להיות שם

האובססיה סביב ההפעלה למונדיאל גורמת לנו לזנוח בדרך שתי שאלות מהותיות: הראשונה היא מה באמת קורה לנבחרות קטנות, חסרות מסורת, כאשר הן נוחתות במפתיע בגביע העולמי? הרי כשנבחרת גמדית פוגשת את הנפילים, התוצאה עשויה להיות התרסקות כואבת. השאלה השניה, והלא פחות חשובה, היא מה ההעפלה עושה לכדורגל המקומי. כיצד נבחרות שבאות מליגות נחשלות מתמודדות עם הנסיקה הפתאומית? האם פני הענף באותה מדינה משתנים לחלוטין, או שמא מדובר בדרך כלל בהבלחה חד פעמית, שלאחריה מגיעה חזרה כואבת לבינוניות?


את כל התשובות נדע רק אם הנבחרת הנוכחית של גרנט תעשה היסטוריה, תנצח בשוויץ ותיקח אותנו למונדיאל. אבל כדי לקבל תיאבון (או שלא), חזרנו לשלוש סינדרלות מהמונדיאל האחרון, אקוודור, סלובניה וטורקיה, על-מנת לבדוק איך פעל עליהן אפקט המונדיאל.

הרבה זמן לקח לטורקים לתעל את הטירוף שלהם סביב משחק הכדורגל להצלחה ממשית. היום זה יישמע מפתיע, אבל הביקור האחרון של טורקיה בגביע העולמי, לפני המונדיאל ביפן, היה בשוויץ 1954. בתחילת שנות התשעים כבר החלה לנשוב רוח חדשה בטורקיה. אם הסתובבתם בשווקים של איסטנבול, קמר, בודרום וכו', לא יכולתם שלא לשים לב לאהבת הענף של המקומיים, שהיו מדקלמים בעל פה את ההרכבים של כל נבחרת בעלת שם באירופה. מאמנים גרמניים אימנו בקבוצות הצמרת של המדינה והחדירו מקצועיות ודפוסי עבודה חדשים. ב-1996 הם באו על שכרם, כאשר טורקיה עלתה לראשונה בתולדותיה לאליפות אירופה באנגליה. ההופעה לא היתה מוצלחת במיוחד, אבל ההתרגשות של הטורקים מהמשחק רק הלכה והתעצמה. הקבוצות המקומיות החלו להשקיע עוד כספים ולהתחזק, שימשו חממות לכוכבים צעירים ביבשת ומקום מפלט לכוכבים מזדקנים שבאו לסיים את הקריירה בכבוד. והפירות לא איחרו לבוא.

המפץ הגדול היה בעונת 1999/2000. גלאטסראיי הפכה לקבוצה הטורקית הראשונה שזוכה בתואר אירופי, אחרי שהניפה את גביע אופ"א. על הדרך, הנבחרת המקומית עלתה בצורה משכנעת ליורו 2000, שם כבר הגיעה עד לרבע הגמר. בקמפיין המונדיאל הבא טורקיה כבר היתה לשם דבר בכדורגל האירופי. היא הגיעה לגביע העולמי ב-2002 אחרי שעברה את אוסטריה במשחקיה ההצלבה ולמרות שקיבלה את ברזיל בבית המוקדם (שתי הנבחרות הנוספות בבית היו קוסטה ריקה וסין), הטורקים כבר לא חששו מכלום. בכל זאת, התהליך הטורקי החל הרבה שנים לפני כן, והנחיתה בין לא היתה מקרית ומפתיעה.

המשחק הראשון במונדיאל זימן לטורקיה את ברזיל. למרות ההפסד 2:1, הוא זכור כאחד המשחקים הגדולים של הסיבוב הראשון. המשחק החדיר לתודעתו של עולם הכדורגל כמה כשרונות מקומיים, כמו חסן שאש, וריענן את ההיכרות עם כוכבים אירופאים כמו סוקור, אלפאי וארמה. הבאה בתור היתה קוסטה ריקה, מולה הטורקים כבר חגגו ניצחון 0:1, עד שהגיע שער שוויון בתוספת הזמן וניפץ לטורקים כמה פנטזיות. רק הניצחון 0:3 על סין השכיח את הצרות וטורקיה רשמה עלייה היסטורית לשמינית הגמר.

אחרי 1:0 על יפן (שמינית גמר) ו-1:0 על סנגל (רבע גמר), הטורקים הדהימו את העולם ועלו לחצי הגמר, למשחק נוסף מול ברזיל. הנסיון ובעיקר הרמה נתנו את אותותיהם בשלב הזה. הטורקים יצאו עם הפסד 1:0 מכובד, ניצחו 2:3 במשחק על המקום השלישי את המארחת השניה, קוריאה, 2:3, ועשו את הבלתי יאמן.

אמנם ההצלחה האדירה לא הציבה עדיין את טורקיה בשורה אחת עם נבחרות כמו צרפת, הולנד, ספרד או אנגליה, אבל אל תתפלאו אם זה יקרה כאשר התהליך יושלם בעוד כעשר שנים. אפקט המונדיאל נתן את אותותיו בליגה המקומית, כשכוכבים בינלאומיים עברו לשחק בטורקיה (אלכס, אנלקה, אאילטון הם האחרונים ברשימה). לטורקים ברור שנותרה להם עוד הרבה עבודה. במוקדמות יורו 2004 טורקיה סיימה את בית המוקדמות השני אחרי אנגליה והלכה למשחקי ההצלבה, שם היא הודחה על ידי לטביה המפתיעה. בקמפיין המונדיאל הנוכחי טורקיה נאבקת מול יוון על המקום השני בבית 2, אותו מובילה בביטחה אוקראינה. הניצחונות היחידים של הטורקים הושגו מול נבחרות גרוזיה, אלבניה וקזחסטן החלשות, פלוס שני משחקי התיקו 0:0 מול אלופת אירופה, יוון. עוד רחוקה הדרך עד שטורקיה תהפוך לאימפריה, אבל הלוואי עלינו כאלה צרות.

עם קצת יותר משני מיליון תושבים, הסלובנים הצעירים עשו בשנתיים את מה שנבחרת ישראל לא עשתה מאז שהמשטרה הבריטית לקחה את האליפות כאן, כלומר אף פעם: העפלה לשני טורנירים גדולים ברצף, יורו 2000 ומונדיאל 2002.

מי שחשב שהנבחרות האטרקטיביות ביוגוסלביה המפורקת יהיו סרביה וקרואטיה, קיבל נבחרת קטנה וצנועה, עם כוכב גדול ופה ענק בשם זלטקו זהוביץ', שעשתה צרות לגדולות של היבשת. הכל החל בהפעלה ליורו 2000, בו אמנם הסלובנים לא עברו את השלב המוקדם, אבל סיפקו את אחד המשחקים הגדולים, התיקו 3:3 בדרבי מול סרביה, שרמז היטב לבאות. מלבד זהוביץ', אי אפשר היה למצוא שמות יותר מדי גדולים בנבחרת הסלובנית. היו שם מיראן פבלין ששיחק בפורטו ושני "ישראלים", סבסטיאן סימרוטיץ', שעבר מהפועל ת"א ללצ'ה וכבש את אחד משני השערים היחידים לסלובניה במונדיאל, ומילאן אוסטרץ', שכיכב גם הוא בבלומפילד וסחף את האדומים לרבע גמר גביע אופ"א.


הסלובנים שאבו המון עידוד מההצלחה, ונסעו למונדיאל 2002 כדי להשלים את המשימה שהם התחילו ביורו. אלא שהנסיקה התפוצצה להם בפנים. הסלובנים, או לפחות הכוכב הבכיר שלהם, לא ידעו איך לעכל את ההצלחה. סלובניה קיבלה את דרום אפריקה ופראגוואי בבית המוקדם, פלוס ספרד החזקה. המשחק הראשון זימן לסלובנים דווקא את ספרד. משחק הגנה משעמם לא מנע מהנבחרת של סרקו קטאנץ לספוג את הראשון מראול ובהמשך עוד שניים בדרך להפסד 3:1 במשחק המונדיאל הראשון בתולדות סלובניה. הפיצוץ האמיתי הגיע למחרת, כאשר המאמן קטאנץ החליט לשלוח הביתתה את הכוכב הבעייתי שלו, זהוביץ'. ואם זה לא מספיק, אותו קטאנץ הורחק בתחילת המשחק השני מול דרום אפריקה של קווינטון פורצ'ן ובני מקארתי. סלובניה רשמה הפסד שני, 1:0. המאמן הכועס לא ויתר והצהיר שנבחרתו תשיג את המטרה - ניצחון אחד בטורניר, מול פרגוואי. השוער האגדי צ'ילאברט לא חשב ככה. הוא אמנם ספג שער אחד, אבל שלח את חבריו לנבחרת לכבוש שלושה. סלובניה נסעה הביתה חבולה ומבולבלת.

מאז סלובניה עדיין לא מצאה את המרשם כדי להחלים ולשחזר את הישגי העבר. לקראת יורו 2004. היא שובצה לבית 1 במוקדמות יחד עם ישראל, ניצחה אותה בבית 1:3, הוציאו תיקו בחוץ 0:0, וסיימה במקום השני בבית. הסלובנים עלו למשחקי ההצלבה, שם הודחו על ידי קרואטיה. בקמפיין המונדיאל הנוכחי משחקת סלובניה בבית מספר 5, מדורגת כרגע במקום השלישי אחרי איטליה ונורבגיה, ונראה כי תצפה במונדיאל בגרמניה דרך הטלוויזיה. סלובניה, כך נדמה, לא הצליחה להתמודד עם ההצלחה, וההעפלה למונדיאל הפכה מברכה לקללה.

אקוודור היתה אולי הנבחרת האלמונית ביותר שהגיעה למונדיאל 2002, שם רשמה את הופעת בכורה. אקוודור היתה נבחרת קיקיונית אפילו יותר מסלובניה, ננסית גם במושגים דרום אמריקאיים. ועם זאת, בניגוד לנבחרות האחרות ביבשת שלה, כמו קולומביה, אורוגואי ופרגוואי, שרדפו אחרי ברזיל וארגנטינה וייצאו שחקנים לאירופה, הסגל האקוודורי הורכב בעיקר משחקני הליגה המקומית, כאלה שמרוויחים פרוטות ביחס לקולגות שלהם מהיבשת ואלמוניים לחלוטין בעולם. השם המוכר היחידי הוא אוגוסטין דלגאדו, ששיחק בסאותהמפטון. הכוכב הגדול ביותר של אקוודור בשנות ה-90, אלכס אגינאגה, שיחק לאורך מרבית הקריירה בליגה המקסיקנית, רחוק מהעין ומהלב של חובבי הכדורגל האירופי.

ההישג היחיד שבו יכלו להתגאות באקוודור, עד לההעפלה לטורניר, היה המקום הרביעי בקופה אמריקה 1993. בתחילת המילניום החדש התגבשה באקוודור נבחרת מוכשרת, שקראה תיגר לראשונה על הגדולות של היבשת. רגע השיא הגיע עוד לפני המונדיאל, בניצחון 1:2 על ברזיל במוקדמות, שהכניס לטירוף את המדינה והוציא המונים לרחובות. טבילת האש של נבחרת 2002 במונדיאל היתה מול אימפריה אחרת, איטליה. ה"אזורי" סבלו מלא מעט קשיים, אבל הצליחו לצאת עם ניצחון 0:2. האקוודורים פגשו למשחק השני את מקסיקו, ודלגאדו כבש את השער הראשון לזכות ארצו בגביע העולמי. המקסיקנים לא נבהלו מהפיגור המוקדם, הוכיחו שהם הרבה יותר טובים ומנוסים וניצחו בסופו של דבר 1:2.

ניצחון במשחק שלישי מול קרואטיה נועד רק להחזרת הכבוד. אדיסון מנדז העלה את אקוודור ליתרון 0:1 בדקה ה-48 ורץ לעשות בונקר עם חבריו עד לדקה ה-90. זה עבד, מקסיקו סיימה במקום השלישי בבית, ואקוודור רשמה ניצחון בהופעתה היחידה במונדיאל. המאמן הקולומביאני, הרנן דריו גומס, סיכם: "המונדיאל הראשון הוא למטרת לימודים".

הכדורגל האקוודורי שודרג פלאים מאז אותו מונדיאל. יעיד על כך קמפיין המונדיאל הנוכחי. אקוודור מדורגת במקום השלישי בבית הדרום אמריקאי אחרי ברזיל וארגנטינה, שאת שתיהן ניצחה בבית. למעשה, אקוודור היא בלתי מנוצחת בבית. מצב הליגיונרים לא השתפר: שני שחקנים בלבד משחקים כיום באירופה, כשהבולט בינהם הוא אנטוניו ולנסיה מויאריאל. שאר השחקנים מפוזרים בליגה המקומית ובשאר הליגות בדרום אמריקה. אם לא יהיו הפתעות מיוחדות, נראה את אקוודור בקיץ הבא בגרמניה. אם ברזיל וארגנטינה התקשו לתפקד מולה, אז אין ספק שגם הענקיות מאירופה צריכות להיזהר.

ההצלחה של אקוודור בשנים האחרונות נובעת מתמהיל של גורמים, שמרביתם אינם רלוונטיים למקרה הישראלי. אקוודור נהנית ממבנה טופוגרפי, שמאפשר לה לארח את משחקיה בקיטו, בגובה 2.850 מטר מעל פני הקרקע. הניצחון על ברזיל, למשל, יוחס לכך שהאורחים זילזלו ונחתו בקיטו רק ארבע שעות לפני המשחק, פרק זמן שלא איפשר להם להסתגל לאוויר הדליל. אחרי שער הניצחון של דלגאדו במחצית השנייה לברזילאים פשוט לא נשאר אוויר בריאות, וזה היה התסריט גם במשחקים נוספים.

מעבר לכך, ההצלחה של אקוודור בשנים האחרונות משקפת את עלייתו של דור חדש של שחקני שחומי עור, אוכלוסיה מקופחת במדינה. ההצלחה של אברם גרנט משקפת במקרה הטוב כישרון גדול אחד, יוסי בניון, שמסביבו נבחרת אפורה, ברמה אירופית בינונית. נקודת הדימיון היחידה היא שאקוודור הצליחה להתגבר על ירידתו מהבמה של כוכבה הגדול, אגינגה, ששיחק באותו תפקיד של הקוסם הישראלי הזנוח, אייל ברקוביץ'.

לא ברור כיצד ההעפלה למונדיאל תשפיע על הענף כאן בארץ, אבל לאור התקדימים של טורקיה, סלובניה ואקוודור, קשה להיות אופטימיים לגבי האפקט שזה ייצור אצלנו. קשה לזהות כאן איזשהו תהליך, שהסיום ההגיוני שלו אמור להיות בגרמניה 2006. למעט החממה הזמנית והבריאה שאברהם גרנט בנה, הכדורגל שלנו ממשיך לחיות מהיד לפה, להתנהל על ידי עסקנים פוליטיים, ולהפיל עלינו אסונות ופאשלות. נדמה כי אם ננצח בשוויץ ונעלה למונדיאל, זאת תהיה הצלחה מקרית וחד פעמית. טורקיה לא נהיה בקרוב, אפילו לא אקוודור.