בכל מה שקשור ל-NBA, שנות השמונים ייזכרו, ובצדק, כשנים של הבוסטון סלטיקס והלוס אנג'לס לייקרס הגדולות. במהלך העשור זכו שתי הקבוצות בשמונה אליפויות סך הכל, כאשר הבד בויס מדטרויט (1989 ואחר כך גם ב-1990) ופילדלפיה הגדולה של ד''ר ג'יי ומוזס מאלון (1983) סוגרות את העשירייה.
הדראפט שקדם לעונת 1982/3 היה בינוני, אולם גם באותה שנה נצצו כמה שמות: ג'יימס וורתי (בחירה ראשונה, לייקרס) ודומיניק וילקינס (בחירה שלישית, יוטה), ולהם מוקדשת הכתבה השבועית. אבל לא כדאי לשכוח צעירים אחרים שעלו לגדולה עולמית מאותו דראפט: דיוויד ת'רדקיל (השריף), קווין מגי ז"ל, מייק גיבסון, מייק לארגי ובראד ליף. חמישיה שיכולה להתמודד מול הגדולים של כל הדורות, אין ספק.
וורת'י היה הצלע הפחות מתוקשרת של השלישייה הגדולה של לוס אנג'לס לייקרס עתירת ההישגים של שנות השמונים. אבל הוא בהחלט לא היה צלע חשובה פחות. הפורווד האתלטי היה מוציא לפעול יוצא מן הכלל ואחד המסיימים הגדולים בתולדות הליגה. האיש רץ למתפרצות של מג'יק כמו ציפור, וכשהכדור כבר היה בידיו, היה שועט לדאנק ביד אחת. מדובר באחד השחקנים הצנועים והאהובים בליגה, ואחד החביבים עליי באופן אישי.
דומיניק וילקינס היה בעיקר קלעי אדיר ואתלט בחסד עליון. האיש ויכולת ההטבעה, האיש והקליעה הטוטאלית. בסך הכל, רק שמונה אנשים בכל הזמנים קלעו יותר נקודות מדומיניק, אבל הקרדיט הגדול מגיע לו גם בזכות יכולת ההתמדה, שאיפשרה לו לשחק כדורסל ברמות הגבוהות ביותר למעלה מ- 15 שנה. חובבי הכדורסל האירופאים שבינינו אף זכו לראות אותו מקרוב יותר, כאשר שיחק שתי עונות באירופה, בפנאתינייקוס ובטים סיסטם בולוניה, והיה למעשה לשחקן הכדורסל הגדול ביותר שהגיע מן ה-NBA ליבשת הישנה.
ג'יימס וורת'י
נולד: 27/02/1961
כינוי: ביג גיים ג'יימס
קולג': צפון קרולניה
גובה: 2.06 מטר
הישגים בולטים:
חבר בהיכל התהילה (2003), אלוף ה-NBA שלוש פעמים עם הלייקרס (1985, 1987 ו-1988), MVP של הגמר (1988), שבע פעמים אולסטאר, אחד מ-50 השחקנים הגדולים בכל הזמנים (1996).
ממוצעי קריירה:
שיחק 921 משחקים רשמיים בליגה, קלע 17.6 נקודות למשחק (ב-52 אחוזים מהשדה!), הוריד 5.1 ריבאונדים, חילק 3 אסיסטים, וגנב מעט יותר מכדור אחד למשחק.
ג'יימס וורתי נועד כנראה לגדולות כבר מגיל צעיר. החל מן התיכון (אשברוק, צפון קרולניה) הכישרון שלו בלט ונראה היה שיגיע רחוק. המעבר לקולג' האגדי של צפון קרולניה נפתח רע עם פציעה שהשביתה אותו למרבית עונת הפרשמן, אבל וורת'י לא נשבר. להיפך, הוא מינף את התסכול להתפוצצות גדולה יותר בהמשך הדרך. בעונת 1981/82 היה וורתי שותף לעונת השיא של התאר הילס, בחמישייה שנחשבת לאחת הגדולות בתולדות הקולג'ים, ובוודאי בתולדות המכללה. הפורוורד הצעיר שיתף פעולה אז עם הסנטר סם פרקינס וצעיר אלמוני בשם מייקל ג'ורדן. העונה הסתיימה רק עם ג'אמפ של מי שעתיד להפוך לאלוהי הכדורסל בשניות האחרונות של גמר ה-NCAA מול גורג'טאון של פטריק יואינג.
התצוגה של וורת'י בגמר החלה לרמז על המשך הקריירה שלו (ועל הסיבה לכינוי): 28 נקודות וחטיפת מפתח בהגנה, בדרך לניצחון. וורת'י זכה בתואר ה-MVP של הפיינלפור, אך חסה בצילו של ג'ורדן, שהיה האיש הנכון ברגע הנכון.
זו גם לא הייתה הפעם האחרונה שהפורוורד השקט לא קיבל את אור הזרקורים, כך היה בכל הקריירה שלו. במכללה הוא חסה בצילו של ג'ורדן, ובמקצוענים בצילם של מג'יק וקארים. למרות שהלייקרס זכו באליפות ב-1982, הם עדיין זכו לבחור ראשונים בדראפט של העונה הבאה, כתוצאה מטרייד גאוני שבוצע שנתיים לפני כן. וכך הגיע לו וורת'י, שויתר על השנה האחרונה בקולג'. כך הוא הפך לאחד משני שחקנים בלבד שהלייקרס בחרו בבחירה הראשונה בדראפט אי פעם. השני היה מג'יק ג'ונסון.
שנת הרוקי של וורת'י הייתה מוצלחת למדי. הוא שיחק 77 משחקים לפני שפציעה השביתה אותו לשארית העונה, כולל הפליאוף. אחוז הקליעה שלו מהשדה (כמעט 58 אחוזים) היה הגבוה ביותר בקרב שחקני השנה הראשונה, ונותר עד היום שיא רוקי של הלייקרס.
במשך השנים הבאות הפך וורת'י לחלק בלתי נפרד מן השואו טיים של הלייקרס הגדולה, כשהוא הופך למכונת קליעה משומנת ובורג משמעותי ביותר לכל אורך הקמפיין הארוך והמוצלח של האגמיים. בעונת 1984/85 נפצע בעיניו, ומאז חבש משקפי הגנה (גוגלס), אשר הפכו לסמל המסחרי שלו עד ליום בו פרש.
אולי המשקפיים היו הסיבה שהצליח בחצי גמר המערב ב-1985 לפגוע ב-72.1 אחוזים מהשדה, שיא NBA עד היום. לא סתם קראו לו ביג גיים ג'יימס: הבחור היה משדרג את רמתו בשלבי ההכרעה, כשממוצע קריירה של 17.6 נקודות לאורך העונה הרגילה טיפס ל-21.1 בפלייאוף. "הוא אחד מעשרת - לא, חמשת - שחקני הפלייאוף הכי טובים בכל הזמנים", אמר עליו חברו, מג'יק.
עדות טובה לכך היא משחקו הגדול ביותר בקריירה, שהגיע בזמן הכי חשוב שיכול להיות בעונה - המשחק השביעי של גמר ה-NBA. השנה היתה 1998 והיריבים היו הבד בויז של דטרויט. עיתוי מצוין לרשום את הטריפל דאבל הראשון בקריירה- 36 נקודות מדהימות, 16 ריבאונדים ו-10 מסירות לסל. מיותר לציין שהוא זכה להניף את התואר האישי הנחשק ביותר, ה-MVP של הגמר.
בתקופה שלאחר האליפות האחרונה הלייקרס החלו לשקוע מעט, אך מעמדו של וורת'י בקבוצה רק הלך והתחזק, והיתה לו הזדמנות אחרונה להעפיל לגמר ב-1991, אז הפסיד לבולס ולחברו מצפון קרולינה. הוא הפך לקלע המוביל של LA, והיה לשחקן המשמעותי בקבוצה, במיוחד אחרי הפרישה של מג'יק בגלל איידס. אולם, הירידה בכושרו היתה מוחשית: לאחר רצף של שמונה שנים בהן קלע לפחות ב-53 אחוזים מהשדה, ירד לראשונה בקריירה אל מתחת ל-50 אחוזים בעונת 1990/91. אגב, עד היום לא קלע שחקן ב-53 אחוזים או יותר במשך שמונה עונות ברציפות. עונת 1993/4 הייתה האחרונה שלו. פט ריילי, מאמנו בלייקרס, אמר עליו: "לא היה, וגם לא יהיה סמול פורוורד טוב מוורת'י, ואנשים לא מעריכים את זה מספיק."
דומיניק ווילקינס
נולד: 12/01/1960
כינוי: ההיילייט האנושי (Human Highlight Film)
קולג': ג'ורג'יה
גובה: 2.03 מטר
הישגים בולטים:
חבר חמישיית הרוקיס של 1983, פעם אחת חבר בחמישיית העונה (1986), 9 פעמים אולסטאר (ברציפות, מ-1986 עד 1994), פעמיים אלוף ההטבעות של הליגה, פעם אחת מלך הסלים (30.3 נקודות למשחק, עונת 1985/86).
ממוצעי קריירה:
שיחק 1074 משחקים, קלע 24.8 נקודות למשחק (סה"כ 26,668 נקודות, הממקמות אותו במקום התשיעי ברשימת קלעי כל הזמנים - נכון לקיץ 2005), הוריד 6.7 ריבאונדים למשחק, מסר (מתי הוא הספיק?) 2.5 כדורים לערב, חטף קרוב ל-1.3 כדורים למשחק.
ז'אק דומיניק ווילקינס (כן, זהו שמו המלא) היה במשך יותר מעשור אחד השחקנים המובילים ב-NBA. הוא היה שחקן ספקטקולרי, אחד הקלעים הגדולים בתולדות המשחק. נולד בצרפת, כאשר אבא שלו הוצב שם בשליחות מטעם חיל האוויר, אבל גדל בארה"ב ולמד (ושיחק) בתיכון בוושינגטון, צפון קרולינה. לאחר מכן הצטרף וילקינס למכללת ג'ורג'יה וקלע שם 21.6 נקודות למשחק במשך 3 עונות. כבר במהלך תקופת הקולג' שלו זכה המעופף הצעיר, בעל היכולות האתלטיות הבלתי רגילות, לכינוי שדבק בו עד יומו האחרון בליגה, בזכות תצוגות אקרובטיות מן השורה הראשונה.
בדראפט של 1982 נבחר ווילקינס בבחירה השלישית על ידי יוטה, אך סירב לחתום בקבוצה שנחשבה אז לקבוצה חלשה יחסית וחסרת עניין. לאחר תקופה קצרה הוא הועבר לאטלנטה בתמורה לשני שחקנים (ג'ון דרו ופרימן וויליאמס) פלוס מזומנים, במה שנחשב לאחד הטריידים הגרועים בתולדות הספורט המקצועני. הוא הפך ללהיט כבר בעונת הרוקי שלו, עם 17.5 נקודות למשחק. בעונתו השנייה קפץ הפורוורד ל-21.6 נקודות למשחק, והחל רצף של 11 עונות בהן לא ירד ממוצע של 20. האמריקני בעל השם הצרפתי הפך בתוך זמן קצר למכונת קליעה של ממש.
בשנים הבאות הפך ההיילייט האנושי לבורג המרכזי בהצלחה של ההוקס, אשר בשיאם רשמו ארבע עונות רצופות של 50 ניצחונות או יותר. במהלך השנים הללו קלע הפורוורד קרוב ל-30 נקודות למשחק בכל עונה. בעונת 1987/88 היה וילקינס בשיאו, כאשר קלע 29 נקודות ב-30 דקות במשחק האולסטאר, ולאחר מכן קלע מעל 31 נקודות בממוצע למשחק בזמן הפלייאוף. ההוקס שלו הודחו בחצי הגמר האיזורי אחרי קרב מרתק עם הסלטיקס, שהביא לווילקינס הרבה כבוד ותשבוחות. הוא ניהל מאבק אישי מרשים מול לארי בירד, כולל תצוגת שיא במשחק 7.
לאחר שנות השיא החלה אטלנטה להידרדר במורד הטבלה ועברה למחוזות נידחים יותר בליגה. מבחינת "ההיילייט האנושי", היו אלו דווקא שנים של התפתחות מקצועית. הוא הפך מקלעי טהור בלבד לשחקן "אול אראונד", שיפר את משחק ההגנה, החל לקחת יותר ריבאונדים ובמקביל למסור יותר אסיסטים. דומיניק המשיך ביכולתו המצויינת עד עונת 1992/93,אז קלע 29.9 נקודות למשחק, שני רק למייקל ג'ורדן ברשימת מובילי הקלעים של הליגה. בשנה שלאחר מכן הקבוצה חזרה לפלייאוף ודורגה בצמרת המזרח, מה שנתן לכוכב המתבגר הזדמנות נוספת להצליח בפלייאוף, דבר שחמק ממנו כל הקריירה (הוא מעולם לא העפיל לגמר המזרח). ההוקס חשבו אחרת, ושלחו את ווילקינס, אז בן 33, לקליפרס בתמורה לדני מנינג. הסופרסטאר ניסה להסוות את אכזבתו, אך לשווא.
יש הרואים בעזיבה של דומיניק מקבוצת-האם שלו את תחילתה האמיתית של הירידה ביכולתו, בדרך אל השקיעה האחרונה של הקריירה . בעונה שלאחר מכן עבר לסלטיקס, ורשם שם את עונת הקליעה החלשה ביותר שלו מאז עונת הרוקי.
ווילקינס בחר לשנות אווירה לקראת עונת 1995/96 וחצה את האוקיינוס על מנת לראות איך משחקים כדורסל הילידים באירופה. הוא שיחק 14 משחקים במדי פנאתינייקוס היוונית והוביל אותה לזכייה באליפות אירופה, ואף נבחר ל-MVP של הפיינל פור בפריז. עם זאת, ווילקינס לא הסתדר עם המאמן התובעני בוז'ידאר מליקוביץ', והשניים הרבו להתעמת במהלך העונה.
בעונה הבאה הוא קיבל הזדמנות נוספת ב-NBA וחתם בסן אנטוניו לעונה אחת, מוצלחת למדי. בשנה שלאחר מכן שוב דיגדג לו יצר הנדודים והוא נחת בטים סיסטם בולוניה לעונה אחת, כולל ניצחון על מכבי תל אביב בשמינית גמר היורוליג. עונת הפרישה שלו היתה ב-1998/99, בה שיחק לצד אחיו ג'ראלד באורלנדו מג'יק. בסך הכל שיחק דומיניק וילקינס 11 עונות במדי האטלנטה הוקס ועוד כ-6 עונות במדי קבוצות שונות נוספות.
הוא ייזכר לנצח כאחד השחקנים המלהיבים בתולדות המשחק, סקורר גדול וכישרון בלתי נגמר. אבל הוא נכנס להיסטוריה בעיקר בשל היותו מטביע בלתי רגיל, עם דאנק "תחנת הרוח". הקרבות שלו עם מייקל ג'ורדן בתחרויות ההטבעות של שנות השמונים הפכו לשם דבר, ומציגות את התחרויות של ימינו באור מגוחך.