למה בכה מארבורי

מכל חופשת הקיץ נשארנו עם סטפון מארבורי.

הימים הנוראים של הספורט האמריקאי נמשכים חודשיים שלמים - החל מהשריקה האחרונה של סדרת הגמר של ה-NBA נאלצים חובבי הספורט היאנקים לעקוב בשקיקה אחרי שעמומון פדרר, השעמומון הגדול יותר של ארמסטרונג, מצבת הפצועים של היאנקיס, השביתה של ההוקי, סאגת טרל אוואנס.

רק שבשבוע הראשון של ספטמבר הסכרים נפתחים: פוטבול מכללות (אוקלוהומה הפסידה, וגם מיאמי לפלורידה סטייט, וביום שבת נוטרדם נגד מישיגן ואוהיו סטייט נגד טקסס. וואי, וואי, וואי), ובסוף השבוע כבר ה-NFL (שיעמוד בצל פרישתו של גדול שחקני המשחק), והמשחק הנפלא אנדרה אגאסי וג'יימס בלייק (עם הציפייה המכוערת, המתנשאת, הגזענית, שכל ספורטאי שחור אמור להיות גם נושא דגל חברתי-פוליטי), וארמסטרונג רוצה לחזור כדי להראות לצרפתים מאיפה הצמיג (והוא) משתין, והיאנקיס, כרגיל, חוזרים לתמונה, והמטס יוצאים ממנה, כרגיל. ואטלנטה ברייבס מקבעת את עצמה כארגון הספורט היציב ביותר באמריקה בשני העשורים האחרונים. מדובר באוברדוז.

ובכל זאת, מארבורי. השחקן שכל קבוצה בה שיחק חיכתה שיעזוב כדי להשתפר פלאים, זה שלא עבר סיבוב בפלייאוף, זה שהוביל את אמריקה למדליית ארד אולימפית, והפך לאחד הפוסטרים של כל מה שרע בספורט האמריקאי. זה שהדיבורים על זריקתו מניו יורק התחלפו ברינונים על העברתו לתפקיד השוטינג גארד. דווקא מארבורי.

חמש דקות של בכי נקי, לא מבויים, האפילו על מאות אלפי הדולרים שמרברי תרם לנפגעי הסופה. חמש דקות שבהן מארבורי איבד את כל המסכות, הקעקועים, את מוסכמות עולם הספורט הגברי. "ראיתי תינוקות צפים מתים וחשבתי רק על הילד שלי...זה הכניס אותי לפרופורציה". אחר כך מרברי בכה, וירד מהבימה ולא הפסיק לבכות.

בינתיים, אגאסי חזר משתי מערכות פיגור.