מחלקת טראומה

כאשר נבחרת ישראל תעלה בעוד שלושה שבועות למשחק בשוויץ, שבסיומו היא פתאום יכולה למצוא את עצמה במונדיאל בגרמניה, היא תישא על גבה תיק כבד, עב כרס, של פאשלות ברגעים המכריעים. מתברר שאת הסרט שאוהדי הכדורגל ראו במשחק של מכבי חיפה מול מאלמו, שכלל הצהרות בשמיים ומציאות עגומה, הקרינו בישראל כבר לפני 32 שנים. רק התירוצים השתנו. אז האשימו שחקני נבחרת ישראל את השופטים האסייתים בכישלון להעפיל למונדיאל 1974, שנערך גם הוא בגרמניה. בתפקיד שלומי ארבייטמן כיכב דוד פרימו, שבעט בשופט הבורמזי במשחק המכריע, והעמיק עוד קצת תחושת העלבון והלוזריות. עם השנים התיק הזה רק צבר עוד ועוד תעודות גנאי.

ועם המשא הכבד הזה תעלה נבחרת ישראל לקרב מול שוויץ. היא תוכל למחוק את הטראומה רק אם תנצח את ההיסטוריה ותתעלה ברגע האמת. אבל אם ההיסטוריה שוב תנצח, גם התירוצים המקוריים שוב יחזרו והקורבן התורן שוב יעלה על המוקד. לכבוד הפרק החדש בסרט האימה הבלתי נגמר הזה, אנו מגישים לכם את תקציר הפרקים הקודמים, עם הכישלונות האחרונים של נבחרת ישראל מאז מונדיאל 1970. יוסי בניון מתבקש לנהוג בדיוק הפוך ממרבית הדמויות הבאות.

המשימה:

העפלה שנייה ברציפות למונדיאל, שמתקיים הפעם במערב גרמניה. הנבחרת יוצאת לטורניר בהשתתפות 6 נבחרות, שמתקיים בדרום קוריאה. המנצחת בטורניר תעלה למפגש הצלבה מול אוסטרליה או איראן בדרך למונדיאל. מאמן הנבחרת הוא אדמונד שמילוביץ', ועל כוכביו נמנים, בין השאר, מוטל'ה שפיגלר, שהגיע היישר מהליגה הצרפתית, הקפטן צבי רוזן, יצחק שום, גידי דמתי וחלוץ צעיר מיפו בשם משה אוננה. הנבחרות חולקו לשתי בתים, כאשר שתי הראשונות מכל בית מעפילות לחצי הגמר. המארחת קוריאה בחרה להיות עם ישראל בבית המוקדם, כדי להתמודד מולה פעם אחת בסיבוב המוקדם ולהימנע ממפגש מולה בחצי הגמר.

ההצהרות:

פרשני הכדורגל בארץ ובעולם קבעו כי ישראל היא הפייבוריטית בטורניר הזה, למרות שנערך בסיאול. הנבחרת הישראלית, שהשתתפה במונדיאל ארבע שנים לפני כן, נחשבה אז לדעת רבים לחזקה ביבשת. ובהתאם לכך, השחקנים הישראלים הירבו להתראיין ולצאת בהצהרות. הקוריאנים העדיפו לשמור על זכות השתיקה, התחבאו במחנה אימונים סגור, כמו במשטר צבאי. אף אחד לא ממש הכיר את השחקנים הבולטים שלהם, חוץ מאחד, צ'ה בום קון.

מה קרה?

הנבחרת פתחה את הטורניר בניצחון 1:2 על יפן, מצמד של משה אוננה. הנבחרת של שמילוביץ' הלכה והשתפרה ממשחק למשחק. בהמשך היא ניצחה את מלזיה 0:3 והביסה את תאילנד 0:6, במשחק בעל משמעות מוראלית אדירה. שנתיים לפני כן הנבחרת התאילנדית ניצחה את ישראל בקרב בעיטות מ-11 מטר, בטורניר הקדם אולימפי בבורמה. הניצחון על תאילנד הבטיח לנבחרת עלייה לחצי הגמר, שם היא פגשה פעם נוספת את היפנים ושוב ניצחה, 0:1 משער דרמטי של אוננה בהארכה. הנבחרת עושה את המצופה ממנה ועולה לגמר, שם היא פוגשת את קוריאה למשחק נוסף.

"להיות או לחדול", היתה הכותרת המקורית של אותו בוקר בעיתון "הארץ". "איש לא יזכור את ההישגים שלנו אם לא ננצח במשחק הזה", אמר צבי רוזן וכמה שהוא צדק. ישראל הפסידה לקוריאה במשחק המכריע 1:0, משמאלית שהפציץ צ'ה בום קון, הכוכב הקוריאני, שהגיע לאחר מכן לבונדסליגה. השוער יצחק ויסוקר נכנע. החלום להגיע פעם שנייה ברציפות למונדיאל נגוז.

התירוצים:

מתברר שהחלק החזק של הנבחרת תיפקד היטב גם לפני 30 שנה. "השופטים האסייאתים כל-כך גרועים, אין להם מושג בכדורגל. באירופה הם לא היו שורדים יום אחד", כך טענו שוב ושוב שחקני הנבחרת נגד השופטים הסינגפורים והמאלזים, שמיררו להם את החיים בקמפיין. "שום דבר לא עזר מולם, גם לא כשהרכנו ראש וקדנו", התלונן הקפטן רוזן, שלימים הפך להיות יו"ר הוועדה המקצועית של איגוד השופטים בארץ. כהרגלנו בקודש, כמה מהשחקנים גם לקחו את זה קשה מדי. וועדת המשמעת של הטורניר המליצה על עונשים חמורים לשני שחקני הנבחרת שהתפרעו בסיום המשחק: דוד פרימו, שבעט בשופט הבורמזי וטלבי, שדחף אותו.

הש.ג:

המאמן אדמונד שמילוביץ' סיים את תפקידו בנבחרת ופינה אותו לדוביד שוויצר. עוד לפני כן הוא דאג להפנות אצבע מאשימה לשני השחקנים שאכזבו אותו במיוחד: יהודה שהרבני, עליו אמר כי "הוא האכזבה הגדולה ביותר שלי כמאמן. הוא קיבל מקסימום ונתן מינימום. איך שחקן, עם כאלה נתונים של כוכב, משחק כמו ילד קטן? הוא התרגש ולא לקח על עצמו אחריות". נאשם נוסף היה כוכב אחר מהכח רמת גן, צבי פרקש, עליו אמר המאמן: "הוא יצא למסע פצוע ולא נתן שום דבר. התקווה שהוא יפתור לי את בעיות הגובה נתבדתה".

המשימה:

ישראל כבר הורחקה ממפעלי הספורט באסיה על ידי התאחדות הספורט של היבשת, אבל מבחינתה של פיפ"א שום דבר לא השתנה. בכל מקרה, דואגים שם לא לשבץ את ישראל עם מדינות מוסלמיות, וכך הנבחרת שוב מוצאת את עצמה בבית מוקדמות אחד עם יפן ודרום קוריאה. המטרה היא לסיים במקום הראשון בבית, כדי להעפיל למשחק הצלבה על העלייה למונדיאל בארגנטינה.

ההצהרות:

אחרי מה שקרה בקמפיין הקודם ולאור העובדה שהפעם היה מדובר בטורניר בשיטת ליגה, בה ישראל אירחה גם שני משחקים בבית, אף אחד לא האמין ש"מפלת דרום קוריאה" תחזור על עצמה, ועוד בצורה כל כך כואבת. מבחינתם של הפרשנים והכתבים בעיתונות היומית, כבר היינו עם רגל וחצי בארגנטינה 78'. אחרי הכל, איך מוטל'ה שפיגלר יסיים את הקריירה המפוארת שלו בלי לדרוך פעם נוספת במונדיאל?

מה קרה?

ההתפכחות הגיעה כבר במשחק הראשון מול דרום קוריאה. זה היה משחק שישראל היתה חייבת לנצח באצטדיון רמת גן, כדי להמשיך ולחלום על הופעה שנייה במונדיאל. אלא ששחקניו של דוביד שוויצר לא מצאו את השער מול הקוריאנים. האורחים נהנו מאוד מהתיקו ואילו בארץ אף אחד לא הצליח להבין איך לא פיצחנו את ההגנה שלהם. מה שכן, אין זמן להסיק מסקנות. המשחק הבא כבר בדרך, יפן מגיעה לכאן וחוטפת הפסד 0:2, משערים של עודד מכנס וחיים בר. עם ניצחון בכיס יוצאת הנבחרת לדרום קוריאה, בידיעה שתיקו יוכל להעלות אותה לשלב הבא. מה זה כבר תיקו מול הקוריאנים?

עודד מכנס לא הצטרף לנסיעה של הנבחרת בגלל מחלה והשאיר חור בחוליית ההתקפה. במשחק עצמו גם ההגנה הישראלית נרדמה ואפשרה לאותו צ'ה בום קון להעלות את הקוריאנים ל-0:1 בדקה ה-23. בצד שלנו כבר החלו להריח את הכישלון הנוסף, עד שבא שער השוויון המרגיע של אורי מלמיליאן הצעיר במחצית השניה. אלש שהנבחרת שוב נרדמה במאני טיים. שני בישולים מבריקים של צ'ה בום קון גרמו לשני שערים קוריאנים בדקות 87 ו-89 והובילו למה שהוגדר כהפסד הכואב ביותר בתולדות הנבחרת. נשמע מוכר?

התירוצים:

"ההפסד הוא אכזרי, הוא פשוט אוכל אותי", אומר בסיום דוביד שווייצר, שגם פורץ בבכי. מוטל'ה שפיגלר תולה את המפלה בחוסר הניסיון: "חבל שאני צריך לסיים את הקריירה הבינלאומית שלי ככה. הצעירים האלה פשוט לא יודעים איפה הם חיים".

הש.ג:

חיים בר. הבלם האימתני של מכבי נתניה קיבל את הג'וב הקשה על המגרש, – לנטרל את צ'ה בום קון, ונכשל.

המטרה:

אחרי שבקמפיין 1982 נחסך שלב התירוצים מכיוון ששיחקנו באירופה (ההישג הגדול של הנבחרת של ג'ק מנסל היה ניצחון 1:4 על פורטוגל), חזרנו לאוקיאניה. נדמה היה שהדור החדש והמבטיח של הנבחרת הולך להגשים את עצמו תחת יוסל'ה מרימוביץ'. רשימת הכוכבים של שנות השמונים כללה את אלי אוחנה, משה סיני, שלום תקוה ורוני רוזנטל, ונראתה כמו חבורה שתוכל לשחזר את ההצלחה של הנבחרת ב-1970. נבחרת ישראל שובצה לבית אחד עם אוסטרליה, ניו זילנד וטאיוואן. אף אחד לא חשב על אפשרות אחרת חוץ מעלייה למשחק ההצלבה. בסקר של עיתון הארץ, סברו 57 אחוזים מהמשתתפים שהנבחרת צריכה לעבור את הקמפיין בשלום.

מה קרה?

אחרי פתיחה מוצלחת וצפויה מול טאיוואן החלשה (ניצחונות של 0:5 ו-0:6), התכוננה הנבחרת למה שהיה אמור להיות המשחק החשוב ביותר בקמפיין, משחק הבית מול אוסטרליה. "האגרוף האוסטרלי הכה פעמיים", היתה הכותרת ביום שלאחר מכן. 40 אלף הצופים שהגיעו לערב החגיגי באצטדיון רמת גן לא חשבו בחלומות הגרועים ביותר שזו תהיה התוצאה של המפגש הראשון בין שתי הנבחרות, 1:2 לנבחרת של המאמן השנוא פרנק ארוק, שהורחק על ידי השופט בדקה ה-20 וכלל לא הדריך את שחקניו במשחק. שוב דיברו על משחק הבית הגרוע ביותר של הנבחרת בכל הזמנים. שוב אף אחד לא הבין איך "הכוכבים" של מרימוביץ' נתנו לאוסטרלים לעשות כאוות נפשם.

אלא שזה לא היה סופו של הסיפור. הנבחרת יצאה למשחק החוץ באוסטרליה והצליחה לחלץ תיקו 1:1, בזכותו עברה ההכרעה למפגש כפול נגד ניו זילנד. שני ניצחונות היו מעלים את הנבחרת הלאה. הכל פתוח. ב-26 לאוקטובר 85' הגיעה הנבחרת למפגש הראשון בניו זילנד. השוער אריה חביב חש ברע והשאיר את הבמה לבוני גינצבורג הצעיר. בארץ האמינו שאפשר להסתדר גם בתנאים הקיימים. מה שלא לקחו בחשבון, זה ששוער הנבחרת החדש יחטוף שלושה שערים די טיפשיים, אחד מגוחך במיוחד עקב אי הבנה עם אבי כהן, שההגנה תתפרק עם השער הראשון של הניו זילנדים, שארמלי יירדם בהתקפה ושמשה סיני ואורי מלמיליאן פשוט לא יעשו כלום. תוסיפו לזה מבול ניו זילנדי שוטף ותקבלו עוד תצוגת נפל של הנבחרת הלאומית. הפסד 3:1 לניו זילנד. ישראל שוב כושלת ברגע האמת.

הש.ג:

אמנם זאת היתה הופעת הבכורה של בוני גינצבורג, אבל זה לא מנע ממנו לחטוף את רוב האש. זה התחיל במאמן מרימוביץ', שאמר: "קשה לי להבין איך הוא עשה כאלה שטויות, שעלו לנו בכזו אכזבה גדולה. את השער הראשון הוא נתן לניו זילנדים במתנה ובשלישי – אי אפשר היה לחלום ששוער יעשה שטות כזאת, גם ימסור ליריב וגם לא יחזור לשער כדי לתקן. זה ממש לא ייאמן ומדובר גם בבחור צעיר שכל הזמן בוכה שהוא רוצה לשחק".

המטרה:

לעבור את הבית האוקיאני, עם אוסטרליה וניו זילנד, וללכת למשחק פלייאוף מול נבחרת דרום אמריקאית. אחרי הקמפיין הקודם והמזעזע הנבחרת הצליחה לעבור את האוסטרלים, גם בלי לדעת איך בונים חומה. ומאותו רגע רק נבחרת אחת עמדה בינה לבין השתתפות באיטליה 90': קולומביה, באותם ימים נבחרת דרום אמריקאית בינונית יחסית, אמנם בקו עלייה, אבל עדיין כזאת שבשני משחקים ניתן לעבור אותה. הדור של קמפיין 86', תחת צוות מקצועי קצת יותר מוצלח, שכונה ש.ג (שניאור וגרונדמן), ידע גם שזאת ההזדמנות האחרונה להשיג משהו לפני חילופי המשמרות. גם ההגרלה היטיבה עם הנבחרת הישראלית וקבעה משחק ראשון בקולומביה ומשחק שני ומכריע באצטדיון רמת גן. המטרה היתה כמובן להעביר את ההכרעה לארץ.

מה קרה?

היחיד מקמפיין 86' שדואג להחזיר את החוב לנבחרת הוא דווקא גינצבורג, שנתן משחק ענק בחוץ, ונכנע רק לאיסוריאגה הענק, שמת בינתיים. מאוד רצינו תיקו, אבל גם ההפסד 1:0 בבראנקייה שירת את הנבחרת, שאכן העבירה את ההכרעה לארץ. "הפסד קטן שמשאיר סיכוי גדול", היתה אחת הכותרות בעיתונים למחרת. ההגנה אמנם תפקדה מצוין במשחק החוץ, במיוחד השוער, אבל הכל כנראה היה על חשבון ההתקפה.

להחזיר לקולומביאנים בניצחון 0:1 קטן פה ולנצח אותם בדו קרב פנדלים, זו היתה השאיפה של שניאור וגרונדמן, שהקדישו חלק ניכר בכל אימון של הנבחרת לצורך תירגול בעיטות מ-11 מטר. הגומלין התקיים שבועיים לאחר מכן באיצטדיון רמת גן. "איטליה, אנחנו באים", היתה הכותרת בעיתון בבוקר המשחק. "ליל הפיספוסים", היתה הכותרת בבוקר שאחרי. נבחרת ישראל, באחד ממשחקיה הטובים ביותר באותו עשור, היתה כל כך קרובה, אבל סיימה בתיקו 0:0 בלבד, ששוב השאיר אותה עם חלום המונדיאל בבית.

הש.ג:

הליגיונרים שלום תקווה ורוני רוזנטל לא ניצלו את ההזדמנויות שהגיעו אליהן, ועלו הפעם על המוקד. עד הפעם הבאה.

המטרה:

לסיים באחד משני המקומות הראשונים בבית המוקדמות האירופי. נבחרת ישראל סיימה קמפיין מוצלח ביותר במקום השני בבית והלכה למפגש הצלבה מול דנמרק. נבחרת איכותית, אבל גם לא משוכה בלתי אפשרית. אבל היו גם אחרים שהעדיפו להתכחש ליתרונות של הדנים בכושר, בפיזיות, בטקטיקה ובמשמעת, ודיברו בביטחון על ההעפלה.

מה קרה?

המשחק הראשון במפגש הכפול הביא את הדנים לכאן בערב נעים שבין הסתיו לחורף. כבר עם שריקת הפתיחה אפשר לזהות שהולך להיות כאן הערב בזיון גדול. ישראל מקבלת בראש 5:0. חמישה חודשים אחרי ה-0:5 על אוסטריה, הכדורגל מתעורר למציאות ממנה הוא מתקשה לצאת עד היום. הלגיונרים המדושנים, אייל ברקוביץ' וחיים רביבו, התבררו ככוכבים קטנים מאוד מול הענקים הדנים. רביבו עוד הגדיל לעשות כשהורחק בתחילת המחצית השניה בגלל עבירה טיפשית.

"כתם לכל החיים", היתה הכותרת למחרת ב"מעריב" ושיקפה מצוין את המצב המנטלי אליו נקלעו חניכיו של שלמה שרף, שסיים באותו שבוע את תפקידו. הנבחרת יצאה לגומלין חסר המשמעות בדנמרק, כשבבוקר המשחק נדהמו השחקנים למראה הפקסים היוצאים מהמכשירים בלובי. שערוריית נערות הליווי נחשפה ב"מעריב" ומאותו רגע כל אחד ואחד בנבחרת הפך להיות חשוד. בינתיים הנבחרת עוד הספיקה להפסיד 3:0 לדנמרק, אבל זה ממש לא עניין אף אחד. כל הכביסה המלוכלכת של הכדורגל הישראלי יצאה החוצה.

הש.ג:

כולם. החל מהמאמן שלמה שרף ("אני לא אשם. לא ידעתי. אני בהלם) דרך כל אחד מהשחקנים שידע ולו את הפרט הקטן ביותר על השערוריות שהתקיימו לפני ואחרי המשחקים, וכלה ביו"ר ההתאחדות גברי לוי, שדווקא דאג לצאת מזה חלק. אחר כך הגיע מאמן עם מנטליות אירופית, ריצ'רד נילסן. איך הקמפיין שלו הסתיים כולם זוכרים: כדור חופשי, טעויות פטאליות, דקה 90, מה חדש? בקרוב שוויץ. הכינו את הממחטות.