ב-14 בספטמבר 1978 נגמרה האהבה הכי גדולה שלי. מן יום שחור, שגם בפרספקטיבה של 27 שנים, ובגיל 35, עם שני ילדים ועיסוק מהנה, לעולם לא יקבל גוון בהיר יותר. באופן תמוה למדי, אז כמו היום, עבור פרופסור בלידן, פרופסור גור והגברת זהבה ברזל, אמי, זה היה יום מוצלח למדי.
שבועיים קודם אושפזתי במחלקת הלב בבית החולים תל השומר, לקראת ניתוח לב פתוח במטרה להציל את חיי. העובדות היבשות, כאלה שאינן נהירות או נתפשות עבור דרדק בן 8, דיברו על היצרות סובאארטלית בחדר השמאלי. מן חתיכת שומן, או מה שזה לא יהיה, שהתיישבה על אחד המסתמים ומנעה זרימת דם תקינה בעת מאמץ. בתרגום הפשוט שלי, זאת היתה מהמורה שמפריעה לשחק כדורגל, ומנעה ממני להשתולל כמו כל בני גילי. מכאן האופטימיות הגדולה והכניסה הבטוחה לחדר הרופא, לאותה שיחת סיכום. אחרי הכל, שבוע חלף מאז הניתוח וכבר חרשתי את מרחבי בית החולים עם כסא גלגלים, רצתי כמה שהייתי יכול, ובעטתי בכל דבר שנראה לי עגול. בעוד כמה דקות, הנחתי, יגיע האישור הרשמי.
המעמד היה מחויך עד כמה שאני זוכר. כל המכשורים הרפואיים של שלהי 1978 הבהירו שהניתוח הצליח. בטופס השחרור שאני שומר עד היום בארנקי רשומות לא מעט אבחנות מבטיחות: "מהלך ניתוח ולאחר ניתוח תקין... משוחרר במצב כללי טוב". זאת היתה שיחה מחויכת, אופטימית, כזאת שהצדדים מגיעים אליה כדי לברך על המוגמר. אמא שלי עסקה בתודות, הרופאים, בצדק, התגאו בתוצאות, נדמה לי אפילו שבשלב מסוים התחוורו לי חלק מהמונחים שנזרקו שם לאוויר. בוודאות אני יכול להעיד שרק אחד מהם נחרת בזכרוני באופן הרבה יותר נצחי, למשל, מהצלקת באורך 20 סנטימטרים על החזה שמלווה אותי עד היום.
אחד הרופאים פנה אלי ושאל להרגשתי. התפרים, אמרתי לו, מעט מציקים, אבל מעבר לכך באמת שהכל בסדר. כבר היינו לקראת סיום, והתחלתי לזלוג מהכסא הגבוה. ואז היתה לי רק עוד שאלה. לפני הניתוח סיכמנו אני וחבר שלי אלון שרביט, כי אם הכל יהיה בסדר, והרי זה מה שהם אמרו כל הזמן בחדר, נלך להיבחן בקבוצת הילדים של מכבי תל אביב. גרנו אז בשכונת ג'סי כהן בחולון והמגרש בקרית שלום הצריך נסיעה פשוטה למדי באוטובוס. זה היה המרחק מהחלום, שש עד שמונה תחנות. לא אהדנו את מכבי, אבל האחים הבוגרים של אלון אמרו ששם מדובר בעתיד מבטיח. לזרוס חולון נראתה להם כבר אז כאימפריה שלא תשרוד לנצח.
"אני צריך מכתב לקבוצה, שהכל בסדר". שנים הלקתי את עצמי על פליטת הפה המטומטמת הזאת. האמנתי בכל ליבי, שאם הייתי מתאפק, הכל היה נראה אחרת. הצוות הרפואי הופתע. מיד אחר כך, כולם חזרו לשבת על הכסאות. "תראי גברת ברזל", הם פנו אליה ברשמיות מבעיתה, שעד לאותו רגע לא היה שום רמז שתימצא בחדר הזה. "הילד לא מוגבל, אין צורך לקחת תרופות, הוא רשאי עם הזמן לעסוק בכל פעילות ספורטיבית. אבל על שני דברים צריך להקפיד: אסור לו להשתתף בפעילות ספורטיבית תחרותית, משחק במסגרת קבוצתית מקצועית אינו אפשרי". רק בגיל 22, לערך, גילתה לי אמי מה היה הדבר השני. מתברר שלפני כל טיפול שיניים אני חייב לקבל כמויות לא מבוטלות של אנטיביוטיקה כדי למנוע אפשרות של זיהום. מתברר שיש קשר בין טיפול שיניים ללב. אני זוכר כמעט כל פרט בשיחה ההיא בתל השומר, אבל את עניין השיניים לא היה סיכוי שאנצור. מי בכלל שמע אותם אומרים משהו, אחרי הבומבה שהורידו. אם אני הייתי מתבקש להגדיר את המצב באותו רגע, הסיכום היה פשוט, יבש, רפואי כמעט כמו שלהם: הניתוח הצליח, החולה מת.
מה רע למות עם כדור?
תחושת הריק בכדורגל שלנו מקננת כבר לא מעט זמן, עד שנדמה כי העונה האחרונה אינה קטסטרופלית בהרבה מהאחרות. איכות היא מזמן מלה מגונה, כשרונות כבר לא מצליחים לזהות כאן, הבטחות נגמרות פה על בסיס שבועי. לזה עוד ניתן להתרגל, אבל העיניים הכבויות על המגרש וביציעים הן הדבר שמאיים לכלות את הכל. אין פה פרצופים מחוייכים, מפחדים לחלום, הכל נראה כמו משהו שנעשה מתוך רוטינה, עם התנהלות די ברורה. באים, משחקים, הולכים. באים, עובדים, הולכים. לא באים. ככל שעבודתי כעיתונאי ספורט מביאה אותי למגרשים, כך הולכים הפרצופים על כר הדשא וביציעים לכאלה שמזכירים לי את החדר הארור בתל השומר. פנים שפעם שידרו משהו אחר לגמרי, מלא תקוה, תודה על האפשרות לשחק, לעשות את הדבר שהכי אוהבים, להגיע להגשמה עצמית, לחלום, ועתה הן רק מבקשות לברוח משם.
יש לא מעט תמונות שנחרתו בזכרוני, והן עבורי משהו מאותו חלום שנגמר בחדר ההוא. שנים חגגתי שערים בשכונה כמו הריצה המוטרפת של פלקאו אחרי השוויון מול איטליה ב-82', עם אגרופים קמוצים, זרועות מפוצצות בוורידים מרמת אדרנלין בלתי נתפסת, ושאגה של מטורף. אושר עילאי. אני זוכר את פני הזקן המבועת במפרסת, למשמע זעקת ה"יש" האדירה שלי בשעה 21:00 בשיכון ותיקים הפסטורלי ברמת גן, רגע אחרי תרגיל העוקץ המוצלח בחיי. אותם פנים שהתקשו להבין חצי שעה קודם לכן את ההיגיון שמוביל בחור צעיר ללבוש סוודר מחניק בערב שרבי. לך תסביר לו שהרופא אכל את סיפור ההצטננות, היה מוכן לבדוק אותי מבלי שאוריד את הסוודר, לא הבחין בצלקת וסידר לי כרטיס שחקן.
סדרת התרגילים הזאת גרמה לאמא שלי להפטיר תמיד, שיום אחד אני עוד אמות במגרש. כזאטוט בן 8, ובגיל 35, עם שני ילדים ועבודה מהנה, זה עדיין נראה לי הדבר הכי יפה. אני בטוח שאם זה יקרה לי על המגרש, כשחקן, יתקשו למחוק לי את החיוך. אני בטח אספיק לזרוק חצי חיוך ערמומי, בדיוק כמו זה של מני לוי רגע אחרי שקם מהדשא בטדי ושנייה לפני שנפל עליו בפעם האחרונה. גם את התמונה הזאת אני לא מצליח להוציא מהראש. רק מחליף כל הזמן את הפרצופים. אני, מני, אני, מני. איכשהו, הוא הצליח יותר ממני.
הפחד הגדול הוא מהאפשרות שזה יקרה ביציע. בעונת הדאבל של הפועל ת"א, התמוטט לפתע ביציע אדם מבוגר. זה היה ביום גשום, עם קור מקפיא. הפרמדיק שטיפל בו לא היה מוכן לוותר. שוקים חשמליים, מחטים, הנשמה, הכל. היציע כבר אמר נואש, אבל הפרמדיק הציל אותו. לימים פגשתי אותו בקורס החייאה שעברתי. הזכרתי לו את המקרה ושאלתי מדוע התעקש לא לוותר. "הוא כל הזמן חייך", ענה לי. "החיוך הזה הוא משהו שאסור לאבד".
הגיע הזמן למצוא אותו.