לדרג את החמישייה הפותחת

לכל חובב ספורט באשר הוא יש את השחקנים שהוא אוהב ואת אלו שהוא, איך נאמר זאת בעדינות, אוהב קצת פחות. בפעם שעברה פתחו כותבי וואלה! ספורט את ליבם וסיפרו לכם מי מרגש אותם וגורם לליבם להאיץ את דפיקותיו. היום הם יפתחו תיבת שרצים, ויגלו לכם מי מעצבן אותם ולמה. שנאה היא מילה חזקה בעבור שחקני כדורסל שמתרוצצים על פרקטים במרחק אוקינוס שלם, אז נקרא לרשימה הזו "דירוג השחקנים הלא אהובים".

אחרי שבשתי הפינות הראשונות של "לדרג את החמישייה הפותחת" שמנו לב שישנה איזושהי אי הבנה לגבי המהות של הקטעים הללו, כדאי שנבהיר: אף אחד מהכותבים אינו מתיימר לייצג את דעת הקהל העולמית, אלא אך ורק את עצמו. לכולנו יש דעות והעדפות כאלו ואחרות, ואנחנו לא מנסים לקלוע לשלכם, אלא רק לשתף אתכם בשלנו. אתם יותר ממוזמנים לפר לנו מי הם השחקנים שאתם לא אוהבים.

גיל קדרון - פז'ה סטויאקוביץ':

פז'ה נכנס לרשימה הזו מהדלת האחורית. נתחיל מזה שיש לי חיבה לכל הזרים בליגה, והשוטר הסרבי קנה לו מקום בליבי כשהפך לפרנצ'ייז פלייר של הקינגס בהיעדרו של כריס וובר, והציג ממוצעים שמיקמו אותו כמועמד לתואר ה-MVP. אבל אי אפשר להתעלם מזה שבכל פלייאוף בו השתתף עטה על פניו מבט של במבי מפוחד. בתכ'לס, פז'ה יצא נקניק ושבר את לבי, במיוחד בגלל שכל כך אהבתי אותו. הוא השתין במכנסיים והפקיר את חבריו. וכשהוא התחיל ללכלך על המועדון ולבקש לעזוב, החלטתי שגם בפנטסי אני לא בוחר אותו יותר. גם לי יש עקרונות.


רן קדרון - ג'ואן האוורד:

הוא היה חלק מהפאב פייב של מישיגן, שכללה גם את ג'יילן רוז, כריס וובר, ג'ימי קינג וריי ג'קסון, והגיע בקול תרועה רמה ל-NBA. מדובר בסוג השחקנים האלה, שאחרי כמה שנים של התאמצות, מקבלים את החוזה הגדול שרצו ומחליטים שהספיק להם. לאחר עונה גדולה ב-1997, קיבל האוורד חוזה בשווי 120 מיליון מוושינגטון, והצלילה החלה. הבעיה עם האוורד היא שהוא כמעט תמיד שיחק בקבוצות גרועות מאוד, ולכן המספרים שלו לא רעים, אבל על המגרש תמיד נראה שהוא משחק בשביל עצמו, לא מתאמץ בהגנה, ולא אכפת לו אם הוא מנצח או מפסיד. תוסיפו לזה את העובדה שהוא אפילו יותר מכוער מסקוטי פיפן ותקבלו שחקן מעצבן ודוחה. על אחת כמה וכמה אחרי שהתחילו לו הבעיות בלב, ניסיון עלוב להוציא מאיתנו רחמים.


דב שוהם - ג'יילן רוז:

מספיק להסתכל על המבט שלו בעיניים כדי להבין עם מי יש לנו עסק. וחוצמזה, מדובר באחד השחקנים האנוכיים בליגה, שלמרות שמעולם היה שחקן גדול, עדיין חושב שהוא כוכב.


שימי ששון - ג'רמיין אוניל:

הסיבה העיקרית שהוא נמצא פה היא העבירה המטופשת על קובי באולסטאר 2003, שהרסה למייקל סיום קלאסי של הקריירה. כולם רצו לראות את אייר-ג'ורדן מחזיר את השליטה למזרח אחרי הסל הענק ההוא, 5 שניות לסיום על שון מאריון, ואז בא ג'רמיין עם עבירה מטופשת על שלשה של בריאנט, שהודה שהוא לא ממש רצה לקלוע אבל, השאר כבר היסטוריה.

גיל קדרון - קובי בריאנט:

רשימה של שחקנים לא אהובים מעולם לא תהיה שלמה ללא מר קובי בריאנט, אחד האנשים היותר מעצבנים בתולדות הליגה. סביר להניח שלפני שנתיים הוא היה מככב אצלי כמדורג ראשון, אבל אחרי הזובור התקשורתי שחטף לאחרונה, ואחרי ההשפלה שעבר במסיבת העיתונאים בה ישב ליד אשתו והודה שבגד בה – אני חייב להודות שהתגנבו אל לבי רחמים אל האיש הקר והמנוכר הזה. הבנאדם הזה הצליח לריב עם חצי מהשחקנים בליגה, והחיוכים השחצניים והזיוף הנוראי שלו הביאו לי את הסעיף כשכל עונה הסתיימה אצלו עם טבעת אליפות, אבל אחרי שנפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, הרגשות שלי כלפיו הפכו קצת יותר מעורבים. כל עוד הוא מפסיד, אני והוא מסתדרים יופי.


רן קדרון - קרל מלון:

הרדנק השחור הראשון. שחקן עם מהלך וחצי. הקליעה המעצבנת הזו מחצי מרחק, שתמיד נכנסה, מלבד במאני טיים, וההסתערות הגמלונית לסל שנגמרה כמעט תמיד בליי-אפ במקום בהטבעה, ובשחקן יריב פצוע. בתקופות הטובות של יוטה, היה מצחיק לראות אותו נחנק מול ג'ורדן ופיפן ומאבד את העשתונות בשניות האחרונות, ולולא סטוקטון, הוא לא היה משיג את המספרים שיש לו. נכון שלא הגיעו לו שריקות הבוז מאוהדי יוטה כשהגיע לשם עם הלייקרס, אבל הסיפור הביזארי עם אשתו של קובי לא הוסיף לאהדתי אליו.


דב שוהם - גלן רובינסון:

אחד השחקנים הכי אובר-רייטד אי פעם. יש לו ג'אמפשוט יפה, וזהו. לא הגנה, לא מסירה, לא שומדבר אחר. כמו רוז, האנוכיות שלו המאיסה את עצמה על מי ששיחק איתו בקבוצה, והוא מתהלך לו כמו סטאר למרות שהוא מעולם לא באמת היה כזה. בשנתיים האחרונות הוא ביצע צניחה חופשית והפך מסקורר מסוכן לרגב פנאן, ואין שמח ממני על כך.


שימי ששון - אנטואן ווקר:

עצלן, שמנמן, לא אחראי והורס קבוצות. האל עזר לי ולקח אותו מהקבוצה שלי למיאמי, שעוד תסבול ממנו רבות. הזריקות הנוראיות שלו משלוש (שבאות ברצף, ככה כדי להוציא אותך מהכלים) ועוזרות ליריבה לעבור מפיגור 40 הפרש ליתרון 20, ההגנה הגרועה (זוכרים את הבית ספר שעשה לו קניון מרטין בפלייאוף לפני שנתיים ?) והמראה הלא מקצועני עם הכרס הקטנה - זה מה שמעצבן אותי. לעומת זאת, במשחקים שהוא מתפוצץ, אתה אוהב אותו כמו את אמא. אבל מה לעשות, זה קורה לעיתים רחוקות מדי, וברוב הזמן הוא רק גורם סבל. אלוהים ישמור, אפילו אטלנטה לא רצתה אותו.

גיל קדרון - ג'ון סטארקס:

קשה לי להגיד שיש לי משהו אישי נגד סטארקס, כי בסך הכל מדובר בשחקן שעלה מאשפתות והפך למיני-כוכב בקבוצה טובה. הבעיה היא שמבחינתי הוא פשוט היה האיש הלא נכון במקום והזמן הלא נכונים. הוא מייצג עבורי את הניקס, היריבה העיקשת והאלימה של שיקגו, אהובתי בשנות ה-90 העליזות. מדובר היה בקבוצה חסרת כל כשרון (מלבד פטריק יואינג, שעליו בעיקר ריחמתי), שהייתה לה את היהירות לחשוב שהיא מסוגלת לנצח את הוד רוממותו וארבעת השוורים שמסביבו. וההטבעה שלו בגמר המזרח של 1993 מעל לידיים המושטות של הוראס גרנט וג'ורדן הייתה עלבון אישי צורב, במיוחד בגלל שאף אחד לא שם לב לעבירה שיואינג עשה בתחילת המהלך על בי ג'יי ארמסטרונג.


רן קדרון - ריק פוקס:

ריק פוקס חי את החלום האמריקאי. האישה (לשעבר) המושלמת שהיא מלכת יופי לשעבר, שחקן NBA מקצועני, מיליונר, חיוך הורס, שחקן טלוויזיה (ב"אוז"). הוא מסודר. אבל הכל בא לו יותר מדי בקלות. הוא לא מתאמץ, במקום זה רק מרביץ, ונראה כמו דוגמן על הפרקט. זה שחקן שמסתובב עם הראש למעלה בסגנון אריק בנאדו, אבל אצלו זה נראה בקטע מתנשא, או אולי כדי לא להרוס את התספורת עם הג'ל. אני בטוח שדמות האסיר ב"אוז" לא דרשה ממנו יותר מדי עבודה והוא פשוט שיחק את עצמו - איש אנוכי ומתנשא, שיעשה הכל כדי לקדם את עצמו.


דב שוהם - קובי בריאנט:

קובי הוא אדם שרוצה להיות מייקל ג'ורדן. הבעיה היא שזה לא בא לו בטבעיות. שלא תבינו אותי לא נכון, הוא שחקן מעולה, רק חבל שהוא מתאמץ כל כך להיות מישהו אחר – גוער בשחקנים, חושב שהוא מלך העולם, הולך לבד לסל במאני טיים, חושב שהוא יכול לנצח קבוצה לבד. ברגע שיבין שהוא לא מספר 23, יכול להיות שהוא אפילו ישתפר. אבל משום מה, לא נראה שזה יקרה. צפויות לו שנים מאוד מאכזבות אם הוא ימשיך בגישה הזו.


שימי ששון - סטפון מארבורי:

כל כך הרבה יהירות בבן אדם אחד שזה עובר כל גבול. משתחצן ומשתחצן ("אני הרכז הכי טוב בליגה"), ובפועל לא עושה כלום. די, נמאס לשמוע אותך. קודם תגיע למשהו בכדורסל, משהו שלא כולל רק סטטיסטיקה אישית, ואז תדבר. בינתיים, איך שאתה והקבוצה שלך נראים, אני במקומך לא יוצא מהבית. או מהמדיסון סקוור גארדן.

גיל קדרון - איזיאה תומאס:

איכס. אני חושב שאיזיאה הוא אחד האנשים הרעים והמגעילים שמסתובבים בליגה. עליו נאמרה הקלישאה שמדובר בזאב בעור של כבש, כי מאחורי החיוך המקסים מסתתר נחש אמיתי וחתרן בלתי נלאה. נתחיל מהזלזול כלפי לארי בירד, נמשיך מהחרם שעשה על ג'ורדן באולסטאר הראשון שלו, ונקנח בהורדת חבריו מהפיסטונס מהפרקט אחרי הסוויפ שקיבל משיקגו ב-1991. אחרי כל הפעמים שניצח את הבולס, לא היה לו מספיק כבוד למשחק הכדורסל כדי לקחת את ההפסד כמו גבר. אין ספק הג'וב שלו בניו יורק הוא מבחינתי זיווג מנצח שמבטיח לי שכל הצדדים המעורבים יישארו אומללים עוד שנים רבות. המשיכו כך.


רן קדרון - רוברט הורי:

למה רוברט הורי הוא שחקן קלאץ'? כי הוא לוקח הכל בקלות. בסדרה האחרונה של סן אנטוניו מול דטרויט ראינו כמה טים דאנקן לוקח את המשחק קשה, ואז מגיע לו הורי, עם החיוך המעצבן והזחוח שלו, ומנצח את הסדרה. איפה הוא היה במהלך העונה? לאן הוא נעלם אחרי שתי אליפויות ביוסטון? הורי מצא לעצמו נישה, ונראה שהיא מקובלת על כל הליגה - הוא שחקן ששומרים לפלייאוף. אבל הורי עושה את זה בצורה בוטה מדי לטעמי, ואם הוא יכול לנצח משחקים בפלייאוף, הוא יכול לקלוע יותר מ-7 נקודות למשחק במהלך העונה הרגילה. מה שהכי עיצבן אותי אצלו היה שבעונה שעבר מהלייקרס לספרס, הוא נפגש עם האקסית בפלייאוף והיה מחריד. רק איירבולים מכל מקום, ושום דבר במאני טיים. האם זה צירוף מקרים, או קנוניה? אני אתן לכם לשפוט.


דב שוהם - לארי ג'ונסון:

LJ הוא מסוג האנשים שברגע שאתה נמצא לידם יותר מכמה דקות, בא לך לדפוק להם מכות. אתם ואני לא ממש מסוגלים לעשות זאת, אבל לאלונזו מורנינג נמאס לחלוטין בסיום משחק פלייאוף בין מיאמי לניו יורק. אחרי התקרית, שחקני NBA החלו לצאת מכל חור כדי להסביר כמה ש"הסבתא" הוא פשוט נודניק שלא מפסיק לדבר מהרגע שמתחיל המשחק, ועושה כל מה שהוא יכול כדי להוציא אותך מהכלים.


שימי ששון - לטרל ספריוול:

בהתחלה הוא חנק מאמן, ואחרי זה ניסה לרגש אותנו ולומר שעם 21 מיליון דולר לשלוש שנים קשה להחזיק משפחה, אחרי שבמשך שבע שנים חשבון הבנק שלו התעשר כל שנה ב-14 מיליון. שחקן בכיין וחסר כל כבוד לכדורסל, לאוהדים ולעולם בכלל.

גיל קדרון - ג'ייסון קיד

הבעלים של הסאנס אמר עליו פעם שהוא אנוכי מחוץ לפרקט באותה מידה שהוא לא אנוכי על הפרקט. דקה אחרי שחתם עם הנטס לשבע שנים בתמורה ל-120 מיליון דולר, הוא החל ללכלך על הקבוצה כדי להכריח אותם לשלוח אותו בטרייד, וגם עשה איזו מיני שביתה איטלקית. קיד הוא אחד האנשים הנאלחים בליגה, שדואג לחתור תחת כל מאמן ולפטר אותו עד שיגיע מישהו חלש אופי מספיק כדי לאפשר לו לנהל את העניינים בעצמו. אבל עזבו את כל זה, לבנאדם היה תחביב קטן - להשתמש באשתו כשק אגרוף אנושי להוצאת תסכולים, והעובדה שג'ומאנה קיד מעלה לכולם את הסעיף וממקמת את עצמה בשורה הראשונה מול המצלמות לא משחקת כאן תפקיד. באירוע שבעקבותיו נעצר, הוא רדף אחריה לשירותים בגלל יוגורט, ריסק את הדלת והוריד לה לאטמה לפנים. איי רסט מיי קייס.


רן קדרון - כרמלו אנתוני:

כרמלו מול לברון, זה מה שפימפמו לנו בעונת הרוקי של שני השחקנים האלה. בחירה ראשונה מול בחירה שנייה (מיליצ'יץ' לא נחשב). הפנומן מהתיכונים מול אלוף המכללות. אז מה התברר? כרמלו לא אתלט, הוא שמן, די גמלוני, אין לו קליעה מבחוץ, הוא לא אוהב למסור, ויש לו ראש קטן מדי. כל ההייפ התפוצץ כבר בעונה השנייה שלו, ואני לא מדבר על הסמים שהיו בתיק שלו אבל היו "של החבר שלו". אנתוני רב עם המאמן שלו, שטען, ובצדק, שהוא לוקח יותר מדי זריקות קשות, שנכנסות באחוזים גרועים יותר משל אנטואן ווקר. והוא גם הסתכסך עם הרכז אנדרה מילר. למרות הכל, עדיין רשומים על שמו 20 נקודות למשחק. כמה משחקים הוא הפסיד לדנבר במהלך הניסיון שלו להגיע לכמות הנקודות הזו? כרמלו צריך להתעורר ולהבין שהוא לא ברמה של דוויין ווייד ולברון, ושהוא צריך להרחיב את רפרטואר המשחק שלו. תמסור, אחי, תמסור. יותר מכל, הוא מזכיר לי את מכבי תל אביב בכדורגל של העונה שעברה - קבוצת תחתית שחושבת שהיא אמורה להיות בצמרת, ואוטוטו תגיע לשם. לכרמלו יש עדיין סיכוי, אבל אם הוא לא יתאפס על עצמו, הוא יהיה בצרה צרורה.


דב שוהם - ג'ייסון קיד:

אם לא מספיקה העובדה שהוא הואשם בהכאת אשתו (והיא כן מספיקה), אפשר לזכור את שתי העונות האחרונות של קיד בניו ג'רזי. את הטרור שהוא עשה בקבוצה, את האיומים, וכל זה בלי ששיחק משחק אחד. חצי עונה היה פצוע, ועדיין הרשה לעצמו לשלוח מסרים לכל עבר, והתסיס את כל הקבוצה. וגם הווינריות שלו מוטלת בספק, לאור המשחקים האחרונים מול דטרויט בפלייאוף לפני שנתיים, כולל אפס נקודות במשחק השביעי והמכריע.


שימי ששון - ג'ייסון קיד:

הבחירה הכי קלה מבין כל החמישייה. כבר מראש ידעתי שאני הולך לבחור בשחקן המעצבן הזה, שגרם לי, בתור אוהד בוסטון, כל כך הרבה עצבים. הנשיקה המעצבנת לפני זריקת העונשין, המבט הקר הזה, ובכלל התחושה שמדובר בבן אדם רע, או סתם חרא. העדויות כי הוא הכה את אישתו מגבות אותי. אבל אולי הוא פה גם קצת כי הוא שחקן גדול, למרות הכל, וזה גורם לי לרצות להחטיף לו.