירים כמו ג'פרסון, ווסט ואלן, שיכולים להפוך לשלד של הקבוצה בשנים הבאות. הקיץ נפל לידיו ג'ראלד גרין, שאמור היה להימנות על עשר הבחירות הראשונות ונשאר עד ה-18. הילדים הללו עוד עשויים להשכיח מהלכים מטופשים, שמסנדלים את הגמישות של הסלטיקס מתחת לתקרת השכר, כמו הבאת רייף לאפרנץ (60 מיליון) והחתמתם של מארק בלאונט (50 מיליון) ובריאן סקלאבריני (15 מיליון).

לפני כמה שבועות זעמו הסלטיקס על הידיעה ששלחה את פירס לדנבר בתמורה לרכז אנדרה מילר ולפורוורד הברזילאי הצעיר ננה, אבל האמת היא שמהלך שכזה יוכל לחפות על כל הטעויות של איינג'. במקום זאת, האוהדים ימשיכו לחיות בפיצול אישיות שהוא כפה עליהם, מצב שבו הם מחכים להתפתחות הצעירים ובו בזמן מצפים להצלחות כאן ועכשיו. תסמכו על ה-GM הבלתי יציב של בוסטון, שימנע מהקבוצה שלו את ההזדמנות הטובה ביותר שלה להגשים את החזון שהוא עצמו מנסה לבנות - קבוצה צעירה, דינאמית ואתלטית עם עתיד טונות של כשרון ועתיד מבטיח.

כרגע אין שום איזון בסגל של הקבוצה. עשרה שחקנים עדיין לא הגיעו לגיל 25, ושמונה מהם רוקיס או שחקני שנה שנייה. לקבוצה אין מנהיג, והשחקן הכי טוב שלה, פירס, בכלל לא רוצה להיות שם ומעולם לא היה אחד שיכול להוביל קבוצה על גבו. אבל אם הצעירים בירוק יתפתחו בשנים הקרובות כמו שכולם מצפים מהם, גם דני איינג' לא יוכל למנוע מהאימפריה הישנה לחזור.