סרט כחול לבן

נכון, קשה שלא להתפעל מהנבחרת הקשוחה של גרנט; לראות נבחרת אוקראינית מתבכיינת לשופט על האגרסיביות הישראלית ולא להאמין. לשמוע את התגובות המחושבות והצנועות של הלוחמים הממושמעים של גרנט אחרי החגיגות בסיום המשחק, ולהבין שמשהו עבר על נבחרת ישראל. לא עוד אגו מניאקים מנופחים שחיים בסרט כמו בתקופת שלמה שרף, אלא אחוות יחידה, אמונה בצדקת הדרך, הכרה במגבלות, ניצול יתרונות מקסימלי וטל בן חיים אחד.

נכון, זה אפילו מתחיל להזכיר קצת את מכבי ת"א של אמצע שנות ה-90, את אליפות הברומרים, אז סיירת גרנט התעלמה מכל השטויות שנאמרו עליה, וחצתה את קו המטרה לפני מכבי חיפה של ברקוביץ' ורביבו. אלא שמכל ההמולה הזאת שכחנו רק פרט אחד: בשביל לעלות למונדיאל צריך לנצח בשוויץ. ובשביל לנצח בשוויץ צריך חלוץ אמיתי, כזה שינצל את החצי הזדמנות שהנבחרת יוצרת בדרך-כלל, ואת זה גרנט טרם הצליח להקנות לנבחרת.

עד לפני שנתיים אפשר היה לסנגר על גרנט, ולומר שאין חלוצים בארץ. אבל לא עוד. אחרי הרבה שנים, למעשה מאז ימי אלון מזרחי ורונן חרזי, צמח לנו כאן חלוץ אימתני לא פחות. חזק, מהיר, כובש, עם יכולת בעיטת מרשימה, נגיחה פנטסטית, משחק עם הגב לשער, עם הפנים לשער, והכי חשוב: אופי של חלוץ, כזה שלא דופק חשבון לאף אחד, לאף מעמד. גביע הטוטו וגביע אירופה לאלופות הם היינו הך מבחינתו. פטריק אנדרסון ואריק בנאדו הם רק שמות בשבילו. קוראים לו שלומי ארבייטמן.

בגיל 16, כאשר נכנס כמחליף נגד מכבי חיפה, ארבייטמן, עד אז ילד אלמוני עם ריצה מוזרה ושם משפחה מצחיק, עלה לכדור קרן מעל אריק בנאדו וכבש שער שכמעט וגמר למכבי חיפה את העונה. לפני שבועיים הילד הזה נהג באופן דומה מול פטריק אנדרסון, אקס ברצלונה ובאירן מינכן, וקלע למטרה בניסיון הראשון בלי יותר מדי חשבון. אין שום סיבה שהילד התזזיתי הזה, עם נתונים שרק הולכים ומשתפרים, לא יעשה את זה לפיליפ סנדרוס השוויצרי. למעשה, כמו שהנבחרת תקפה באירלנד ואוקראינה, הוא היחיד שיכול לעשות זאת.

לכאורה, ישנן שתי סיבות שבגינן גרנט יכול להרשות לעצמו את הפריבילגיה לוותר על ארבייטמן. הראשונה היא המשחק האחרון של הנבחרת הצעירה בקמפיין בשוויץ, משחק שניצחון בו שווה כרטיס לאליפות אירופה. לכאורה, זה אמור לשכנע את גרנט לוותר לגיא לוי על החלוץ הכי טוב בארץ ולהסתפק באנמיות והרכות של עומר גולן ובשיאן הנבדלים, פיני בלילי. אבל בפועל המשימה של הנבחרת הלאומית חשובה יותר וקשה יותר מזאת של הצעירה, שצריכה תמיד לספק שחקנים לבוגרת.

התירוץ השני שגרנט יכול להיאחז בו הוא השטות של ארבייטמן נגד מאלמו. לכאורה, ייתכן כי ארבייטמן ראוי לעונש הזה. בפועל, רק אחד כמו גרנט, שידע לטפל בכשרונות בעייתיים כמו יוסי בניון ולהכניס אותם למסגרת יכול לעשות את זה עם ארבייטמן. חוץ מזה, אם קטן ודוידוביץ' היו ראויים להזדמנות נוספת אחרי מפלת מאלמו, גם לארבייטמן מגיע.

בערך בדקה ה-30 של המשחק בין ישראל לאוקראינה (ואולי בדקה ה-50 – כולן היו משעממות באותה מידה) התחלתי להבין מה בדיוק אני רואה. כן, על הדשא התרוצצו טל בן חיים, יניב קטן ועידן טל, אבל איכשהו, אני חזיתי במשהו אחר. במקומם, ראיתי את השחקנים של מאלמו ושל רוזנבורג, של סלובניה ושל אוסטריה. בהיעדר ההברקות הספורדיות של יוסי בניון, התברר בדיוק למה הפכה נבחרת ישראל תחת אברהם גרנט: לקבוצה סקנדינבית.

פעם אחר פעם, עונה אחרי עונה, הקבוצות הללו מתמודדות מול יריבה ישראלית הנהנית מ"עדיפות אופטית", "עושות עבודה" במשך 90 דקות ואינן מחליפות הבעת פנים גם במצבים של פיגור. ובסוף המשחק, למרות שאינך זוכר דבר מאותה יריבה אירופית משמימה, היא משלימה את המשימה, משיגה את הנקודות וממשיכה הלאה. פתאום, עבאס סואן די מזכיר את אנדראס הרצוג, וואליד באדיר את השוודי ההוא שכבש את השיוויון מול חיפה. וזו הנקודה: גם אם אני מאמץ מאוד את זכרוני, אינני מצליח לזכור מה שמו של אותו שוודי (חיפוש בארכיון העלה שמדובר בפיטר אבלסון). באותה מידה, גם אם אני מאמץ מאוד את זכרוני, אינני מצליח לזכור פעולה מעניינת אחת של ישראל מול אוקראינה.

למען האמת, גרנט ראוי לכל ההערכה על התהליך שבו הוביל את נבחרת ישראל. הוא חי במציאות ישראלית מיוזעת ותזזיתית, בין ידיעות על נערות ליווי במלון באוקראינה לבין קמפיינים היסטריים נגד אי הופעתו של כוכבו הגדול למשחק אימון. אל תטעו: מאחורי הקלעים, גרנט הוא המלך של הביצה העכורה הזאת, אבל איכשהו הכריזמה החמקמקה שלו עובדת על שחקני הנבחרת, שהופכים תחת ידיו, ל-90 דקות, לרובוטריקים יעילים במיוחד. באיחור של 35 שנה, הוא ממשיך את דרכו של עמנואל שפר, שהצעיד למונדיאל נבחרת שעבדה בשיטות עבודה יקיות, על המגרש ומחוצה לו.

למרות זאת, צריך להיות פטריוט אדוק במיוחד כדי ליהנות מפירות עבודתו של גרנט, כפי שהשתקפו אתמול ממסך הטלוויזיה. אפשרות אחת היא לשבת במשך 90 דקות בנשימה עצורה ולקוות לעוד תיקו של הנבחרת; אפשרות אחרת היא לעשות בזמן הזה טלפון או שניים, לזפזפ קצת, לתפוס נימנום קל. בכל מקרה, לא הרבה יקרה עד השריקה האחרונה. איכשהו, הנבחרת שוב תוציא את התוצאה המבוקשת. איכשהו, הנבחרת עשויה להשתחל למונדיאל. השאלה היא מה נזכור מההישג הזה. בעצם, אפשר לנחש בביטחון רב למדי: טל בן חיים "עושה עבודה" בהגנה, קלמי סבן "עושה סגירה אלכסונית" באגף, יניב קטן "עושה דריבל" במרכז המגרש. במילים אחרות, לא נזכור כלום.