השנה, כך זה מסתמן, צפוייה לנו ליגה מעניינת. לא בטוח שאיכותית, אך בהחלט מסקרנת. ומטבע הדברים, מכבי ת"א הרעבה עומדת במוקד, ויחד איתה המאמן, ניר קלינגר.
כבר שלוש שנים שאוהדי מכבי ת"א לא יודעים איך לאכול את האיש הזה. מצד אחד במבחן התוצאה הוא ללא ספק מספק את הסחורה: אליפות בעונה הראשונה , סגנות בשנייה, צ'מפיונס ליג וגביע המדינה בשלישית. רשימה מכובדת ללא ספק. מצד שני, וזה ידוע, במבחן הדרך הוא כשלון חרוץ: שיטת משחק הגנתית מדי, סכסוכים רבים מדיי עם שחקנים, בעיקר כוכבים, ובעיקר התחושה שהוא תמיד מנסה לגנוב את ההצגה.
בשנה שעברה ויתרתי על ארוחת ערב ראש השנה כדי לראות את קלינגר וחבורתו בצ'מפיונס ליג. אפילו רכשתי מנוי לכל המפגשים. בערך בדקה ה-20 של המשחק נגד באיירן מינכן הרגשתי את אותה תחושה שמרגישים אחרי שטוחנים אוכל מופרז בלילה: היתה לי בחילה. זה לא כדורגל, סיננתי לעצמי, זה גם לא טקטיקה מיוחדת כפי שטען אח"כ המאמן. זה היה פשוט משחק גרוע. אפשר היה להפעיל את הממטרות בחצי המגרש של באיירן ואף אחד לא היה נרטב. במחצית עוד כשהיה תיקו אפס החלטתי שאני הולך. חברים עוד ניסו לשכנע ואמרו שיש סיכוי שמכבי תנצח. תנצח? יכול להיות. תשחק כדורגל? לא נראה לי.
בסוף העונה, כשהכשלון היה ברור כבר לכולם, ושכבר הסתיימו לקלינגר התירוצים ( נרשמו מספר העתקות מאוחנה) החלה לדעתי התפנית הגדולה בקרירת האימון של קלינגר: הבטחון העצמי המופרז שגבל בשחצנות מרגיזה החלו להעלם. פתאום התחילו לדבר במכבי על החלפת מרבית הסגל. פתאום הבינו שהקונספט של שחקנים בינוניים אבל לוחמים נחל כישלון חרוץ. בכדורגל צריך לשחק כדורגל. השיא היה כמובן באי ההכחשה של קלינגר לבואו של נמני. באותו רגע הבנתי שקלינגר של העונה הראשונה, קלינגר הצנוע יחסית , חסר החשיבות העצמית אלא הקבוצתית, אותו קלינגר שמאוד הערכתי סוף סוף חוזר.
קלינגר החדש-ישן הוא ללא ספק הגאלקטיקו האמיתי של מכבי השנה. לזכותו של המאמן ייאמר, שהוא יודע להתעלות ברגעים הקשים. והעונה הזאת הולכת להיות מאוד קשה מבחינת מכבי, לא רק מבחינת היריבות אלא בעיקר מבחינת הציפיות. אין מה להתרגש מההפסד בשכונה או מההפסד לאפואל ניקוסייה. הכי קל זה להצטרף לעליהום התקשורתי שהיה כל כך צפוי. במשחק נגד בני יהודה ראינו ניצוצות של קבוצה ונגד ניקוסיה כבר ראינו קבוצה עם ניצוצות. רוסו אמנם היה חלש אבל ההחלטה של קלינגר להשאיר אותו 90 דקות נבונה מאוד. רוסו הוא מסוג השחקנים שאני מכנה: שחקני בטחון עצמי. קלינגר צריך למשוך עם רוסו את כל המשחקים עד שרוסו יצבור בטחון. וכשרוסו יצבור בטחון ( והוא יצבור) הוא יהיה פקטור מאוד משמעותי בקבוצה. לגבי ברקוביץ- אני קצת יותק סקפטי.
לברקוביץ', גדול שחקני ישראל, יש בעיה: עידן הפליימקרים נעלם בכדורגל המודרני (וחבל שכך) וברקוביץ' הוא השריד האחרון. הנטייה הטבעית שלו לבקש את הכדור מניבה אמנם מהלכים יפים אך לא יעילים. כרגע הוא קצת תוקע את המשחק. אחרון חביב הוא נמני ועליו כל מילה מיותרת. אם כדורגל היה פוליטיקה אז נמני מזמן ראש ממשלה. רק לדרך ההתנהלות המבריקה שלו, על המגרש ומחוצה לו, צריך טור שלם. ההערכה שלי: בלי קשר לאיך שתסתיים העונה של מכבי השנה, הוא יהיה מועמד ראשי לשחקן העונה.
בשנה שעברה, אחרי שמכבי לקחה את הגביע (אלוהים יודע איך), הגיעו אוהדיה לחגוג את הזכייה. חיוכים רבים לא נרשמו שם. אוהדי הכדורגל בארץ לא פראיירים, הם יודעים בדיוק מה מוכרים להם. דוגמא מצויינת לעירנותם של האוהדים הייתה דווקא בחיפה: קריאות ההתפטרות לרוני לוי, בעוד קבוצתו מובילה בפער של 15 נקודות מהמקום השני, אולי היו מעט מוגזמות , אך הם ביטאו את החשש ממה שראו: חיפה הייתה קבוצה לא יציבה וחלשה מנטלית. אחרי מאלמו, ראינו שהחשש היה מוצדק.
ייתכן מאוד וגם בתום העונה הקרובה נראה אוהדים צהובים בפארק הירקון. הפעם, הם כבר יחייכו.
אש על הגולש
וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.
מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il. אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. גם מי שכבר פירסם בעבר טור, מוזמן להמשיך ולשלוח. אנא, ציינו את שמכם.