היום שאחרי שווייץ

35 שנים אחרי הפעם האחרונה בה נוגנה "התקווה" בגביע העולם, ניצבת נבחרת ישראל בפני הזדמנות נדירה לרענן את דפי ההסטוריה. השמות של נבחרת מקסיקו 70' מתחילים לגלות סימני שחיקה ואבק, ובניון, קטן, בן חיים וגולן יכולים לדחוק הצידה את שפיגל, שפיגלר ופייגנבוים.

מעבר להופעה עצמה במונדיאל, להישג בקנה מידה כזה עשויה להיות השפעה חסרת תקדים על הענף עצמו: הליגה אמורה להתעורר, הקהל ינהור למגרשים, מוסדות המדינה יזרימו כספים, המתקנים ישתפרו, דפוסים מקצוענות יוחדרו להנהלות וזרים ברמה יותר גבוהה צפויים להסכים לשחק במזרח התיכון המהביל. אם התהליך הזה לא יותנע בעקבות העפלה למונדיאל, ייתכן מאוד שיתברר שוב שמדובר בהישג חד פעמי, עם סיכויים קלושים לשחזור.

בסרט הזה כבר היינו, והסוף לא היה טוב במיוחד. ההעפלה למונדיאל 70' מצאה ענף לא בשל, שסירב להחלים ממחלות הילדות ושקע בשנים לאחר מכן בשחיתות ובהתנהלות שכונתית. האם הפעם אפשר להיות אופטימיים יותר?

אמציה לבקוביץ' היה עוזרו של עמנואל שפר האגדי במונדיאל 1970. המשימה שהוטלה על שניהם היתה קשה מאוד: הכנת נבחרת חצי מקצוענית, שלא ידעה מעמדים בסדר גודל כזה, להתמודדות על במת הכדורגל הכי חשובה בעולם. "לכל דור יש את המהפכה שלו", מספר אמציה. "אז הגענו למונדיאל בו שיחקו רק 16 נבחרות ולא 32. הגענו לשם ופשוט לא ידענו איך לאכול את זה. הזרקורים והרעש מסביב לא היו כמו היום וזה ברור, אבל בכל זאת לא קיבלו את זה בארץ כמובן מאליו. לנו היה די קשה להתאים את עצמנו למצב שנוצר מכיוון שחשוב לזכור ששחקנים פה בליגה לא נחשבו מקצוענים. ויסוקר לדוגמא, היה קם לפני כל אימון ב-5 בבוקר לעבוד, וגם אני עוד לא הייתי פול טיים מאמן. אני ושפר היינו עושים לשחקנים יותר אימונים בשביל לחפות על מחסור באימונים בקבוצות".

ניתן היה לצפות שהחשיפה להרגלי העבודה המקצועניים של הקבוצות הטובות בעולם תביא איתה שינויים בדפוסי ההתנהגות. לפי לבקוביץ', הדברים התפתחו אחרת: "קשה להגיד שהיה שינוי. היינו במונדיאל, חזרנו, והמקצוענות הגיעה הרבה שנים אחר כך".

ד"ר חיים קאופמן, היסטוריון ספורט, מפרט: "צריך לזכור שאת מונדיאל 70' אף אחד לא ראה. היינו ניזונים מעיתון 'חדשות הספורט', שהיתה לו נטיה לפאתוס. הגענו למקסיקו, עשינו בונקר הירואי נגד איטליה, והוצאנו 1:1 משבדיה שלא נחשבה אז לאחת החזקות, אבל אף אחד לא ממש ראה את התהליך מתרחש מול העיניים", מסביר קאופמן. "גם כשחזרו השחקנים לא הורגש איזה שהוא שינוי - כמות הצופים היתה גדולה גם לפני זה, והמונדיאל לא גרם לזעזוע בהילכי הרוח. הוא היה הישג מרשים, אבל לא היו לו השלכות דרמטיות בכדורגל. אולי רק בתחום התשלום לכדורגלנים והפזילה לאירופה".

שייע פייגנבוים, אז שחקן בסגל 70', זוכר בעיקר אהדה עצומה מצד הקהל, אבל שום דבר דרסטי בהתקדמות הענף: "חזרנו כמו אלילים, ובלי קשר לתוצאות שהשגנו. זה נתן הרבה צבע ואהדה כי היה קונצזנזוס של כולם סביב הנבחרת. כשדוד פרימו ואני היינו עולים לשחק בבלומפילד הקהל היה קם ומריע לנו, אבל השינוי הניהולי והמקצועי לקח יותר זמן. עם התקופה ועם השנים הכדורגל השתפר".

הסטוריון הספורט, ד"ר אמיר בן פורת, חקר את התפתחות הכדורגל הישראלי מ-1948 ועד שנות ה-90, ותיאר אותה בספרו "ממשחק לסחורה". לטענתו, המונדיאל ב-70 לא הביא שום שינוי בפן הניהולי. אם כבר היה שינוי, הוא היה לרעה. "אחרי מונדיאל 70' לא קרה שום דבר טוב לכדורגל הישראלי. הרמה לא עלתה, המתקנים לא חודשו, והניהול היה כושל", אומר בן פורת, ומתייחס בעיקר לשחיתויות הרבות שהתגלו בענף, ושבעקבותיהן מינתה ממשלת ישראל ב-1972 את ועדת עציוני. "ועדת עציוני בדקה את השחיתויות והביאה לשינוי בצורה כפויה, מתוקף היותה ועדה שקיבלה כוח רב מן הממשלה. עד הועדה, הכדורגל רק הלך והידרדר. פירקו את ההתאחדות, סילקו אנשים מהאגודות. היה ברדק מאוד גדול בכדורגל של שנות ה-70 – מכות, משחקים מכורים, שחיתות כספית ואלימות. הכדורגל הושפע מתהליכים סוציו-פוליטיים שעברו על המדינה.

"היינו נגועים בגל של יהירות. בכלל, בשנות ה-70 לא היה כדורגל טוב. סגרו פה משחקים על השולחן הירוק. אז הגענו למונדיאל 70, אבל שיחקנו כדורגל? השבדים עד היום לא התאוששו משבירת הרגליים שהתרחשה על המגרש".

אחת התופעות הרווחות במדינות שעושות את צעדיהן הראשונים בטורנירים החשובים בכדורגל העולמי היא התפשטות הענף אל מחוץ לערים הגדולות. פרט למכבי תל אביב, שקטפה שלוש אליפויות בשנות ה-70', כל שאר האליפויות הלכו לקבוצות מהפריפריה או מערי לוויין: נתניה לקחה ב-71', 74', 78' ו-80', הכח זכתה ב-73', וב"ש העירה את הנגב שנתיים ברציפות, ב-1975 ו-1976.

לבקוביץ', האיש שרשום על האליפויות ההסטוריות של בירת הנגב, מנסה למצוא קשר בין המונדיאל להתעוררות הקבוצות הקטנות: "אני לא יודע אם זה בגלל המונדיאל, אבל אז בבאר שבע היו 60 אלף תושבים, שמתוכם היו מגיעים כל שבת עשרת אלפים, והיום יש 200 אלף תושבים, מתוכם מגיעים 1000".

ד"ר חיים קאופמן לא מוצא קשר בין האירועים: "קבוצות הפריפריה זכו באליפויות גם לפני מונדיאל 70. הפועל פתח תקוה לקחה חמש אליפויות, כפר סבא ובני יהודה זכו בכמה משלהן, גם הפועל ר"ג טעמה את המקום הראשון. אפילו חיפה היתה קבוצת פריפריה שלאט לאט התקרבה למרכז. לקבוצות הפריפריה מאז ומתמיד היה מקום של כבוד. הן החלו להיעלם עם הופעתם של בעלי ההון". כיום, כשהפער בין קבוצות הפריפריה לבין מכבי חיפה, מכבי והפועל ת"א ובית"ר ירושלים גדול מאי פעם, קשה להאמין שהמונדיאל יעניק להן זריקת מרץ. הכח התאחדה עם עמידר, נתניה היא עולה חדשה ובאר שבע תפסה את מקומה בלאומית.

למרות התמונה הפסימית שהוצגה כאן, חשוב לזכור שהתנאים השתנו באופן דרמטי מאז שנות ה-70'. כמה מהישראלים הבכירים יצאו לאירופה, וכמה מהקבוצות הבכירות בישראל, ובראשן מכבי חיפה, מתנהלות בצורה מקצוענית, בקנה מידה אירופי.

"אפשר להאמין שעלייה למונדיאל תעשה משהו לכדורגל הישראלי", אומר בן פורת, "אם כי גם היום מעמדו של הכדורגל פה חזק מספיק. מדברים על יציאת שחקנים לאירופה, אבל צריך לזכור מה המונדיאל בצרפת עשה לליגה המקומית – נוצר מצב של התרוקנות משחקנים, אבל כדאי להיות אופטימי לטובת הרוח הכללית. בשורה התחתונה, עד שלא יהיה כאן כסף בליגה, לא יכנסו לענף אנשים ברמה יותר גבוהה. אולי יקרה פה נס".

"אם נעפיל עכשיו, זה יהיה הישג מטורף", אומר ד"ר חיים קאופמן. "קשה מאוד לערוך השוואה בין אז להיום, מכיוון שהיום אנחנו ניזונים כל העת ממה שקורה סביב הנבחרת והכדורגל. חייבת היום להגיע התעוררות".

שייע, כהרגלו, אופטימי יותר מכולם: "אם נעלה אני בטוח שיהיה שינוי לטובה. זרים יגיעו לליגה, השחקנים יעלו מדרגה במקצוענות שלהם. אני מאחל לשחקנים לעלות ולהיות במקום שעד היום הם רק ראו בטלוויזיה. עברו מאז 35 שנה, והגיע הזמן. יש נבחרות שבשבילן זה הרגל להופיע בגביע העולם. אנחנו צריכים לנצל את התשוקה ולזכור – שכשהכל מתנקז למשחק אחד, אין סליחה. ביום אחד שאתה תופס אפשר לנצח גם את אלופת העולם".