ה-AFC מזרח נחשב זה כארבע שנים כאחד הבתים החזקים בליגה, אם לא החזק שבהם. הסיבה העיקרית, כמובן, היא האימפריה המכהנת של הליגה, אלופת שלוש מארבע השנים האחרונות, הניו אינגלנד פטריוטס.
אבל גם הניו יורק ג'טס הפכו בשנים האלה למופיעים קבועים בפלייאוף, הבפאלו בילס נראו כמו קבוצת עילית בחצי השני של העונה הקודמת, וכעת, שהראסטה מון ריקי וויליאמס חזר מחופשת הגאנג'ה שלו, גם במיאמי דולפינס אסור לזלזל.
ניו אינגלנד פטריוטס
נוסדה: 1959 בתור בוסטון פטריוטס
מאזן ב-2004: 2:14, ניצחון בסופרבול מול פילדלפיה
העברות בולטות: דוויין סטארקס (מגן פינה, שוחרר מאריזונה); דייויד טרל (תופס, שוחרר משיקאגו); מהדראפט: לוגאן מנקינס (גארד, מכללת פרסנו סטייט)
איבודים בולטים: טדי ברוסקי (יפסיד את העונה ואולי גמר את הקריירה בעקבות שבץ); ג'ו אנדרוזי (גארד, עבר כשחקן חופשי לקליבלנד); טיי לאו (מגן פינה, שוחרר משיקולי תקרת שכר וחתם בג'טס); דייויד פאטן (תופס, עבר כשחקן חופשי לוושינגטון); רומן פייפר (ליינבקר, שוחרר). כמו כן איבדה הקבוצה את המתאם ההגנתי רומיאו קרנל, שהפך למאמן הראשי של קליבלנד, ואת המתאם ההתקפי צ'רלי ווייס, שהפך למאמן הראשי של מכללת נוטר דאם.
אצל האלופים, מה שקובע זו השיטה. אשתקד היא איבדה את כוכבה ההגנתי הגדול ביותר, טיי לאו, לפציעה שגמרה לו את העונה. היא הכניסה צעירים לא מנוסים לעמדה שלו ורכבה עליהם כל הדרך לעוד תואר. בכל פעם ששחקן חושב שהתחת שלו שווה יותר מהקבוצה ודורש מחיר של כוכב-על (כיאה למי שזכה זה עתה באליפות), המאמן ביל בליצ'יק מוכיח לו שבתי הקברות מלאים באנשים שחשבו שאין להם תחליף. בשנה-שנתיים האחרונות מוכיחים שחקנים שהפנימו את הרעיון, ומסכימים לחתום אצל הפטריוטס במחיר מופחת, רק כדי להיות שותפים להצלחה.
השנה נדמה שהפאטס איבדו יותר כישרון מאי-פעם, אבל מי המשוגע שיהמר נגד בליצ'יק כשזה מגיע לאלכימיה של בניית קבוצה? אפילו לא כותב שורות אלה, אוהד מושבע של היריבה הגדולה מניו יורק (לה הבריז בליצ'יק בצורה מעליבה כדי לפתוח את הריצה המדהימה שלו בבוסטון רבתי).
אז מה יהיה: כאמור, רק אדם חובב סיכונים ומבוכות יהמר נגד המכונה המשומנת של בליצ'יק. אם יהיה משהו שיתקע מקלות בגלגלי האלופה זה יהיה אובדנם של שני המתאמים ולא של שחקן זה או אחר, אבל חסרונם לא ימנע מהאלופה להגיע לפלייאוף כמועמדת לתואר רביעי חסר תקדים בחמש שנים.
ניו יורק ג'טס
נוסדה: 1961
מאזן ב-2004: 6:10, הפסד בסיבוב השני של הפלייאוף, בחוץ מול פיטסבורג לאחר הארכה
העברות בולטות: דריק בליילוק (רץ אחורי, שחקן חופשי מקנזס סיטי); איתן ברוקס (תאקל התקפי, שחקן חופשי מבולטימור); לאברייניוס קולס (תופס, בטרייד מוושינגטון); ג'יי פידלר (קווטרבק, שחקן חופשי ממיאמי); בארי גארדנר (ליינבקר, שחקן חופשי מקליבלנד); לאנס לגריי (תאקל הגנתי, שחקן חופשי מהניו יורק ג'ייאנטס). בדראפט: מייק נוג'נט (בועט מאוהיו סטייט); ג'סטין מילר (מגן פינה ומחזיר בעיטות מקלמזון)
עזבו: אנתוני בכט (טייט אנד, שחקן חופשי לטאמפה ביי); סאם קווארט (ליינבקר, טרייד למינסוטה); לאמונט ג'ורדן (רץ אחורי, שחקן חופשי לאוקלנד); ג'ייסון פרגוסון (תאקל הגנתי, שחקן חופשי לדאלאס); קארים מקנזי (תאקל התקפי, שחקן חופשי לניו יורק ג'איינטס); סנטנה מוס (תופס, טרייד לוושינגטון).
מי שראה אפילו רק את הפלייאוף אשתקד יודע כבר הכל על הג'טס המסכנים, שהיו רחוקים בועט אחד טוב מלהדיח את הפיטסבורג סטילרס בחוץ ולעלות במקומם לגמר ה-AFC. הסילונים כל-כך לקחו ללב את בעיית הבועט שהם לקחו אחד כבר בסיבוב השני של הדראפט, עם הבחירה הראשונה שהיתה להם. המהלך הרים גבות ברחבי הליגה וגם סחט שלל חרפות וגידופים מפיו של עבדכם הנאמן (ועוד בליל הסדר), אבל אם חושבים על זה, בועט תותח זה חלק מאד חשוב מפאזל האליפות, ותשאלו את אדם וינאטיירי, אחד שכבר פתר שלושה פאזלים כאלה.
בנוסף לבועט החליפו הג'טס גם מתאם התקפה, כדי שפעם הבאה לא יצטרכו לבעוט ממרחק גבולי במצב מכריע אלא ינסו עם ביטחון עצמי להתקדם למצב נוח. הג'טס נחלשו בקו התקפה עם עזיבתו של קארים מקנזי המצוין, ובקו ההגנה בגלל עזיבתו של ג'ייסון פרגוסון. איתן ברוקס שבא מבולטימור יגבה היטב את ג'ייסון פביני המצוין, שקודם לצד שמאל. אבל מה יהיה בצד ימין? על השאלה הזו עשויה לקום וליפול שלמותו הגופנית של הקווטרבק המדויק אך הפגיע, צ'אד פנינגטון, ובהשלכה של העונה כולה עבור הג'טס. מה שכן אמור לשחק לטובתו הוא חידוש השת"פ המעולה שהיה לו עם לאברייניוס קולס. ההגנה חוזקה בשחקן שגם אם עבר במעט את שיאו, על יכולות המנהיגות והכישרון להבריק במשחקים גדולים אין עוררין טיי לואו, כוכב קבוצות האליפות של הפטריוטס.
אז מה יהיה: אם הקיצוני ההגנתי הנפלא ג'ון אייברהם יפסיק לשחק ברוגז ויצטרף למחנה האימונים, ואם פנינגטון יישאר בריא, הג'טס ידברו חזק. אם לא, הם יבחרו די גבוה בדראפט הבא.
בפאלו בילס
נוסדה: 1959
מאזן ב-2004: 7:9, החמיצו את הפלייאוף במחזור האחרון
העברות בולטות: בני אנדרסון (גארד, שחקן חופשי מבולטימור); מייק גאנדי (תאקל התקפי, שחקן חופשי משיקאגו); קלי הולקומב (קווטרבק, שחקן חופשי מקליבלנד)
עזיבות בולטות: דרו בלדסו (קווטרבק, שוחרר לדאלאס); ג'ונס ג'נינגס (תאקל התקפי, שחקן חופשי לסן פרנסיסקו); פירסון פריאולו (מגן פינה, שוחרר לוושינגטון); פאט וויליאמס (צתאקל הגנתי, שחקן חופשי למינסוטה)
בפאלו רשמה את התואר "לוזרית" בטאבו כשהפסידה בארבעה סופרבולים רצופים. זה נחרט לה ולשאר הליגה בתודעה. מאז הופעת הסופרבול האחרונה לא היתה לבפאלו קבוצה באמת מאיימת, ופלייאוף ראו בפעם האחרונה בצפון מדינת ניו יורק ב-1999 הרחוקה, אז נפלו הבילס קרבן ל"נס עיר המוזיקה" של הטנסי טייטאנס, שהמשיכו לסופרבול. לפני שלוש שנים, ב-2002, נדמה היה שיש לבילס התקפה מפחידה, אבל פירלס פרייס חתך לאטלנטה (שם הוא עסוק בלשכתב את המושג פלופ). אשתקד בנה המאמן החדש מייק מולארקי הגנה די מפחידה, אבל ההתקפה צלעה עם דרו בלדסו המידרדר, וזה הספיק בדיוק כדי להחמיץ את הפלייאוף.
השנה נמסרו המושכות לג'יי-פי לוסמן, שנבחר בדראפט של אשתקד אבל היה פצוע ובקושי ראה דשא. השנה הוא יצטרך להביא תוצאות, ואם לא ילך לו ישמח קלי הולקומב לרשום מספרים מפחידים כמחליף, כמו שעשה בקליבלנד. עם מולדס הוותיק והטוב ולי אוואנס הצעיר והמבטיח לאללה כתופסים, וויליס מגאהי עם טונות הכישרון ברץ אחורי וקו התקפה לא רע, אמורים הבילס לשפר את המאזן מאשתקד.
מה יהיה: אם לוסמן יהיה הרות'ליסברגר של השנה, באפאלו ידברו חזק. בכל מקרה, מאזן של פחות מ-6:10 יהווה כישלון. אם לא יעלו לפלייאוף, זה רק בגלל הבית הסופר-תחרותי שהם משחקים בו.
מיאמי דולפינס
נוסדה: 1966
מאזן ב-2004: 12:4, מקום אחרון ב-AFC מזרח
העברות בולטות: קווין קרטר (קיצוני הגנתי, שחקן חופשי מטנסי); דיימיון קוק (תאקל התקפי, שחקן חופשי מקליבלנד); מריו אדוארדס (סייפטי, שחקן חופשי מטאמפה ביי); דוני ספרייגן (ליינבקר, שחקן חופשי מדנבר); גאס פרוט (קווטרבק, שחקן חופשי ממינסוטה)
עזיבות בולטות: ג'יי פידלר (קווטרבק, שחקן חפשי לניו יורק ג'טס); סמי נייט (סייפטי, שחקן חופשי לקנזס סיטי); ג'יי וויליאמס (קיצוני הגנתי, שוחרר וחתם בסט. לואיס), מורלון גרינווד (ליינבקר, שחקן חופשי ליוסטון)
מיאמי היתה קבוצת פלייאוף די קבועה במהלך שנות ה-90'. רק שלוש פעמים בין 1990 ל-2001 החמיצו היונקים הימיים את טורניר אחרית העונה. אחרי זה באו שתי עונות לא רעות, עם מאזנים של 7:9 ו-6:10, כשבכל פעם מוצאים הדולפינים דרך להחמיץ את הכרטיס לריקוד האמיתי במחזור האחרון. ואז הכל התפרק. סוס העבודה של הקבוצה, הראסטה מון ריקי וויליאמס, החליט שנמאס לו מפוטבול והרבה יותר כיף לשבת על החוף, לעשן גאנג'ה וללמוד רפואה הוליסטית. אלא שמהר מאד התברר לריקי שכשהקבוצה שלך לא לוקחת את ההחלטה בשאנטי, ותובעת אותך על מיליונים שקיבלת כמענק חתימה, טעמו המתוק של הסוטול נהיה קצת חמוץ בפה. אז ריקי חזר, מיאמי הסכימה לשכוח ממה שהיה, ובלי קשר לקחה רץ תותח לעתציד בדראפט, ככה שבעמדת הר. האחורי הדולפינים מסודרים יותר מרוב הקבוצות.
אבל קווטרבק לגיטימי אין ממש, תופסים יש אחד מזדקן ובעייתי (דייויד בוסטון) ואחד צעיר ומוכשר אבל לא נשק קטלני בפני עצמו (כריס צ'יימברס). הקו האחורי של ההגנה, שפעם היה היהלום שבכתר הקבוצה, התפורר ונעלם, וגם קו ההתקפה לא משהו.
מה יהיה: משחק ריצה משופר מאד שווה לפחות עוד שני ניצחונות, אולי שלושה, אבל כל דבר מעבר לזה יהווה הפתעה.