הספד לרד אאורבך

ארנולד "רד" אאורבך, נשיא הבוסטון סלטיקס, הוא הרבה יותר מאשר בעל תפקיד קבוצה, הוא מגלם בתוכו את כל מה שהמועדון המפואר ביותר ב-NBA מסמל. ובמשך שנים אף אחד לא היה מזעיף פנים אם היו שומעים אותו מוציא משפט בסגנון המלך לואי ה-14 - המועדון זה אני.

אאורבך, שנולד בברוקלין ב-1917, התמנה למאמן הסלטיקס ב-1950 ובנה את קבוצת הספורט המצליחה ביותר בארה"ב, שזכתה בשמונה אליפויות רצופות ותשע בסך הכל, עד שעלה למעלה לעמדת הג'נרל מנג'ר ב-1966. המהלך שמיצב את רד כמנהל המושלם היה הטרייד ששלח את אד מקאולי וקליף הגאן לסיינט לואיס הוקס בתמורה לבחירת הסיבוב הראשון שלהם, שהתגלתה במהרה כאחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה ואבן הפינה של המועדון - ביל ראסל.

הגדולה של אאורבך התגלתה שוב כאשר בסוף שנות ה-70 קבוצתו הייתה במצב נוראי, והוא החליט לבחור בבחירה ה-6 של הדראפט של 1978 את לארי בירד ממכללת אינדיאנה, למרות שידע שתעבור שנה שלמה עד שהשחקן ייכנס לליגה. ב-1981 נשלחה הבחירה ה-1 וה-13 בתמורה לרוברט פאריש מגולדן סטייט והבחירה השלישית, שהפכה לקווין מקהייל. בשנים הבאות הוא הוסיף את דניס ג'ונסון, דני איינג' וביל וולטון.ההימור השתלם, ובירד-מקהייל-פאריש היו הבסיס שהוביל את הירוקים לשלושת התארים האחרונים שלהם, 16 סך הכל, ב-1981, 1984 ו-1986. רבים טוענים כי הקבוצה של 1986 היא הטובה ביותר אי פעם.

לאורך הקריירה זכה אאורבך בתואר מאמן העונה (1965), תואר שכיום נושא את שמו, ובתואר מנהל העונה (1980). ב-1982 הוא נכנס להיכל התהילה.

אחרי שסיים להיות בעל תפקיד ביצועי בקבוצה, התרכז אאורבך בשלל פעילויות וקרנות שנועדו לסייע לנוער במצוקה, וקיבל תואר דוקטור של כבוד משבע אוניברסיטאות שונות. גם כאשר נשא בתואר נשיא ולא היה מעורב בניהול הקבוצה, הוא המשיך להיות הסמל שלה וסמל של הליגה כולה. התמונות שלו חוגג ניצחונות עם הסיגר ממשיכות לרצד בפרומואים של ה-NBA גם בימינו.

הוא אמר פעם שלהיות סלטיק זו דרך חיים. אם זה נכון, הוא זה שהתווה את דרך החיים הזו ששמה ווינריות.