מקומות 4 עד 7

ספורט הוא עניין מאוד פשוט. יש מנצחים ויש מפסידים. יש מוצלחים ויש פחות מוצלחים. הכל מאוד ברור והשורה התחתונה מופיעה על לוח התוצאות כדי שכולם יוכלו לראות.

ספורטאים בכל מקום בעולם נמדדים על פי יכולותיהם ועל-פי תוצאותיהם. אם כך, איך אפשר להסביר את התופעה, שקיימת בכל ענפי הספורט, שבה ישנם כאלו שאינם מקבלים את ההערכה שלה הם ראויים? ולעומתם כיצד אחרים מוערכים יתר על המידה? איך נכנס מרכיב כל-כך סובייקטיבי ובלתי ניתן למדידה לתוך ענף של מספרים ברורים ויבשים שבו – כאמור - יש רק מנצחים ומפסידים?

האמת היא שסיקור הספורט יכול להעלות אנשים לגדולה ולהוריד אחרים מהאולימפוס. מצד שני, בלי הטלוויזיה והאינטרנט אף אחד מאיתנו לא היה מצליח לעקוב אחר משחקי כדורסל שמתקיימים 5000 קילומטרים מארץ הקודש.

אתמול עברנו על המדורגים 10, 9 ו-8 (אלטון בראנד, ריק בארי וטוני קוקוץ'), והיום נמשיך עם מקומות 7 עד 4.

קבוצות: הפורטלנד טריילבלייזרס והניו ג'רזי נטס

הישגים: אליפות אירופה עם ריאל מדריד וציבונה זאגרב, מדליות זהב וכסף באליפויות אירופה והעולם במדי יוגוסלביה לשעבר וקרואטיה, חבר היכל התהילה

פטרוביץ', הקרואטי האנרגטי והנלהב, הוא אחד מגדולי השחקנים האירופאים אי פעם, אם לא הגדול שבהם. מותו בטרם בעת בקיץ 93' – בהיותו בן 28 בלבד – גדע באיבה קריירה מופלאה, בדיוק בתקופה שבה רוב השחקנים מגיעים לשיאם. ואנחנו נותרנו עם הזיכרונות בלבד ועם הזכות לשאול "כמה טוב הוא יכול היה להיות אם...?". כששיחק ביבשת הישנה הוא היה סקורר עילאי שידוע בעיקר בזכות החדירות שלו, שנגמרו באיזור הצבע או בג'אמפים מחצי מרחק. בצעירותו הוא אף הרשית 112 נקודות במשחק גביע בקרואטיה. הוביל במו ידיו את ציבונה (בגיל 21!) וריאל מדריד אל עבר התואר האירופאי לפני שעזב לאמריקה.

כשפטרו הגיע לפורטלנד ול-NBA, הוא נאלץ להתרגל לתפקיד חדש לגמרי – שחקן ספסל. רק אחרי שהועבר לנטס, יכלה כל אמריקה לראות את מה שבאירופה ידעו כולם כבר מזמן – שמדובר בפנומן כדורסל. דראזן שינה את סגנון המשחק שלו ונהיה פיור שוטר בסגנון רג'י מילר, ובעונתו האחרונה קלע 22 נקודות למשחק ונבחר לחמישייה השלישית של עונה. שני השוטינג גארדס מעליו היו ג'ו דומארס וג'ורדן. פטרו הצליח להקדים את קלייד דרקסלר, השחקן שמאחוריו הוא חימם את הפרקט בפורטלנד. לכולם היום ברור שלו היה נשאר בחיים, היינו זוכים לראות אותו הופך למה שדירק נוביצקי, אנדריי קירילנקו ואחרים הופכים רק היום – אירופאים על תקן פרנצ'ייז פליירס. אם הוא היה משחק כיום, ה-NBA היה חוטף אותו בבחירה הראשונה בדראפט עוד בגיל 19.

למה אנדר-רייטד?

קודם כל, העובדה ששיחק רק ארבע עונות בליגה הותירה אותו אלמוני עד היום במדינת האפשרויות הבלתי מוגבלות. שנית, האמריקאים לא ידעו להשתמש בו כראוי. יכולתו להוביל כדור להיכנס עד הטבעת לא נוצלה כראוי, וגם הצליפה מרחוק, מה שהיה רק חלק קטן בארסנל ההתקפי שלו באירופה, עדיין לא נחשב כאלמנט חשוב כל כך בעייני המאמנים של אז כפי שהוא כיום. עם דון נלסון או מייק ד'אנטוני מאחורי הקווים זה בטח לא היה קורה. וגם ההגנה שלו לא הייתה משהו משהו, ולקח לו זמן להסתגל לסגנון המשחק האמריקאי. כמובן שמכיוון שאת מיטב שנותיו עשה "מעבר לים", הוא התקשה לקבל ההכרה לה היה ראוי. הרי מה שמשחקים ביבשת הישנה לא באמת נחשב לכדורסל בעייני האמריקאים.

קבוצות: הבאפלו קינגס, האינדיאנה פייסרס, הל.א. לייקרס, היוטה ג'אז, הדטרויט פיסטונס, הדאלאס מאבריקס והמילווקי באקס

הישגים: רוקי העונה ב-77', שחקן הקאמבק של השנה ב-84' (תואר שעבר מן העולם) ו-6 פעמים אולסטאר

העובדה שרוב הקוראים כנראה מגרדים כעת את הפדחת ותוהים איך בדיוק השתרבב לו השחקן האלמוני הזה לרשימה הזו מספרת את הסיפור כולו. מי זה אדריאן דנטלי? רק אחד שסיים ארבע עונות עם ממוצע של מעל 30 נקודות למשחק, אחד שממוצע הקליעה שלו לאורך הקריירה עומד על 24, ובעת שפרש עמד במקום התשיעי בהיסטוריה ברשימת הקלעים. שני האספקטים ש-AD התמחה בהם היו הקליעה מחצי מרחק (עם יכולת צליפה מרשימה של 54 אחוזים לאורך הקריירה) וההליכה לקו – לא בדיוק מסוג הדברים שיגיעו לתוכניות ההיילייטס הליליות של ESPN.

מדוע אנדר-רייטד?

דנטלי היה קצת מוזר ולא ידע להתנהל אל מול התקשורת. קיימים אינספור סיפורים אודות התרגילים הפסיכולוגים המשונים שבהם השתמש במהלך הקריירה הארוכה שלו. ואנשים משונים מרתיעים את הציבור הרחב, או שהם מגיעים למצב שבו זוכרים אותם אך ורק בגלל אותן מוזרויות (ע''ע דניס רודמן). דנטלי שיחק בשבע קבוצות שונות, מעולם לא זכה באליפות ואת החלק הארי של הקריירה שלו בילה ביוטה - מתכון משולב ובטוח בדרך לדפים האחוריים בארכיון של היסטוריית ה-NBA. אם אתה משחק בקבוצה עם שוק תקשורתי גדול, כבר עשית חצי עבודה בדרך להפוך לכוכב מבוקש (ע"ע פטריק יואינג), והרבה יותר קשה לפרוץ לתודעה מחור נידח כמו סולט לייק סיטי.

קבוצות: הפורטלנד טריילבלייזרס

הישגים: מדליית זהב אולימפית עם נבחרת רוסיה ב-1988, גביע אירופה עם ריאל מדריד, מדליית כסף במדי ליטא ב-1995

כשסאבוניס הגיע לליגה בגיל 31, לאחר עונות מצוינות בכדורסל האירופאי, הוא כבר היה מעבר לשיא. אבל מעולם לא היה סנטר כמוהו: הביג גאי ידע לקבור שלשות ולנהל את המשחק לא פחות טוב מכל פוינט גארד בליגה. אפילו מג'יק ג'ונסון התרשם מכשרון המסירה שלו, במיוחד מכך שהן המגיעו מתוך קריאה נכונה של המהלכים והתנועות על הפרקט. הניצחון שלו באולימפיידת סיאול במדי ברה''מ על נבחרת ארה''ב (בה שיחקו, בין היתר, דיוויד רובינסון, דני מנינג ומיץ' ריצ'מונד) היה רק חותמת נוספת שמדובר פה באחד השחקנים הטובים בעולם.

מדוע אנדר-רייטד?

כאמור, כשהאמריקאים ראו אותו לראשונה, כבר לא היו לו הכוח או האתלטיות של פעם. הוא פשוט עשה את המיטב עם מה שהיה לו בשנות ה-30 לחייו, בהתחשב באינספור הפציעות שעבר. אין ספק שב-NBA הוא כבר היה בצד השני של הגבעה, אבל מה שהכי מרשים בסאבוניס הוא כי למרות גילו המתקדם וההבדלים הפיזיים הברורים לכל, הוא עדיין הצליח לא פעם ולא פעמיים לעמוד בכבוד רב מול שאק בסדרות הפליאוף הגדולות נגד הלייקרס. הגיע לו מקום כאחד מ-50 השחקנים הגדולים בהיסטוריה - אולי אפילו במקום שאקיל, שהיה אז מקצוען רק ארבע שנים - גם אם את בחרותו לא בילה אצל דיוויד שטרן.

קבוצות: הקליבלנד קאבלירס והפיניקס סאנס

הישגים: השחקן המשתפר של עונת 1988/89, שלוש פעמים אולסטאר

ג'ונסון שיחק בתקופה שבה המציאו מחדש את תפקיד הרכז המודרני, זה שהיכולת ההתקפית שלו הופכת אותו למנהל משחק מוצלח. הוא עזר להפוך את הזריזות לפקטור חשוב עבור פוינט גארד. לפניו היה איזיאה תומאס, ואחריו הגיעו טים ופני הארדווי, סטיב נאש, סטפון מארבורי, אלן אייברסון וכו'. תענוג היה לראות את KJ משחק: הבחור היה מהיר כברק ואתלט גדול ותמיד שיחק עם כל הלב. שינויי הכיוון שלו היו לא מהעולם הזה, הצעד הראשון היה קטלני ויכולת הסיום ליד הסל בהחלט הייתה מעוררת קנאה.

מדוע אנדר-רייטד?

KJ הוביל, יחד עם בארקלי ודן מארלי, את פיניקס המצויינת לגמר ב-93' (אז הפסידו לבולס) ולחצי הגמר בשנתיים הבאות (אז הפסידו לרוקטס). הבעיה של ידידנו הייתה שהוא היה - איך נאמר זאת בעדינות – בכיין בטירוף. לא פעם ולא פעמיים הוא נראה חוזר להגנה תוך כדי ויכוחים עם השופט על כך שלא שרק עבירה בצד השני. גם בפלייאוף. ואף אחד לא אוהב בכיינים. אלא אם כן הם מצליחים לזכות באליפויות - ואז זה בסדר. פיל ג'קסון עשה מזה קריירה. אם אתה מתלונן בלי לזכות בכלום, כולם יקראו לך לוזר. ולוזרים לא נחשבים לשחקנים גדולים ולא מקבלים חוזי פרסום וחסויות. או שמא המצב הוא הפוך, ושחקנים שלא זוכים לחסויות גם לא זוכים להיזכר כשחקנים גדולים?

בכל מקרה, ג'ונסון היה רחוק מאוד מלהיות לוזר, ובהרבה סדרות פלייאוף הוא הוא היה הכוכב האמיתי של השמשות, הוא ולא בארקלי. חצי הגמר מול יוסטון ב-1995 היה מופלא, והתצוגות שנתן מול הטילים של אולג'ואן נכנסו לפנתאון הפרטי שלי של תצוגות השיא ב-NBA.